הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"אמרו דבר אחד"; "ותו לא מידי"
סוכה לו ע"א-ע"ב
אתרוג הבוסר, רבי עקיבא פוסל וחכמים מכשירין.
אמר רבה: רבי עקיבא ורבי שמעון אמרו דבר אחד. רבי עקיבא - הא דאמרן, רבי שמעון מאי היא - (דתניא) +מסורת הש"ס: [דתנן]+ רבי שמעון פוטר את האתרוגים בקוטנן. -
אמר ליה אביי: דלמא לא היא, עד כאן לא קאמר רבי עקיבא הכא - דבעינן הדר וליכא. אבל התם - כרבנן סבירא ליה. אי נמי: עד כאן לא קאמר רבי שמעון התם אלא דכתיב +דברים יד+ עשר תעשר את כל תבואת זרעך - כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, אבל הכא - כרבנן סבירא ליה.
ותו לא מידי.
1.
הגמרא מציינת מחלוקת בברייתא בין רבי עקיבא וחכמים לגבי אתרוג הבוסר.
2.
רבה טוען שגם רבי שמעון - במקום אחר - סובר כרבי עקיבא, והוא משתמש בביטוי "רבי עקיבא ורבי שמעון אמרו דבר אחד"
והכלל בזה הוא ש"אין הלכה כשיטה".
3.
אביי דוחה את דברי רבה ואומר "דלמא לא היא" - לא בהכרח רבי שמעון סובר כרבי עקיבא.
4.
הגמרא מסיימת "ותו לא מידי".
5.
רש"י מפרש:
רש"י מסכת סוכה דף לו עמוד ב:
ותו לא מידי - אין לדון אחר דבר זה, דלא סבר ר' שמעון כר' עקיבא ולא ר' עקיבא סבר כר' שמעון.
כלומר, שדחיית אביי היא הנכונה וזו המסקנה.
6.
ואמנם יש מי שסובר שדווקא הסברו של רבה נשאר למסקנה.
ערוך לנר מסכת סוכה דף לו עמוד א:
לעיל (לא ב ד"ה ובזה א"ש) שכתבתי שגם דעת הריא"ז בשלטי גבורים (יח א מדפי הרי"ף אות א')
לפסוק כרבה משום דס"ל דהך דאביי אינו רק דיחוי בעלמא ולכן שפיר י"ל דגם הברטנורא סובר כן:
דחיית אביי היא "דיחוי בעלמא", כי היא ניתנת בקלות לסתירה.
7.
ונראה להעיר, שהביטוי "ותו לא מידי" שובץ בגמרא על ידי "עורך הגמרא" - בין לפי רש"י ובין לפי הדעה שחולקת על רש"י - כמובא ב"ערוך לנר".
8.
אמנם, על פירוש המונח "ותו לא מידי" - 11 מופעים בש"ס - יש מאמר שלם מאת ירחמיאל ברודי, סיני, צב עמודים נא-נז.
8.1
הנחת היסוד שלו שביאור המונח הנ"ל דומה למשמעות המונח "שמע מינה" – זאת אומרת, זוהי המסקנה הנלמדת עד שלב זה בסוגיה.
8.2
ויש אומרים שהכוונה היא שעורך התלמוד מודיענו שלא נמצא חומר נוסף לסוגיה זו.
8.3
ויש אומרים שהמונח "שמע מינה" משמעותו מסקנה חיובית, ואילו המונח "ותו לא מידי" משמעותו - שלילית . הוא מאשר מסקנה שלילית.
9.
אם מסקנת הסוגיה היא כרבה, הרי שעל פי הכלל שהביטוי "אמרו דבר אחד" מלמדנו שלא נפסק כך להלכה, והלכה תהיה כחכמים נגד רבי עקיבא. ואם נאמר שהכלל הוא שהלכה כרבי עקיבא גם נגד "חכמים" מובן מה החידוש בסוגייתנו, אבל אם הכלל תמיד הוא שהלכה כרבי עקיבא רק "מחברו" אבל לא כשחולק על חכמים [וזה מה שנקבע בספרי הכללים], מדוע הגמרא האריכה בדיון אם רבי עקיבא ורבי שמעון "אמרו דבר אחד"! [ואולי כדי ללמוד את הסיבה לדין, וממילא נבין את הנימוק לשיטת חכמים שחולקים על רבי עקיבא.]
10.
והערה נוספת: אולי כאשר תלמיד אומר כרבו [רבי שמעון היה תלמידו של רבי עקיבא] משמעות הביטוי "אמרו דבר אחד" אינה משמעותית כלל [וזה קשה לומר].
11.
ואולי להיפך, דווקא כשמדובר בתלמיד שאומר כרבו אזי משמעות הביטוי "אמרו דבר אחד" ללמדנו שדווקא כן הלכה כמותו - כרבי עקיבא, כי תלמידו - רבי שמעון - קיבל את דעתו. וכל זה לפי רבה.
12.
משמע שאת הביטוי "אמרו דבר אחד" אמרו בבית המדרש של רבה, אבל את הביטוי בסוף הסוגיה "ותו לא מידי" - ולפי רש"י המסקנה היא כדחיית אביי - נאמר על ידי עורך הגמרא.
13.
הרמב"ם פסק כחכמים ונגד רבי עקיבא, שאתרוג בוסר כשר:
רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה ח:
אתרוג שהוא ע תפוח סרוח כבוש שלוק * שחור לבן מנומר ירוק ככרתי פסול, גדלו בדפוס ועשהו כמין בריה אחרת פסול, עשהו כמין ברייתו אף על פי שעשהו דפין דפין כשר, התיום פ והבוסר כשר, מקום שהאתרוגין שלהם כעין שחרות מעוטה כשרין, ואם היו שחורים ביותר כאדם צ כושי הרי זה פסול בכל מקום.
14.
מגיד משנה הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח:
התיום והבוסר וכו'. שם (דף ל"ו) בברייתא אתרוג ככדור פסול ויש אומרים אף התיום אתרוג הבוסר ר"ע פוסל וחכמים מכשירין. ופסק רבינו כת"ק שאינו פוסל התיום וכחכמים שמכשירין אתרוג הבוסר. ..
