הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"לא רוכבין על גבי בהמה" - בשבת או ביום טוב?

ביצה לו ע"ב

משנה. כל שחייבין עליו משום שבות, משום רשות, משום מצוה, בשבת - חייבין עליו ביום טוב. ואלו הן משום שבות: לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ולא מטפחין, ולא מספקין, ולא מרקדין. ואלו הן משום רשות: לא דנין, ולא מקדשין, ולא חולצין, ולא מיבמין. ואלו משום מצוה: לא מקדישין, ולא מעריכין, ולא מחרימין, ולא מגביהין תרומה ומעשר. כל אלו ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת. אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד.

1.

ברישא של המשנה מודגש שאיסורי חכמים בשבת נאסרו גם ביום טוב, ובסיפא המשנה חוזרת על כך ובניסוח הפוך: מה שנאסר ביום טוב נאסר גם בשבת. ראה ב"מתיבתא", הערה כה.

2.
תוספות יום טוב מסכת ביצה פרק ה משנה ב:

כל אלו ביום טוב אמרו ק"ו בשבת - ה"ק כי איתנו בי מדרשא לענין יום טוב מיתנו. וק"ו בשבת.
וברישא דקתני כל שחייבין כו' בשבת. חייבים עליו ביום טוב ר"ל אחרים שלא הוזכרו במשנתינו זאת.
ודקתני ואלו הן אסיפא קאי כל אלו ביום טוב כו' דאלו הן שאמרו משום שבות כו'.

הוא מסביר שהרישא מתייחסת לדינים שחסרים במשנתנו, וכל הדוגמאות שבמשנתנו מוסבים לסיפא, ונאסרו מלכתחילה ביום טוב ומקל וחומר נאסרו גם בשבת.
ההוכחה לדבריו כנראה מהניסוח במשנה. בסיפא נאמר "כל אלו ביום טוב אמרו". ברור שמדובר שכל הרשימה במשנה נאסרה ביום טוב. ואילו ברישא הניסוח הוא כללי ולא ספציפי "כל שחייבין עליו משום שבות... בשבת חייבין עליו ביום טוב".

3.
אבל עדיין קצת קשה, מדוע הגמרא לא מציינת מהם ה"שבות" בשבת.

ראה דיון מעניין בדברי התויו"ט בספר "הדר הכרמל - תורת המשנה", עמודים קיט-קכ.

4.
בכל זאת יש להעיר: ברישא מדובר על גזירות שונות שהוזכרו במסכת שבת ובמסכת ביצה שאותם חכמים שגזרו את הגזירה בשבת גזרו במפורש את אותה גזירה גם ביום טוב. ואילו המקרים שברשימה במשנתנו - [וכדברי התוס' יום טוב] נגזרו [מסיבה בלתי ידועה] "רק" ביום טוב, ובדור מאוחר יותר - במשנתנו - גזרו את אותם מקרים [לאיסור] גם בשבת מכח "קל וחומר".

5.
לפי זה נוכל להסביר את המשנה במסכת חגיגה [ראה מה שכתבנו על כך לעיל במסכת ביצה דף יט ומסכת ביצה דף כ]

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טז עמוד א:

משנה. (יוסי) +מסורת הש"ס: [יוסף]+ בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסף בן יוחנן אומר לסמוך, יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך. ניתאי הארבלי אומר לסמוך, יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך. שמעון בן שטח אומר לסמוך, שמעיה אומר לסמוך, אבטליון אומר שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו, יצא מנחם נכנס שמאי. שמאי אומר שלא לסמוך, הלל אומר לסמוך...

5.1
ומפרש רש"י שם על סמך משנתנו - מסכת ביצה:
רש"י מסכת חגיגה דף טז עמוד ב:

אינה אלא משום שבות - דתנן, אלו הן משום שבות: לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה (ביצה דף לו, ב), והאי נמי משתמש בבעלי חיים הוא, שסומך עליה בכל כחו, כדאמרינן לקמן.

כלומר, חכמים גזרו שלא לעלות על בהמה, וגזירה זו הורחבה - שלא להשתמש בבעלי חיים בכל אופן שהוא בשבת וביום טוב, ולכן אין לסמוך על קרבן בשבת [אע"פ שהיא מצוה ממש].

6.
ויתכן לומר: המחלוקת במסכת חגיגה, שם, בין חכמי ישראל [עד הלל ושמאי] היתה בדיוק בנקודה דומה שהעלינו במשנתנו בסעיף 4 לעיל, שמאי סברו לאסור לסמוך על הקרבן בגלל הגזירה במשנתנו שלא לרכב על בהמה ביום טוב שהיתה גזירה מפורשת ביום טוב [וקל וחומר - בשבת], והגזירה כנראה נגזרה בתקופות קדומות ולכן שמאי אומר שיש להשאיר את הגזירה גם לגבי איסור סמיכה על בהמה ביום טוב.

ואילו הלל טוען, שהגזירה היתה במקורה בשבת [לפי הניסוח של הרישא במשנתנו] וביום טוב נאסרה רק מכח סברא [ולא כמו שכתבנו בסעיף 4], ולכן הלל אומר שבמקרה של מצות סמיכה על הקרבן באמת לא צריך לגזור מכח סברא כי מדובר במצות סמיכה!