סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"והלכתא" - למסקנה?; רש"י כפוסק הלכה

ביצה לג ע"א


חזרא, רב נחמן אסר ורב ששת שרי.
ברטיבא - כולי עלמא לא פליגי דאסור, כי פליגי - ביבשתא.
מאן דאסר, אמר לך: לא נתנו עצים אלא להסקה. ומאן דשרי, אמר לך: מה לי לצלות בו, מה לי לצלות בגחלתו.
איכא דאמרי: ביבשתא - כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי - ברטיבתא.
מאן דאסר - דלא חזי להסקה, ומאן דשרי, אמר לך: הא חזי להיסק גדול.
והלכתא: יבשתא - שרי, רטיבתא - אסור.

1.

משמע ש"והלכתא" פסק כ"איכא דאמרי" [ובזה אין חידוש כי בדרך כלל - גם הרמב"ם - פוסקים כ"איכא דאמרי"] ובסוגייתנו - לפי מי שאוסר שהוא רב נחמן [ולא כרב ששת].
והרי הכלל הוא:
הליכות עולם שער חמישי פרק ב ["הלכה"]:

רב הונא ורב נחמן הלכה כרב נחמן בדיני וכרב הונא באיסורי. וכן רב נחמן ורב ששת הלכה כרב ששת באיסורי וכרב נחמן בדיני.

ולפי הנ"ל היה צריך לפסוק להיתר כרב ששת [כי סוגייתנו עוסקת בענייני "איסור" ולא בענייני "דיני"]. לכן ברור מדוע הגמרא נזקקה להכרעה מיוחדת של "והלכתא" שבאה להכריע כרב נחמן, ובניגוד לכללי הפסיקה.

2.
רש"י:

והלכתא כו' - הך הלכתא אליבא דמאן דאית ליה מוקצה אקבע,

רש"י מסביר שה"והלכתא" הוא לפי שיטת רבי יהודה [בש"ס - במסכת ביצה כולה] שיש דין מוקצה ביום טוב, וה"והלכתא" מכריעה בסוגייתנו כרב נחמן לאיסור - בגלל דין מוקצה.

2.1

אבל אנן כרבי שמעון סבירא לן, בין במוקצה בין בדבר שאינו מתכוין,
וכרבי יהודה במכשירי אוכל נפש -

רשי" מסביר ש"אנן כרבי שמעון סבירא לן". הוא מתכוון - כנראה - שמסך הכל הסוגיות בש"ס נובעת מסקנה שהלכה כרבי שמעון שאין דין מוקצה - כעיקרון - ביום טוב. כוונתו היא, שכך משמע מהאמוראים בש"ס. [ואולי רש"י לא מתכוון לאמוראים בגמרא, אלא לפוסקי ההלכה מהסבוראים ואילך].

2.2
והוא מוסיף שהלכה כרבי שמעון בש"ס גם לעניין "אינו מתכוין" - שמותר. גם עניין זה קשור לכמה מקרים שמובאים בסוגייתנו.

2.3
ועוד מוסיף רש"י שלעניין "אוכל נפש" שמותר להכינו ביום טוב הרי שההלכה היא כרבי יהודה שגם להכין מכשירי אוכל נפש מותר ביום טוב.

2.4
לפי כל הנ"ל רש"י מסכם את סוגייתנו:

וכולהו שרו: בין חזרא, בין סמיכת קדרות והקפת חביות ומדורתא וקדרה,
וכל האמוראים שאסרו את אלו למעלה - תלמידי דרב הוו,
ורב סבר לה כרבי יהודה במוקצה,
ואנן קיימא לן כרבי שמעון.

כלומר, לפי רבי שמעון שאין דין מוקצה ביום טוב הרי שכל המקרים בסוגייתנו מותרים לפי רבי שמעון, והאמוראים שדנו בסוגייתנו [רב נחמן ורב ששת] הם תלמידי רב והם סוברים כמוהו כשיטת רבי יהודה שיש דין מוקצה ביום טוב.

2.5
אין ספק שדברי רש"י אלה הם ייחודיים בכל דבריו בש"ס. הוא גם פוסק הלכה למעשה וגם מסביר את הסוגיה.

2.6
לפי רש"י הביטוי "והלכתא" הוא לא ההכרעה הסופית!!!

3.
רא"ש מסכת ביצה פרק ד סימן יא:

רש"י פירש לקמן בשמעתין דהך מלתא דרב יהודה אליבא דרבי יהודה דאוסר דבר שאין מתכוין ואנן קי"ל כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר. ולא נהירא דמה ענין זה לדבר שאין מתכוין הרי הוא עושה מה שמתכוין לעשות ואף על פי שאין מתכוין לבנין מ"מ מתכוין הוא לעשות דבר הדומה לבנין. ואסרוה חכמים גזירה אטו בנין ואליבא דהלכתא היא מלתא דרב יהודה:

בקטע זה הוא חולק על רש"י שמסביר את אחת הדוגמאות שפטור מטעם "איננו מתכוין" - וכרבי שמעון שפוטר ב"אינו מתכוין".
והוא מעלה נקודה חשובה: "אינו מתכוין" שייך רק כשלמעשה אדם עושה 2 פעולות במקביל והוא לא מתכוין לאחת מהן - זו האסורה בשבת וביום טוב. אבל כאשר מדובר בפעולה אחת שיש 2 אפשרויות להגדירה "בנין ממש", או "דומה לבניין" הרי שלא תלוי כלל בעניין של "אינו מתכוין"!

4.

רא"ש מסכת ביצה פרק ד סימן יב:

והלכתא יבישא שרי רטיבא אסור.
פירש רש"י הך הלכתא אליבא דאית ליה מוקצה איקבע ואנן כרבי שמעון דמתיר קי"ל.
וה"ר אלפסי שפי' רטיבא אסור משום מוקצה לדידיה ניחא דאיהו פסיק לקמן בשילהי מכילתין (סימן י"ד) דקי"ל כרבי יהודה במוקצה ביום טוב.


הרי"ף פסק כ"והלכתא" כי "רטיבא" אסור מדין מוקצה, וכשיטת רבי יהודה שיש איסור מוקצה ביום טוב.

4.1

אבל לרש"י קשה דרב אשי יקבע הלכתא בש"ס דלא קי"ל הכי.

הרא"ש מעיר שלא יתכן שרב אשי יקבע בש"ס את ה"והלכתא" נגד מה שהוא - רב אשי - פסק בש"ס על ידי סידור הסוגיות כרבי שמעון.

משמע מדבריו כנראה ש"עורכי הגמרא" [ואולי אף רב אשי] עצמו כתבו את ה"והלכתא".

4.2
והוא מסביר את סוגייתנו שלא תלויה בדיני "מוקצה" אלא בשאלה האם במקרים אלה גזרו איסור ביום טוב "אטו שבת".
הערה: מפאת חשיבות הדברים אני משאיר את הציטוט של המשך דברי הרא"ש להלן מבלי להסבירם:

ופירש ר"ת דטעמא דאין סומכין לאו משום מוקצה אלא משום גזירה יום טוב אטו שבת כדמסיק בפרק כל הכלים (דף קכד א) ומסיק התם דמתניתין דהכא בית שמאי היא. דפריך מהך דמשילין אהך דאין סומכים ואההיא דאין בין יום טוב לשבת. ומשני רב פפא הא ב"ש הא ב"ה דפליגי גבי אין מוציאין את הקטן לרה"ר ורבי שמעון מתיר כבית הלל. והא דקתני שלא ניתנו עצים אלא להסקה הכי פירושו ובשבת לא חזו להסקה וגזרינן יום טוב אטו שבת. ורב נחמן ורב ששת דפליגי בחיזרא. ואפילו מאן דשרי לא שרי אלא משום מה לי לצלות בו מה לי לצלות בגחלתו. ואליבא דת"ק פליגי ולא אליבא דרבי שמעון ולא מוקי פלוגתייהו בפלוגתא דב"ש וב"ה אלא כרב יוסף דמשני התם הא רבי אליעזר והא רבי יהושע ולית להו דיחויא דהתם. וניחא לאוקמינהו כב"ש. ומסקנא דשמעתין והלכתא יבישא שרי רטיבא אסור קיימא שפיר כרב פפא דמוקי הך כב"ש. והא דאסר רטיבא לאו משום דסבר כבית שמאי דלא ניתנו עצים אלא להסקה אלא היכא דחזו להסקה שרו ב"ה לכל דבר. ורטיבא דלא חזי להסקה אסרי לכל דבר ולא משום מוקצה אלא משום דגזרינן ביום טוב אטו שבת. דרש רבא אשה לא תכנס לבית העצים ליטול מהם אוד פירש רש"י משום מוקצה דלא ניתנו עצים אלא להסקה* ור"ת ז"ל פירש משום דמיחזי כמתקן כלי לכבד בו את התנור. וכן פירש בה"ג. כלי שנשבר אסור להסיקו ביום טוב לפי שמסיקים בכלים ואין מסיקים בשברי כלים:

5.
תוספות מסכת ביצה דף לג עמוד א:

והלכתא יבשתא שרי רטיבא אסור - פרש"י דהלכתא אקבע אליבא דמאן דאית ליה מוקצה ולא נתנו עצים אלא להסקה אבל אנו דקי"ל כר"ש שרי אפי' חזרא רטיבא
ודוחק הוא לומר דר"ש פליג אמאי דפסיק הש"ס

הוא מעיר כדברי הרא"ש לעיל בסעיף 4.1

6.

תוספות מסכת ביצה דף לג עמוד א:

כגון מטה שלנו שאין לה מחיצות אלא שיש לה מחיצות אך תימה דאמר בשבת (דף קלט:) האי פרוונקא (אפלגא) דכובא אסירא והתם המחיצות היו עשויות כבר וי"ל דשאני התם הואיל ורחב הכובא יותר מדאי נעשה כאהל פרש"י דרב יהודה דהכא ס"ל כרבי יהודה דאוסר מוקצה ודבר שאין מתכוין
אבל אנן ס"ל כר"ש ודבר שאין מתכוין מותר
ודוחק הוא לומר דכל הני מילתא דלא כר"ש

הוא מעלה טענה נגד רש"י כדבריו בסעיף הקודם - סעיף 6.

6.1

אלא נראה לומר דאפילו ר"ש מודה דהויא הכא אסור
דהא דא"ר שמעון דבר שאין מתכוין מותר היינו כגון שעושה דבר שאין מתכוין לעשותו אבל הכא מתכוין לעשות מה שהוא עושה.


הוא מסביר את אותו מקרה בגמרא שלא לפי הכלל של "אינו מתכוין מותר" - וכדברי הרא"ש לעיל בסעיף 3.

7.

רמב"ם הלכות יום טוב פרק ב הלכה יג:

קוץ מ רטוב הרי הוא מוקצה מפני שאינו ראוי להסקה, לפיכך אסור לו לעשותו כמו שפוד לצלות בו בשר וכן כל כיוצא בזה.

הרמב"ם מכריע כפסק ה"והלכתא" בגמרא - ולא כרש"י.

7.1

הגהות מיימוניות הלכות יום טוב פרק ב הלכה יג:

[מ] המביא כדי יין חיזרא רב נחמן אסר רב ששת שרי וכו' עד והילכתא יבישתא שרי רטיבתא אסיר.
כתב רש"י הך הילכתא אליבא דמאן דאית ליה מוקצה אבל אנן כר"ש סבירא לן בין במוקצה בין בדבר שאין מתכוין וכר"י במכשירי אוכל נפש וכולהו שרו בין חיזרא בין סמיכת קדירות והקפת חביות ומדורתא וקדירתא וכל האמוראים שאסרו את אלו למעלה תלמידי דרב היו ורב ס"ל כר' יהודה במוקצה ואנן סבירא לן כר"ש עכ"ל.
ובה"ג ובפר"ח פסקו הלכה לאיסור דק"ל כר' יהודה לענין יום טוב ע"כ.

הבה"ג ורבנו חננאל פוסקים - כרמב"ם - כי הלכה כרבי יהודה שיש איסור מוקצה ביום טוב.

7.2

אבל ר"ת פסק כרש"י בזה דכר"ש קי"ל במוקצה אפילו ביום טוב

רבנו תם פסק כרש"י שאין איסור מוקצה ביום טוב.

7.3

בהא פסיק כפסק הספר דלא יתכן שיפסוק הספר דלא כהילכתא

הוא טוען שבכל זאת רבנו תם - ואולי הוא מתכוין לרמב"ם עצמו - פוסק "כפסק הספר", הוא מתכוין שהם פוסקים כמסקנת ה"והלכתא" בגמרא.
אבל לא בגלל שסוברים כרבי יהודה שיש איסור מוקצה, אלא הם סוברים כרש"י שאין דין מוקצה ביום טוב, והאיסור כאן הוא בגלל שהעצים הרטובים לא ראויים לשימוש כלל, ובמקרה כזה לפי כולם יש איסור מוקצה אף ביום טוב.

אמנם לא מטעמא דרבינו המחבר דהא לית ליה מוקצה כבהגהה בפ"א בהילכתא י"ז אלא משום דרטיבתא דלא חזו להסקה אפילו ב"ה דלא גזרו יום טוב אטו שבת ולית להו דלא נתנו עצים אלא להסקה בהא מודו דאסיר כיון דלא חזו להסקה וביבישתא כיון דחזו להסקה שרי לכל תשמישי וההיא דאין סומכין את הקדירה בבקעת אוקימנא בפרק כל הכלים כב"ש עיין לקמן בפ"ד בהלכה י"א שם תמצא פ"א, ע"כ:

8.
הפרשנים מרחיבים מאד בסוגיה זו כי רואים בה סוגיה עקרונית לשאלה האם מכריעים כרבי שמעון או כרבי יהודה בדיני מוקצה ביום טוב.

9.
לגבי ה"והלכתא" - שיטת רש"י - יש לדון בהרחבה במושג זה. מי כתב אותו ומתי, ומה תוקפו. ומעניין שהרב זיני בספרו "רבנן סבוראי" שבו הוא מנתח את כל ה"והלכתא" בש"ס לא מאריך בסוגייתנו - שם, עמוד 192, אלא מציין שיש בזה מחוקת סוגיות.

9.1
נראה לי מדבריו שיתכן שאותם עורכי הגמרא שערכו את סוגייתנו פסקו [על ידי ה"והלכתא"] באופן שונה ממה שפסקו וערכו בסוגיות אחרות [ומתאים לדברי רש"י]. ויוצא מכך, ש"והלכתא" יכול להיות שאיננו פסק סופי של הש"ס כולו ואולי הוא מסקנה של בית מדרש מסויים ולא מתאים להגדרת שאר ה"והלכתא" בש"ס!

10.
ראה גם "מתיבתא" בהערות ה; טו. וב"ילקוט ביאורים", עמוד סד.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר