גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתק"י, מדור "עלי הדף"
מסכת ביצה
דף לג ע"ב
האם הגיהנם שובת ביום טוב - כפי ששובת בשבת?
בסוגיית הגמרא (לג ע"ב), כלפי הא דמבואר בה שמותר להריח בשמים ביום טוב, ואף לקצוץ ביו"ט ענף מעץ גדול בכדי להריח בו, ואין חוששין שמא יקטום קיסם לחצוץ בו שיניו, וכדאיתא בגמרא: "רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא דאמרי תרוייהו, כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא, אף על גב דחזיא לקתתא דנרגי וחציני" [פירוש: רב יהודה היה קוצץ ענפים מעץ גדול, והיה נותן לנו מקלות גדולים, הגם שמקלות אלו היו ראויים לבית יד של כלים, ואין חוששים שיתכוין בהדיא לכך - מה שאסור לעשות כן], ובעקבות כך דנו התוס' (שם ד"ה כי) למה אם כן אין מריחים בשמים ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת.
והרי דבריהם במלואם: "ואם תאמר, למה נמנעו כשחל יום טוב במוצאי שבת מלהריח בשמים משום שמא יקטום, והא לא חיישינן כדמוכח הכא... וגם אין שייך לפרושי טעמא, משום אש גיהנם שמתחיל [במוצ"ש] לשרוף ולהסריח, ולכך מברכינן בכל מוצ"ש דעלמא, וכשחל יו"ט במוצ"ש אז אין האש מתחיל לשרוף ולהסריח, ולכך לא מברכינן דהא גם ביו"ט שובת, דאם כן גם במוצאי יו"ט אמאי לא מברכינן אבשמים. וגם אין לפרש, דהא דמברכינן אבשמים במוצ"ש משום נפש יתירה שאבד, ומריח הבשמים ומישב דעתו עליו, וכשחל במוצ"ש אז אינו מפסיד נפש יתירה, דביו"ט אית ליה נשמה יתירה, דאם כן במוצאי יו"ט אמאי לא מברכינן אבשמים, ואי ליכא הני טעמי, אם כן מאי טעמא דמברכינן אבשמים במוצ"ש. ויש לומר, דלעולם טעמא דמברכין אבשמים במוצ"ש הוי משום נשמה יתירה, וביו"ט ליכא נשמה יתירה. ואם תאמר, אמאי לא מברכין אבשמים כשחל יו"ט להיות במוצ"ש. כיון דיש לו מאכלים חשובים וטובים, מישב דעתו ממילא בלא ריח בשמים".
הנה כי כן מצינו בדבריהם כמה טעמים בטעם שמברכים במוצ"ש על הבשמים. האחד: "משום אש גיהנם שמתחיל לשרוף ולהסריח, ולכך מברכינן בכל מוצאי שבת דעלמא". טעם זה מובא ב'מחזור ויטרי' (סי' קנא) בשם רש"י, וז"ל: "והגאון רבינו שלמה בר' יצחק אומר בשם ר' יעקב בר' יקר, דטעם בשמים במוצאי שבתות, דכל יום השבת שבת אור של גיהנם ולא הסריח כלום, ולאלתר כשיוצא שבת חוזר ושורף ומסריח, ולכך מריח בבשמים" (וכ"ה ב'שבלי הלקט', ענין שבת סי' קל).
אכן התוס' דחו טעם זה, וכדבריהם בשקלא וטריא לגבי מוצ"ש שחל להיות ביו"ט: "וגם אין שייך לפרושי טעמא, משום אש גיהנם שמתחיל לשרוף ולהסריח, ולכך מברכינן בכל מוצ"ש דעלמא, וכשחל יו"ט במוצ"ש אז אין האש מתחיל לשרוף ולהסריח, ולכך לא מברכינן דהא גם ביו"ט שובת, דאם כן גם במוצאי יו"ט אמאי לא מברכינן אבשמים". ובביאור דחייתם, יש שפירשו, כי אפשר שלפי האמת גם ביו"ט שובת הגיהנם, ולכן היה מובן למה אין מברכים במוצ"ש שחל להיות ביו"ט, ועיקר קושייתם הוא, כי לפי זה היה ראוי לברך בכל מוצאי יו"ט, שהרי ביו"ט שובת הגיהנם, ובצאת היו"ט מתחיל לשרוף ולהסריח (כ"כ הרחיד"א ב'ככר לאדן' סי' ה תשובה ה בהבנת דברי התוס').
מאידך, יש שפירשו דבריהם בדרך ממה נפשך, כי אם ביו"ט שובת הגיהנם היה ראוי לברך במוצאי יו"ט דעלמא, ואם ביו"ט אינו שובת צ"ע מיו"ט שחל להיות במוצ"ש, למה אין מברכים בו, דהלא עתה התחיל הגיהנם לשרוף - והגם שעדיין יו"ט הוא, ואכן לא הסיקו כדבר מוחלט, שביו"ט שובת הגיהנם. כהבנה זו כתב המהרש"ל (בחידושיו על התוס'), ותמך דבריו על דברי המרדכי במס' פסחים (פ"י אות תריא) - לגבי הטעמים שאומרים "צדקתך" במנחה בשבת - בהם מבואר כן להדיא.
וז"ל המרדכי: "... וגם לכך אומרים צדקתך במנחה בשבת, לצדק הדין, מפני הנשמות שחוזרים לדינם במוצ"ש, אבל כשחל ראש חודש במוצ"ש אין אומרים אותו, דנשמות אין חוזרין לדינם, כדאיתא בפסיקתא 'אמר רבי אפטוריקי אור של גיהנם שובת בשבת ובר"ח" וכו'... וכן כשחל יו"ט במוצ"ש אין אומרים אותו, אע"ג שחוזרות לדינם ביו"ט, כמו שפירש במסכת ביצה פרק המביא (-כוונתו לכאורה לדברי התוס' שלפנינו, וצ"ע), מכל מקום אין לאומרו מפני כבוד יו"ט, כדי שלא לפרסם הדבר שחוזרות לדינם ביום טוב". הרי מפורש שביו"ט אין הגיהנם שובת, ועל זה סמך המהרש"ל, שכוונת התוס' שלפנינו, שלאמיתו של דבר, גם ביו"ט אין הגיהנם שובת.
ויצויין, שלפי דברי המרדכי יש לתרץ קושיית התוס' על טעם זה, כי במוצאי יו"ט דעלמא אין מברכים, שהרי ביו"ט לא שבת הגיהנם, ואילו ביו"ט שחל להיות במוצ"ש היה ראוי לברך על בשמים, משום שעתה מתחיל האש לשרוף ולהסריח, אלא שמפני כבוד יו"ט, 'שלא לפרסם הדבר שחוזרות לדינם ביו"ט', אין מברכים על בשמים, כדרך שיישב לענין אמירת 'צדקתך'.
והנה, בעיקר הדבר, אם הגיהנם שובת ביו"ט, מצינו סתירות בזה: בזוה"ק פרשת תרומה (קנ:) מפורש שאין דנים בגיהנם ביו"ט, וז"ל: "בשבתי ובירחי ובזמני ובחגי, בההוא אתר נורא אשתכך ולא אתדנו", ואילו הרחיד"א ב'ברכי יוסף' (או"ח סי' תיט) כתב: "ועם היות דקדושת יו"ט יותר מר"ח, מצינו מעלה לר"ח יותר מי"ט, והוא שאין אור גיהנם שולט בר"ח כשבתא, כי שבת ור"ח הונחלו מיום שנברא העולם, אבל ימים טובים באים מצד הנסים שנעשו אח"כ". ובסתירת הזוה"ק והפסיקתא עמד ב'מדבר קדמות' (מע' ג אות יב), וז"ל: "גיהנם אינו שולט בשבת ור"ח, אבל ביו"ט שולט, כ"כ הרב החסיד מהר"ר אליעזר נחמן פואה בספר 'גרן ארנן' כ"י... ואחר זמן רב מצאתי שכן כתב המרדכי פרק ערבי פסחים ע"ש, אמנם מהזה"ק פרשת תרומה דף ק"ן ע"ב מוכח בהדיא דביו"ט לא יש גיהנם, דאמרו שם, בשבתי ובירחי ובזמני וחגי נורא אשתכך... ע"ש בכל הלשון" (וע"ע סתירה בזה ב'ספר חסידים' סי' רמא וסי' תתשע).
