הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"איכא דמתני לה אסיפא"; "לשון אחרון"
ביצה ל ע"א
ומתחילין בערמת התבן.
אמר רב כהנא: זאת אומרת מתחילין באוצר תחלה.
מני - רבי שמעון היא, דלית ליה מוקצה.
אימא סיפא: אבל לא בעצים שבמוקצה - אתאן לרבי יהודה, דאית ליה מוקצה! -
הכא בארזי ואשוחי עסקינן, דמוקצה מחמת חסרון כיס, ואפילו רבי שמעון מודה.
איכא דמתני לה אסיפא: אבל לא בעצים שבמוקצה.
אמר רב כהנא: זאת אומרת אין מתחילין באוצר תחלה.
מני - רבי יהודה היא, דאית ליה מוקצה. -
אימא רישא: מתחילין בערמת התבן - אתאן לרבי שמעון, דלית ליה מוקצה. -
התם בתבנא סריא, - תבנא סריא, הא חזי לטינא! - דאית ביה קוצים.
מבנה הסוגיה:
1.
ומתחילין בערמת התבן.
אמר רב כהנא: זאת אומרת מתחילין באוצר תחלה.
רב כהנא לומד עיקרון מהרישא של המשנה.
1.1
הגמרא מכנה "רישא" ו"סיפא" את שני המשפטים האחרונים במשנה [ואולי זו היתה משנה עצמאית]. כמו כן מצינו לפעמים שחלק ממשנה שעוסק בעניין נפרד מהחלק שקדם לו - כבסוגייתנו - נחשב בפני עצמו כ"סתם משנה" [ראה למשל מה שכתבנו על מסכת מנחות דף צ].
2.
מני - רבי שמעון היא, דלית ליה מוקצה.
הגמרא מסיקה שזה מתאים לשיטת רבי שמעון שאין לו דין מוקצה ביום טוב [אלא במקרים מיוחדים].
הביטוי "מני" הוא במשמעות המקובלת, שהגמרא מנסה להעמיד "סתם משנה" כשיטתו של תנא במקום אחר ששם אמר את העיקרון שעליו מושתת הדין במשנתנו.
3.
הגמרא מקשה מהסיפא:
אימא סיפא: אבל לא בעצים שבמוקצה - אתאן לרבי יהודה, דאית ליה מוקצה! -
מהסיפא משמע כרבי יהודה שסובר את דין מוקצה. הביטוי "אתאן" [=באנו] מקביל ל"מני" בסעיף הקודם.
4.
הכא בארזי ואשוחי עסקינן, דמוקצה מחמת חסרון כיס, ואפילו רבי שמעון מודה.
הגמרא מיישבת את הסיפא גם לפי רבי שמעון, ובסיפא מדובר במקרה [של חסרון כיס] שגם רבי שמעון מודה שיש בו דין מוקצה ביום טוב.
4.1
עד כאן המסקנה היא שהמשנה כולה [הרישא והסיפא] היא בשיטת רבי שמעון.
5.
איכא דמתני לה אסיפא: אבל לא בעצים שבמוקצה.
אמר רב כהנא: זאת אומרת אין מתחילין באוצר תחלה.
מני - רבי יהודה היא, דאית ליה מוקצה. -
אימא רישא: מתחילין בערמת התבן - אתאן לרבי שמעון, דלית ליה מוקצה. -
התם בתבנא סריא, - תבנא סריא, הא חזי לטינא! - דאית ביה קוצים.
בחלק זה הגמרא למעשה שואלת את אותה שאלה [ובאותו מבנה של שאלה] כמו בסעיפים 1-4 לעיל, אלא שהיא מתחילה את השאלה מהסיפא ומקשה מהרישא. [הערה: מבנה כפול כזה ניתן היה לערוך בכל מקום שבו הגמרא מקשה על סתירה בין רישא לסיפא!] והגמרא מיישבת את הרישא לפי שיטת רבי יהודה.
לפי חלק זה [לשון אחרון] הגמרא מיישבת את הרישא והסיפא במשנתנו [באותו חלק אחרון של המשנה] כשיטת רבי יהודה שסובר שיש דין מוקצה ביום טוב.
6.
רמב"ם הלכות יום טוב פרק ב הלכה יא:
עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב אסור להסיקן מפני שהן נולד, ואם נשרו לתוך התנור מרבה עליהן עצים מוכנין ומסיקן,
ערימת התבן ואוצר של עצים אין מתחילין בהן ביום טוב אלא אם כן הכין מבערב מפני שהן מוקצה,
ואם היה התבן מעורב בקוצים שהרי אינו ראוי אלא לאש הרי זה מוכן.
6.1
מגיד משנה הלכות יום טוב פרק ב הלכה יא:
ערימה של תבן ואוצר וכו'. משנה פרק המביא (ביצה דף ל'.) מתחילין בערימת התבן אבל לא בעצים שבמוקצה ובגמ' בלישנא בתרא אמר רב כהנא זאת אומרת אין מתחילין באוצר תחלה מני רבי יהודה היא והקשו אימא רישא מתחילין בערימת התבן אתאן לר"ש ותירצו כולה ר"י היא ורישא בתיבנא סריא והקשו והא חזי לטינא פי' ואינו עומד להסקה ותירצו דאיתא ביה קוצים וכתב הרשב"א ז"ל ואנן קיי"ל במוקצה ביום טוב כר' יהודה:
הוא מסביר שהרמב"ם נקט בסוגייתנו כמו ה"לישנא בתרא" [="לשון אחרון"] שכל המשנה מוסברת לפי שיטת רבי יהודה שסובר שיש דין מוקצה ביום טוב.
6.2
ונראה שמתאים לשיטת הרמב"ם - באופן כללי - לפסוק בסוגיות הגמרא כ"לשון אחרון". [ובסוגייתנו ה"לשון אחרון" מתאר מהלך שלם של הסוגיה]
7.
צל"ח מסכת ביצה דף ל עמוד א:
שם אמר רב כהנא וכו' איכא דמתני לה וכו'. נלע"ד דהני תרי לישני פליגי בפלוגתא דאמוראי ופלוגתא דהפוסקים דלישנא קמא סובר דלא סתם לן תנא אפילו בי"ט כר"י, ומה ששנינו אין מבקעין עצים וכו' סבירא ללישנא קמא כר' יוחנן בשלהי מסכת שבת דף קנ"ד ע"א דבדר' יוסי ב"י מתני לה ולא סתמא היא, והך דאין שוחטין ומשקין המדבריות דבשלהי מכילתין [מ א] סובר כאבע"א דשם דהני כגרוגרות וצמוקין דמי.
ולכן לישנא קמא מוקי סתמא דכאן כר"ש,
ולישנא בתרא סובר כר' נחמן בריש מכילתין [ב א] דאמר גבי יום טוב סתם תנא כר"י ולכן מוקי משנתינו כר' יהודה.
הוא מסביר, שההסבר של ה"לשון אחרון" בסוגייתנו מתאים לסוגיה בתחילת המסכת שרב נחמן הסביר שם, שה"סתם משנה" שם היא כשיטת רבי יהודה שסובר שיש דין מוקצה ביום טוב, וגם בסוגייתנו הלשון אחרון מסביר את ה"סתם משנה" כאן כרבי יהודה!
7.1
הערה: אולי זו הסיבה של המבנה הכפול בסוגייתנו [ובעיקר מה שכתבנו בסעיף 5 ובסעיף 5.1] כי יתכן ש"עורך הגמרא" סידר כך את סוגייתנו כדי שה"לשון אחרון" יתאים לשיטת רב נחמן בתחילת המסכת!
