סקר
אני גולש בפורטל הדף היומי:






 

הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

 

גבולות מצוות התוכחה

ביצה ל ע"א

 

כל ישראל ערבים זה בזה, כידוע, ואחת מתרי"ג מצוות היא גם להוכיח את האדם האחר שחוטא. אין זו התערבות בחייו, כי חטא שלו משפיע גם עליי. ואולם, מסתבר שלמצוות התוכחה יש גבולות, ולא בכל מקרה אנחנו מחוייבים לומר לאדם שהוא חוטא:
 

1. תלמוד בבלי מסכת ביצה דף ל עמוד א

אמר ליה רבא בר רב חנין לאביי: תנן, אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין, והאידנא דקא חזינן דעבדן הכי, ולא אמרינן להו ולא מידי? - אמר ליה: ולטעמך, הא דאמר רבה לא ליתיב איניש אפומא דלחיא דלמא מגנדר ליה חפץ ואתי לאתויי, והא הני נשי דשקלן חצבייהו ואזלן ויתבן אפומא דמבואה, ולא אמרינן להו ולא מידי? אלא, הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. הכא נמי - הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. והני מילי - בדרבנן, אבל בדאורייתא - לא. ולא היא, לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי, דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא, ואכלי ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי

הכלל של 'מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין' מופיע רבות בספרי הפוסקים, והרבה מאוד דינים קשורים לכך. הוא נאמר ביחס לתוספת שבת, לריקודים ביו"ט, הוצאה מרשות לרשות (שבת סד), משחקים בשבת (עירובין קד), כיבוי אש בשבת (ריטב"א שבת קטו), קליעת שיער בשבת (כלבו סימן לא), יין נסך (כלבו סימן צו), קרובת בברכות קריאת שמע (אבודרהם הלכות ק"ש), קניה מנכרים ביו"ט, ציצית לנשים (מהרי"ל), חדש (לקט יושר סימן צו), ועוד הרבה דוגמאות נוספות.

מן הגמרא הזו מוכח, לכאורה, שיש גבול למצוות התוכחה: אם ברור לנו שהתוכחה לא תעזור, עדיף לא לומר אותה, כי בכך שאנחנו אומרים למישהו שהוא עובר על איסור, אם הוא יעשה את האיסור, אנחנו מעבירים אותו מסעיף של שוגג לסעיף של מזיד. ניתן לראות חיזוק לדבר זה גם מגמרא ביבמות:
 

2. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סה עמוד ב

ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה, שנאמר: "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (משלי ט, ח).

ואולם, דברי הגמרא האלה סותרים, לכאורה, את מה שאומרת הגמרא במסכת ערכין, שם מוכח שאין גבולות למצוות התוכחה, עד כדי נזיפה, קללה או מכה, וכנראה שמדובר באדם שאינו מקבל את התוכחה, שהרי אחרת הוא לא יתקוף את המוכיח:
 

3. תלמוד בבלי מסכת ערכין דף טז עמוד ב

מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר: "הוכח תוכיח", הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: תוכיח, מכל מקום; יכול אפי' משתנים פניו? ת"ל: "לא תשא עליו חטא"... עד היכן תוכחה? רב אמר: עד הכאה, ושמואל אמר: עד קללה, ורבי יוחנן אמר: עד נזיפה. כתנאי, רבי אליעזר אומר: עד הכאה, רבי יהושע אומר: עד קללה, בן עזאי אומר: עד נזיפה. אמר רב נחמן בר יצחק, ושלשתן מקרא אחד דרשו: "ויחר אף שאול ביהונתן "ויאמר לו בן נעות המרדות", וכתיב: "ויטל שאול את החנית עליו להכותו". למאן דאמר עד הכאה, דכתיב: להכותו; ולמאן דאמר עד קללה, דכתיב: "לבשתך ולבושת ערות אמך"; ולמאן דאמר עד נזיפה, דכתיב: "ויחר אף שאול". ולמ"ד נזיפה, הכתיב הכאה וקללה!? שאני התם, דאגב חביבותא יתירא דהוה ביה ליהונתן בדוד, מסר נפשיה טפי.

כיצד ניתן ליישב את הסוגיות הללו? – התשובה היא, לכאורה, ש'מוטב יהיו שוגגין' אינו פטור ממצוות תוכחה אלא שיקול של הפסד ותועלת: כשמדובר באדם שהוא שוגג, עדיף להשאיר אותו במסלול זה ולא להפוך אותו למזיד. אבל אם הוא כבר שמע את התוכחה, הוא כבר לעולם לא יהיה שוגג, וממילא אין לנו פטור מלהוכיח אותו. אך עדיין ישנה גמרא שקשה להבין אותה, והיא הסוגיה במסכת שבת, שבה אומרת הגמרא שאם אדם יודע שלא יקבלו ממנו את התוכחה הוא פטור מלהוכיח:
 

4. תלמוד בבלי מסכת שבת דף נה עמוד א

אמר ליה רבי זירא לרבי סימון: לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא. אמר ליה: לא מקבלי מינאי. אמר ליה: אף על גב דלא מקבלי - לוכחינהו מר, דאמר רבי אחא ברבי חנינא: מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתיב "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ" (יחזקאל ט). אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם - לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי - להם מי גלוי? והיינו דכתיב "זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת".

מכאן מוכח שאם הם היו יודעים שלא יקבלו מהם את התוכחה הם אכן היו פטורים מלהוכיח, ולא כפי שכתוב במסכת ערכין שיש להוכיח עד שיכה אותו. אבל, אם כן, מדוע דורשים מר' סימון להוכיח את אנשי ריש גלותא, אם הוא אומר שהם לא יקבלו ממנו? – התשובה היא, כנראה, שר' סימון לא יכול לדעת בוודאות שלא יקבלו ממנו, וממילא מצבו כמו אותם צדיקים שהיו בירושלים. בכל מקרה, מוכח שאם בוחן כליות ולב יודע שהחוטא לא יקבל את התוכחה, אכן פטורים היו הצדיקים מתוכחה! - אך עדיין ניתן לומר שהכוונה היא שה' יודע שאם הם היו מוכיחים אותם הם היו מכים או מקללים אותם, ולכן זה פוטר אותם מתוכחה. אך הרא"ם תירץ את הגמרא הזו באופן אחר:
 

5. ספר יראים (ר' אליעזר ממץ, המאה ה-13, צרפת) סימן רכג

והני מילי בשוגגין, אבל מזידין אע"פ שאתה מרבה עונשו שחטא בהתראה אין בכך כלום. ועל זה נאמר "הלעיטהו לרשע וימות" [ב"ק ס"ט א'], וכאשר פירשתי למעלה שחייב להוכיחו אפי' אינו מקבלו, ועל זה נאמר ביחזקאל "הוא בעונו ימות ודמו מידך אבקש", ועון הוא זדון, כדאמרינן ביומא [ל"ו ב'] "עונות - אלו הזדונות". והא דאמרינן בשבת 'אם שרים חטאו זקנים במה חטאו אמר הקב"ה מפני שלא מיחו בשרים אמרה מדת הדין לפני הקב"ה והלא גלוי לפניך שאם היו מוכיחים לא היו מקבלים אמר להם הקב"ה אם לפני גלוי לפניהם מי גלוי' משמע שאם היה גלוי להם היו פטורין אע"פ שהעוברים מזידין היו - התם מעונש היו פטורין כדאמרינן בכל הנשבעין 'וכשלו איש באחיו' בעון אחיו ומוקמינן ליה ביש בידו למחות אבל מעשה ד"הוכח תוכיח" לא מיפטרי.

אגב, מוכח שלרא"ם היתה גרסה אחרת בגמרא, כי הוא הפך את טענות הקב"ה מול טענת מידת הדין ממה שכתוב אצלנו.

נראה שכדי ליישב את כל המקורות יש לומר כך: ישנן מספר דרגות בעניין זה של תוכחה.
1. במצב רגיל – מי שאינו מוכיח נענש בעוונם של החוטאים.
2. אם ברור שלא יקבלו את התוכחה והם שוגגים, מוטב יהיו שוגגים.
3. אם ברור שלא יקבלו את התוכחה והם מזידים, אינו נענש, אך עדיין חייב להוכיח.
4. אם נוזפים בו / מקללים אותו / מכים אותו - פטור מלהוכיח.

אך התוספות חולקים על הרא"ם בזה (וכן גם דעת הסמ"ג) והם סוברים שבכל מקרה שברור שהחוטא לא יקבל את התוכחה, אין חיוב להוכיחו, לא רק מצד העונש, אלא גם מצד המצוה של 'הוכח תוכיח'. וכך כותבים התוספות:
 

6. תוספות מסכת בבא בתרא דף ס עמוד ב

מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין - בדבר שאין ידוע אם יקבלו כשנמחה בהן אם לאו צריך למחות כדמוכח בשבת (דף נה) דאמרה מדת הדין אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי ונענשו, אבל בדבר שאנו יודעים בבירור שלא יקבלו אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו'.

אמנם אפשר להסביר את התוספות כפי שהסברנו, וכוונתו שאם האדם שוגג ולא יקבל את התוכחה אין חיוב להוכיח אותו, אך הפוסקים הבינו בדעתו שהוא סובר שאם יודעים בבירור שלא יקבל את התוכחה, אנו פטורים ממצוות הוכח תוכיח, שהרי אחרת מדוע לא תירץ התוספות בפשטות כמו הרא"ם, שבמקרה של מסכת שבת לא מדובר על פטור מהמצוה אלא על פטור מעונש.

כך כותב גם ר' יונה, שאם ברור שאדם לא שומע לתוכחה, אין מצוה להוכיח אותו:
 

7. שערי תשובה (רבינו יונה מגירונדי, המאה ה-13, ספרד) שער ג אות קצו

הרואה את אנשי מקומו עם קשה עורף, ואומר בלבו: אולי לא יקשיבו אם אדבר להם נכוחות ופי אמלא תוכחות? על כן יחשוך פיו, והנה עונו ישא, כי לא נסה להוכיח ולהזהיר. אולי אם רוחם העיר יעורו משנת אולתם, ולא תלין אתם משוגתם... ואם הדבר גלוי לכל וידוע ונבחן ונחקר, כי החוטא שונא מוסר ולא ישמע לקול מוריו, ולמלמדיו לא יטה אזנו, על זה נאמר (משלי ט, ח): "אל תוכח לץ פן ישנאך". ואמרו (יבמות סה, ב): כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ואמרו (ביצה ל, א): מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים.

איך נסביר, אם כן, לפי התוספות ור' יונה את דברי הגמרא שאומרת שיש להוכיח אפילו מאה פעמים? הרי ברור שהוא לא שומע לנו! מסביר ה'לב דוד' – (הרב דוד פלדמן, היה רב של מחזיקי הדת במנצ'סטר לפני חמישים שנה). את שיטת הסמ"ג והתוספות כך:
 

8. שו"ת לב דוד (ר' דוד פלדמן, המאה ה-20, אנגליה) סימן ה סעיף ח

ופירוש הסוגיות לדעתם כך הוא: בבבא מציעא אמרינן "הוכח - אפילו מאה פעמים", הכונה שהתורה צותה לנו לעשות מצוה זו בכל עת שתזדמן אפילו פעמים אין מספר וכמ"ש שם נתן תתן עזוב תעזוב וכו' שלא ייעף ולא ייגע ולא יאמר כבר עשיתי את שלי ושוב אין אני אחראי עליו ועד כמה עלי טורח אדם זה. וכל זה כשזה קיבל דבריו ופירש ולא עשה, אלא שלמחר או לשעה אחרת הוא חוזר לסורו... אבל אם הוחזק שאינו מקבל או שנוכחנו עתה שאינו שומע כגון שהכה או קלל או נזף לכל מר כדאית ליה, או שהוא מכיר באיש זה שהוא גס רוח עז פנים ומתלוצץ, או שמכיר בעצמו שהוא איש מסכן ודבריו אינם נשמעים כנראה בירושלמי סוטה (ח' ע"ב), על כל אלה נאמר שמצוה וחובה שלא לומר משום אל תוכח לץ, שהרי סברא גדולה היא כיון שעיקר המצוה ותכליתה הוא כדי להפריש אדם מעבירה וכל שאנו יודעים שלא יושג תכלית זה בוודאי לא אמרה תורה ליגע לריק ולהביא החוטא לידי זדון ביותר. ולא עוד אלא גם אם האיש אינו ידוע לנו בטבעו ומהותו אבל אנו רואין שפרק עול והוחזק בעבירה שוב אין אנו אחראין עליו, שהתורה אמרה תוכיח את עמיתך - עם שעמך בתורה ומצוות.

לפי שיטה זו אין מצוה להוכיח אדם שעובר עבירה אם ברור לנו שהוא לא יקבל את התוכחה. הרי כל מטרת התוכחה היא להחזירו לדרך המוטב, ואם זה לא יעזור, אנו פטורים מהמצוה.

נסכם את מה שראינו עד כה: למצוות התוכחה יש שתי מטרות: האחת היא כדי למנוע מצב שאדם לא יעשה עבירה בשוגג, והשניה היא כדי לנסות ולהחזיר את החוטא מדרכו הרעה. כאשר מדובר בסוג הראשון, הרי שיש לשקול תועלת מול הפסד: אם הוא ודאי לא ישמע לתוכחה, עדיף שיהיה שוגג ולא נוכיח אותו. כאשר מדובר בסוג השני, הרי שכאשר הוא בודאי לא ישמע לי נחלקו הפוסקים האם בכל זאת יש מצוה להוכיח אותו. לדעת היראים ישנו חיוב כזה, ולדעת התוספות אין חיוב כזה.

השולחן ערוך פסק כך:
 

9. שולחן ערוך אורח חיים סימן תרח סעיף ב

נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה, והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקדש, אין ממחין בידן כדי שלא תבואו לעשות בזדון.
הגה: וה"ה בכל דבר איסור אמרינן: מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין; ודוקא שאינו מפורש בתורה, אע"פ שהוא דאורייתא; אבל אם מפורש בתורה, מוחין בידן. ואם יודע שאין דבריו נשמעין, לא יאמר ברבים להוכיחן, רק פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו; אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו.


הרמ"א מחלק בין תוכחה ליחיד לבין תוכחה לציבור. הגמרא שאומרת 'עד שיכנו או יקללנו' עוסקת ביחיד, ואילו הגמרא שמדברת על הצדיקים בירושלים, וכן הגמרא שאומרת שמצוה לא לומר דבר שאינו נשמע, עוסקות ברבים. כמו כן מופיע פה חילוק בין דין שכתוב במפורש בתורה לבין דין שמופיע ברמז. ומה הסברא לחילוק זה? ההנחה היא שדין שנכתב במפורש בתורה הוא מפורסם, ואם אדם עובר עליו, הוא כבר נקרא מזיד, וממילא הכלל של 'מוטב יהיו שוגגין' כבר לא חל עליו.

מוכח מדברי הרמ"א שהוא פסק שמצוות תוכחה קיימת גם לאדם מזיד שאינו שומע, כפי שכתב היראים, ולא כפי שכתב התוספות. אבל הביה"ל מסייג את הרמ"א:
 

10. ביאור הלכה (ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, המאה ה-20, ליטא) סימן תרח ד"ה אבל

ודע דמסתברא דמה שפסק הרמ"א דבדבר המפורש בתורה חייב למחות דוקא שהוא באקראי, אבל אלו הפורקי עול לגמרי כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבילות להכעיס כבר יצא מכלל עמיתך ואינו מחויב להוכיחו. וכן איתא בתנא דבי אליהו רבה פי"ח הוכח תוכיח את עמיתך ועמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ומצות אתה חייב להוכיח אותו אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח אותו.

הרדב"ז הוסיף דבר נוסף: אם המנהג שהם עושים הוא בגלל הוראת טעות של רב אחר אין לסמוך על הכלל 'מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין', אלא יש ללמד אותם את הטעות:
 

11. שו"ת רדב"ז (ר' דוד בן זמרה, המאה ה-16, מצרים וישראל) ח"ג סימן תקכז

...ולא אמרינן בכהאי גוונא "הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין" כיון שעל פי הוראת חכם נהגו בדבר היתר אומרים להם שחכם זה לא יפה הורה ויחזור למנהג הראשון. דלא אמרינן הכי אלא בדבר שנהגו היתר מעצמם או שנהגו כן מימים קדמונים ולא ידענו איך היה הענין. אבל בנ"ד שהמתיר חי וידוע ועל פיו נהגו היתר כייפין להו עד דהדרי למנהגם הראשון.

ה'לב דוד' מסיק דבר מעניין. הוא קובע שכל מצוות התוכחה היא רק למצוות שאדם עובר עליהם במזיד, אבל בשוגג אנו מוכיחים רק מדרבנן, וממילא אין לערבב בין הסוגיות העוסקות בשוגג ('מוטב יהיו שוגגין') לבין הסוגיות העוסקות במזיד:
 

12. שו"ת לב דוד (ר' דוד פלדמן, המאה ה-20, אנגליה) סימן ה סעיף יט

ועלה בדעתי לומר שמצוות עשה של תוכחה לא נאמרה אלא להוכיח ולהפריש מעבירה במזיד שהכתוב אומר ולא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח, פירושו שלא לעזוב את החוטא לנפשו ולשנא אותו להניח אותו לעבור עה"ת כדין עוברי עבירה שמותר לשנאתם כמבואר בפסחים (קי"ג ע"ב) אלא אדרבה הוכיחהו והפרישהו ולא תשנא אותו...
מובן הדבר שאין כונתי בזה לומר שאין מצוה וחיוב כלל להפריש העושה בשוגג, זה ודאי אינו, אלא שאני אומר שאין זה מצוות עשה דאורייתא והוא רק מדברי סופרים כשם שמצוה עלינו להציל אדם מישראל מנזק גופו או ממונו וזה ענף מלאו דלא תעמוד על דם רעך וגם מעשה דואהבת לרעך כמוך, אבל כל זה בכלל גמ"ח שהוא מדבריהם...


לפי דברים אלו אין קשר בין מצוות 'הוכח תוכיח' (שנאמרה במזיד) לבין הכלל 'מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין', (שנאמר בשוגג). ומה הדין כאשר יש בקהל גם שוגגין שלא ישמעו וגם שוגגין שישמעו? הרב פיינשטיין דן בכך באופן מעניין:
 

13. אגרות משה (ר' משה פיינשטיין, המאה ה-20, ארה"ב) חלק או"ח ב סימן לו

ובדבר להכריז קודם תקיעות שאסור להפסיק בדבור עד אחר תקיעות דמעומד בבית הכנסת שמתפללים הרבה אנשים פשוטים שידוע שלא ישמעו לההכרזה ויפסיקו, שאחד אמר שיותר טוב שלא יכריזו כדי שיהיו שוגגין ולא מזידין, ומע"כ טען דכי בשביל חשש זה לא ילמדו להעולם שום דינים שנאמר בהו מוטב שיהיו שוגגים. הנה הא דבשביל מוטב שיהיו שוגגין א"צ לומר להו הוא דוקא בידוע בודאי שלא יקבלו כדאיתא בתוס' ב"ב דף ס' וברא"ש ביצה דף ל', ולדידהו אין לומר ולא קשה איך נמנע מללמד להם דכיון שודאי לא יקיימו אף שכשידעו שאסור הרי אין תועלת מהלמוד להם, אבל כשלא ברור שלא יקבלו ודאי מחוייבים למחות בהם וכ"ש ללמדם שלא בשעת מעשה. ונראה פשוט שכשבא אדם ללמוד ודאי מלמדין לו כל דבר כפי הדין אף בברור שלא יקבלו ואין להורות שלא כדין בשביל זה שלא יקיימו, ורק כשאין שואלים ממנו אין לנו בעצמנו לומר, שזהו רק מדין מחאה, וליכא באופן זה, מטעם שיהיו שוגגין ולא מזידים. וכן נראה פשוט שאם יש שם גם מי שיקבלו צריך לומר להם שאסור, אף שידוע שאיזה מהם לא יקבלו ויהיו מזידין, דבשביל קלקול אלו שיעברו במזיד ויענשו כמזיד אין לקלקל לאלו שיקבלו, שהרי כשלא יודיעום יעברו בשוגג שהוא ג"כ איסור וקלקול. ולכן בביהכ"נ שאפשר יש גם אלו שאין יודעין שאסור להפסיק ויעברו בשוגג וכשיכריזו שאסור להפסיק יקבלו ולא יפסיקו צריך להכריז, אם אין יכולים להודיע להספק מקבלים ביחוד. ואם ידוע שאין שם מי שיקבל, או שיכולים להודיע להספק מקבלים ביחוד אין להכריז.

ולענ"ד יש להוסיף לדבריו של האגרות משה סברא נוספת שבגללה צריך להכריז גם אם ידוע שכל הקהל לא יקבלו את דבריו. הסברא הזו נמצאת בדבריו של הרבי מצאנז בדברי יציב, שם הוא טוען שגם אם זה יועיל למלה אחת פחות שיאמר מישהו מהקהל, זה כבר שוה בשביל זה להוכיח את הקהל. הוא אמנם מדבר על דיבורים בתפילה ובקריאת התורה, אבל הדברים נכונים גם לתקיעת שופר.
 

14. דברי יציב (הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, המאה ה-20, ישראל) יו"ד סימן ריז

מכתבך קבלתי וכאב לי מאוד על הפירצה הנוראה שכתבת, שיש מפטפטים באמצע התפלה וקריאת התורה, וכל ימי הייתי צועק ככרוכיא על זה, וחרה לי על מה שכתבת שהוכחת להם ואמרו שרק לי יש הרשות להוכיח, וכי ח"ו עקרו למצות תוכחה מן התורה שהיא ממנין תרי"ג מצוות אשר לכל ישראל נאמרה, [ועיין מכתבי תורה ח"ו סימן תקמ"ב].
...ועוד נראה שבענין כזה שהעבירה על כל מלה ומלה, ומצות שמיעת קריאת התורה בכל תיבה ותיבה, ובפרט בעניית אמן וכדומה, אם האויל יחריש לרגע וישמע תיבה מהש"ץ, או יענה רק אמן אחד, או יפסיק מהשיחה בטילה שלו רח"ל לרגע, כבר חכם יחשב המוכיחו, שכבר הועילו מעשיו ומנע אותו ואחרים אתו מעון הנורא עכ"פ לרגע ההוא, והרי זה מצות תוכחה מן התורה.


לפי זה אולי יש מקום להעיר בכל מקרה בראש השנה, שהרי סביר להניח שבכל הקהל יהיה לפחות אחד שיחשוב פעמיים לפני שהוא מדבר. ואולי יש לחלק בין דיבור בעת קריאת התורה לדיבור בעת תקיעת השופר, שבתקיעת שופר אחרי שאדם הפסיק הוא כבר חטא, ואולי כל דיבור נוסף אינו חטא נוסף, כי כבר נגרם הפסק בין הברכה לקיום המצוה ודו"ק.

תגובות

  1. ו כסלו תשפ"א 13:16 מקור | אברמי

    חפשתי הרדב"ז במקור הנ"ל ולא מצאתיו
  2. ו כסלו תשפ"א 16:53 במיספור הישן זה סימן תתקסב | ירון בן-דוד

    יש שני מיספורים שונים לרדב"ז
  3. ז כסלו תשפ"א 20:43 מקור | אברמי

    תודה על התגובה וברצוני לשאול ג"כ על הירושלמי (דהלב דוד מביא )דחפשתי בסוטה דף ח ע"ב ולא ראיתיו
  4. ח כסלו תשפ"א 07:29 פרק ח הלכה ב | ירון בן-דוד

    טעות של המדפיס...

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר