הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"יש ברירה" - מהי ההלכה?
ביצה לח ע"א
והוינן בה: מאי שנא לכאן ולכאן דלא - דאין ברירה, מזרח ומערב נמי - אין ברירה! ואמר רבי יוחנן: וכבר בא חכם. אלמא: לית ליה לרבי יוחנן ברירה! -
אלא, לעולם לא תיפוך.
וכי לית ליה לרבי אושעיא ברירה - בדאורייתא, אבל בדרבנן - אית ליה.
דרש מר זוטרא: הלכה כרבי אושעיא
1.
ממהלך הגמרא משמע שהלכה כמר זוטרא שפסק כרבי אושעיא, שבדיני דאורייתא "אין ברירה", ובדיני דרבנן - "יש ברירה". משמע שזוהי המסקנה גם מכך שהגמרא מסיימת את הסוגיה בביטוי "לעולם..." ובאה ליישב בזה את דעת רבי אושעיה [אגב, מובא בפרשנים ש"רבי אושעיה" ו"רבי אושעיא" ו"רבי הושעיא" הם אותו אדם], והכלל הוא שהלכה כמי שהסוגיה "מיישבת" את דעתו ["מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה" או שמוגדר כ"סוגיה כוותיה"], וכמובן שכך היא גם מסקנתו המפורשת של "מר זוטרא".
2.
חידושי הרשב"א מסכת ביצה דף לח עמוד א:
דרש מר זוטרא הלכה כרבי הושעיא.
יש מי שאומר דהלכה כמותו דבדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה.
עד כאן כלול גם בדברינו בסעיף 1.
3.
המשך הרשב"א:
אבל רבי' יצחק הזקן ז"ל אומר דכאן פסק הלכה כמותו בדרבנן אבל מ"מ לאו בדרבנן בלבד אמרינן דיש ברירה אלא אפילו בדאורייתא כן, משום דקשיא להו דהא קיי"ל דמשנת דר' אליעזר קב ונקי ואיהו אית ליה ברירה בנדרים פרק השותפין בשותפין שנדרו הנאה זה מזה דאמרינן התם דבחצר שאין בה דין חלוקה מותרין ליכנס
ויהבינן טעמא משום דבחצר שאין בה דין חלוקה יש ברירה ואיסור הנדר דאורייתא הוא,
הרשב"א מביא שיטה שיש לפסוק להלכה ש"יש ברירה" אף בדיני דאורייתא, ולא כפסק בסוגייתנו של "מר זוטרא", שפסק כרבי אושעיא, ומתוך סוגייתנו משמע, שרבי אושעיא פסק שבדיני דרבנן "יש ברירה", ובדיני תורה "אין ברירה", כמבואר לעיל בסעיף 1.
רק נעיר שהרשב"א דוחה את הפסק הנ"ל.
וליתא דהתם לאו ברירה כשאר ברירות דעלמא היא אלא משעת השיתוף על דעת כן היה השתוף. וכבר כתבתיה שם בנדרים פרק השותפין בס"ד.
3.1
בכל אופן נעיר כמה הערות עקרוניות בקשר לפסק של "רבי יצחק הזקן" שמובא ברשב"א.
הוא מציג שני כללי פסיקה סותרים. האחד - "משנת רבי אליעזר [בן יעקב] קב ונקי" והשני - פסק ההלכה של מר זוטרא בסוגייתנו.
וקשה: ברור שהכלל של הלכה כרבי אליעזר בן יעקב במחלוקתו עם "תנא קמא" - למשל, הוא פסק שמתאים לתקופת התנאים והוא מתקבל רק במידה ובין האמוראים אין מי שפסק באופן אחר, ואילו בסוגייתנו נאמר במפורש "הלכה" על ידי "מר זוטרא".
תולדותיו של מר זוטרא (2)
2. מר זוטרא - אמורא בבלי בדור הששי. מלך בפומבדיתא אחר רב כהנא בשנים ד' קע"ג - קע"ה (413 - 315) ("אגרת רב שרירא גאון"). תלמיד של רב פפא (חולין מ"ג ע"א) ושל רב פפי (סוכה כ"ו ע"ב) ומסר הרבה משמו, וכן היו בידו שמועות משם רב הונא (עירובין מ"א ע"ב). חברם של רב אשי ואמימר (ברכות מ"ד ע"ב), ושלושתם ישבו אפיתחא דבי אזגור מלכא (כתובות ס"א ע"א). רב אשי היה לו כתלמיד - חבר (מנחות ל"ה ע"ב). היו לו שני בנים חכמים, נתן בר מר זוטרא (סנהדרין כ"ט ע"א) והונא בריה דמר זוטרא (ב"ב פ"ו ע"א).
אמנם ראה ב"אטלס עץ חיים", ד, עמודים 255-256 שהיו כמה חכמים בשם זה. המוקדם ביותר [כנראה] היה בנו של רב נחמן [ומוזכר כ"מר זוטרא בריה דרב נחמן"]
לפי הנ"ל מדובר כנראה ב"מר זוטרא" שהיה בין "עורכי הגמרא", וברור שסמכותו היא להכריע את ההלכה, וכיצד יתכן שרב יצחק הזקן פסק כמובא במסכת נדרים וכדעת התנא רבי אליעזר בן יעקב.
גם אם נאמר שלפי כל הנ"ל יש מחלוקת סוגיות בנידון זה הרי ברור שצריכה להיות עדיפות לפסק מפורש של חכם מאוחר ["הלכה כבתראי"] - מר זוטרא.
3.2
ולכן, אולי ניתן לומר דבר חדש - רק לפי רבי יצחק הזקן שבמובא ברשב"א: פעמים רבות מובא בש"ס העניין שאמורא מסויים פוסק הלכה במפורש ומובא בשני ניסוחים. האחד - שאומר את ההלכה עצמה [כגון: מסכת ברכות דף כג עמוד א: "אמר רבי מיאשא בריה דרבי יהושע בן לוי: הלכה, גוללן כמין ספר ואוחזן בימינו כנגד לבו"], והאחר - כשקובע הלכה כחכם מסויים - כבסוגייתנו שמר זוטרא אמר "הלכה כרבי אושעיא". רוב מוחלט של מאות המופעים בש"ס הם כבניסוח השני - וכבסוגייתנו.
ונראה שניסוח זה דווקא "פחות" מחייב לצורך הלכה מסקנתית של הש"ס. הוא בא להורות שבסוגיה הספציפית הנידונה יש לפסוק כאותו חכם משיקולים שהם ספציפיים לאותה סוגיה, אבל כאשר אותו חכם אומר את פרטי ההלכה עצמה [מבלי להזכיר את שם החכם] אז משמע שזוהי הלכה של "עורך הגמרא"
4.
רמב"ם הלכות יום טוב פרק ה הלכה כ:
וכן האשה ששאלה מחברתה מים או מלח ולשה בהן עיסתה או בשלה בהן תבשיל הרי העיסה או התבשיל כרגלי שתיהן, וכן שנים שלקחו בהמה בשותפות ושחטוה ביום טוב אף על פי שלקח כל אחד מנתו הרי כל הבשר כרגלי שניהן. אבל אם לקחו חבית בשותפות וחלקו אותה ביום טוב הרי חלקו של כל אחד כרגליו,
הואיל ותחומין מדברי סופרים יש ברירה בהן ונחשוב כאילו חלק שהגיע לזה היה ברור לו ומובדל בחבית מערב יום טוב וכאילו לא היה מעורב, ואין אתה יכול לומר כן בבהמה שחלק זה שהגיעו אפילו נחשוב אותו שהיה מובדל בבהמה מערב יום טוב וכאילו היה ברור הרי ינק מחלקו של חבירו כשהיתה הבהמה קיימת שכל איבריה יונקין זה מזה ונמצא כל אבר ואבר מעורב מחלקו וחלק חבירו, לפיכך הן כרגלי שניהן.
באופן כללי גם הרמב"ם פסק כמר זוטרא בסוגייתנו.
5.
הערה מסכמת: יש סוגיות רבות בש"ס לגבי הכלל של "יש ברירה" ו"אין ברירה". הרמב"ם מזכיר פעם אחת בלבד בכל הלכותיו את הביטוי "יש ברירה", וזה בהלכה הנ"ל - בסוגייתנו. כמו כן הוא מזכיר 2 מופעים בלבד את ההלכה ה"הפוכה", שבדיני תורה "אין ברירה":
5.1
רמב"ם הלכות תרומות פרק א הלכה כא:
בד"א בא"י שהמעשרות של תורה ובשל תורה אין ברירה אבל אם לקחו שדה בסוריא הואיל והמעשרות שם מדבריהם אפילו חלקו הגדיש חלקו של עכו"ם פטור מכלום.
5.2
ולכן פוסק הרמב"ם:
רמב"ם הלכות מעשר פרק ז הלכה א:
מי שהיו לו מאה לוג של יין טבול מן התורה ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש מהן הרי הן תרומה ועשרה מעשר ראשון ותשעה מעשר שני לא יתחיל וישתה עד שיניח בסוף שיעור תרומה ומעשרות, אלא יפריש ואח"כ ישתה, ואין אומרין זה שהניח בסוף כאילו נברר תחלה מפני שחיוב תרומה ומעשרות מן התורה ואין אומרין בשל תורה נחשוב כאילו נברר עד שיברור.
כלומר, לפי הרמב"ם, בדיני תורה הכלל הוא ש"אין ברירה".
5.3
כסף משנה הלכות מעשר פרק ז הלכה א:
[א] מי שהיו לו מאה לוג וכו'. בפרק כל הגט עלה כ"ה ובפרק מרובה (בבא קמא דף ס"ט) ובפרק בכל מערבין (עירובין דף ל"ו) פלוגתא ופסק כרבי יהודה ורבי יוסי ור"ש ובפרק המביא כדי יין איפסקא דבדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה ולכך כתב רבינו טבול מן התורה:
