הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"רב ששת ורב נחמן" - הלכה כרב ששת?

ביצה לט ע"א-ע"ב

ושל עולי בבל כרגלי הממלא.
אתמר: מילא ונתן לחבירו. רב נחמן אמר: כרגלי מי שנתמלאו לו, רב ששת אמר: כרגלי הממלא. במאי קא מיפלגי? מר סבר: בירא דהפקירא הוא, ומר סבר: בירא דשותפי הוא. איתיביה רבא לרב נחמן: הריני עליך חרם - המודר אסור,
הרי אתה עלי חרם - הנודר אסור. הריני עליך ואתה עלי - שניהם אסורים זה בזה, ומותרין בשל עולי בבל, ואסורין בשל אותה העיר. ואלו הן דברים של עולי בבל: הר הבית, הלשכות והעזרות, ובור של אמצע הדרך. ואלו הן של אותה העיר: הרחוב, ובית הכנסת, ובית המרחץ. ואי אמרת בירא דשותפי הוא - אמאי מותר? והתנן: השותפין שנדרו הנאה זה מזה - אסורים ליכנס לחצר לרחוץ בבור! - לרחוץ הכי נמי, והכא במאי עסקינן - למלאות, מר מדידיה קא ממלא, ומר מדידיה קא ממלא. וסבר רב נחמן יש ברירה? והתנן: האחין השותפין, כשחייבין בקלבון - פטורים ממעשר בהמה, וכשחייבין במעשר בהמה - פטורין מן הקלבון, ואמר רב ענן: לא שנו אלא שחלקו גדים כנגד טלאים, וטלאים כנגד גדים, אבל חלקו גדים כנגד גדים וטלאים כנגד טלאים - אומר: זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך. ורב נחמן אמר: אפילו חלקו גדים כנגד גדים וטלאים כנגד טלאים אין אומר זה חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך. -
אלא, דכולי עלמא בירא דהפקרא היא, אלא הכא במגביה מציאה לחבירו קא מיפלגי,
מר סבר: קנה,
ומר סבר: לא קנה.

1.
המסקנה היא, שרב ששת סובר שהמגביה מציאה לחברו, למרות שחברו לא קנה, אבל המגביה עצמו כן קנה. ולכן בסוגייתנו - כרגלי הממלא עצמו.

ורב נחמן חולק - גם המגביה עצמו - לא קנה. ולכן המים עדיין הפקר וממילא כרגלי מי שנתמלאו לו.

2.
רמב"ם הלכות יום טוב פרק ה הלכה יד:

בור של יחיד כרגלי בעליו, ושל אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר,
ושל עולי בבל שהן מסורין לכל כרגלי י הממלא שכל מי שמילא מהן מוליכן למקום שהוא מהלך, נהרות המושכין ומעיינות הנובעין כרגלי כל אדם ואם היו באין מחוץ לתחום לתוך התחום ממלאין מהן בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. +/השגת הראב"ד/ שכל מי שממלא מהם מוליכן למקום שהוא מהלך. א"א זה שבוש כמו שכתבתי למעלה (ה"י).+

3.
הגהות מיימוניות הלכות יום טוב פרק ה הלכה יד:

[י] הלכה כרב ששת לגבי רב נחמן דאמר כרגלי מי שנתמלאו לו וכן פר"ח
ור"נ הדר ביה מההיא כדמוכח בפ"ק דב"מ דאמר ר"נ המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, ע"כ:

הוא מסביר שהרמב"ם פוסק כרב ששת לגבי רב נחמן. כי זהו הכלל במחלוקת בין שני אמוראים אלה. והוא כנראה מסביר את סוגייתנו, שרב נחמן סובר שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו, ולכן סובר בסוגייתנו "כרגלי מי שנתמלאו לו" [ולא כפי שהסברנו למעלה - כדעת רש"י] ולפיו יוצא שבסוגייתנו רב נחמן סובר שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו ואילו במסכת בבא מציעא משמע שרב נחמן סובר שהמגביה מציאה לחברו - לא קנה חברו. אומר ה"הגהות מיימוניות", שרב נחמן חזר בו ממה שאמר בבבא מציעא!

3.1
השאלה היא מניין לו שרב נחמן חזר בו ממה שפסק בבבא מציעא ולא להיפך!

4.
בכל אופן הוא מסביר את פסק הרמב"ם על פי הכלל של הלכה כרב ששת נגד רב נחמן. ראה בהרחבה אצל "רבנן סבוראי", הרב זיני, עמוד 301 ואילך לגבי "הלכה כרב נחמן בדיני". ולכאורה הדין של "המגביה מציאה לחברו" קנה או לא קנה קשור ל"דיני", והלכה צריכה להיות כרב נחמן נגד רב ששת. אמנם כאן בסוגייתנו יש לזה השפעה על דיני תחומין - שייך לתחום ה"איסור" [בין אדם למקום] ולא ל"דיני" [דיני ממונות]! ובאיסורים הלכה כרב ששת נגד רב נחמן.