הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"זאת אומרת"
סוכה לג ע"א
נקטם ראשו. תני עולא בר חיננא: נקטם ראשו ועלתה בו תמרה - כשר. בעי רבי ירמיה: נקטם ראשו מערב יום טוב ועלתה בו תמרה ביום טוב, מהו? יש דחוי אצל מצות או לא? ותפשוט ליה מהא דתנן: כסהו ונתגלה - פטור מלכסות, כסהו הרוח - חייב לכסות. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שחזר ונתגלה, אבל לא חזר ונתגלה - פטור מלכסות. והוינן בה: כי חזר ונתגלה אמאי חייב לכסות? הואיל ואידחי אידחי! ואמר רב פפא: זאת אומרת אין דחוי אצל מצות. - דרב פפא גופא מבעיא ליה: מיפשיט פשיט ליה דאין דחוי אצל מצות, לא שנא לקולא ולא שנא לחומרא, או דלמא: ספוקי מספקא ליה, לחומרא - אמרינן, לקולא - לא אמרינן. - תיקו.
סוגיה מקבילה:
בגמרא: עבודה זרה דף מז
כי אתא רב דימי אמר: באשירה שביטלה קמבעיא ליה,
יש דחוי אצל מצות או אין דחוי אצל מצות?
תפשוט ליה מדתנן: כיסהו ונתגלה - פטור מלכסות, כיסהו הרוח - חייב לכסות,
ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: לא שנו אלא שחזר ונתגלה, אבל לא חזר ונתגלה - פטור מלכסות;
והוינן בה, כי חזר ונתגלה מאי הוי? הואיל ואידחי אידחי!
וא"ר פפא, זאת אומרת: אין דיחוי אצל מצות!
דרב פפא גופיה איבעיא ליה, מפשט פשיטא ליה לרב פפא דאין דיחוי אצל מצות,
לא שנא לקולא ולא שנא לחומרא,
או דלמא ספוקי מספקא ליה, ולחומרא אמרינן, לקולא לא אמרינן?
תיקו.
ריש לקיש מתלבט בשאלה בסוגיה האם לולב שנעבד כשר ללולב, ורב דימי מסביר שמדובר באשירה שביטלה, והשאלה היא האם יש דיחוי למצוות או לא. זאת אומרת, האם דבר שבזמן מסויים לא ראוי למצוה ואחר כך התבטלה המניעה, האם חוזר ונהיה ראוי או לא.
והגמרא מציעה לפשוט את הספק מהמשנה של "כיסוי הדם", ומדברי רב פפא על סמך דברי רבי יוחנן, וריש לקיש היה תלמידו של רבי יוחנן ובודאי הכיר את דבריו [ראה "שוטנשטיין", הערה 17]
ומפשט הגמרא משמע שריש לקיש הסתפק בדברי רב פפא, וזה הרי לא יתכן מכיון שריש לקיש חי הרבה לפני רב פפא [רב פפא היה תלמידו של אביי][זאת שאלה שחוזרת על עצמה פעמים רבות כאשר דברי "אמורא מוקדם" מבוססים על דברי "אמורא "מאוחר], אלא יש לומר שריש לקיש התלבט בדברי המשנה שעל פיו הכריע רב פפא [ראה "שוטנשטיין", הערה 18].
מה המשמעות של הביטוי: "זאת אומרת"...?
שני הסברים עיקריים:
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות:
"זאת אומרת. לעולם כשיש משנה או ברייתא, ואומר התלמוד עליה 'זאת אומרת', פירושו דבלאו המשנה או הברייתא ההיא לא שמעינן ההוא דינא, דאי בלאו המשנה ההיא הוא פשוט מעצמו, למה אצטריך למימר זאת אומרת, ואין לומר דאף על גב דדינא פשיטא היא דאף מהברייתא או המשנה שמעינן נמי דינא הכי, שאינו כן, אלא שהדין ליכא למשמע אלא מתוך המשנה או הברייתא, עיין בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סג א) גבי תנו רבנן בן לוי וכו'."
כלומר, הביטוי מלמד שהדין שהוזכר בסוגיה נלמד מאותה ברייתא/ משנה ואין לו מקור אחר.
הערה: מי שיבץ ביטוי זה? סביר, ש"עורך הגמרא", שהרי משמעות הביטוי היא, שאין בכל הש"ס מקור אחר לדין זה שעליו אומרת הגמרא "זאת אומרת" - וזה ממש היה תפקידו של "עורך הגמרא"!
גופי הלכות פרק ז - כללי אות ז' כלל רכד:
"זאת אומרת וכו' מצאתי בכללי הרב בצלאל ז"ל וז"ל כתב רבינו סעדיא גאון ז"ל בדרכי התלמוד שחבר בלשון ערב וז"ל כל "זאת אומרת" הלכה, אמר רב חסדא זאת אומרת בת אצל האם [כתובות קב:], אמר רב ששת זאת אומרת הכחשה תחלת הזמה [שם יט:], וכל דרש פלוני כפלוני הלכה היא..."
כלומר, הביטוי "זאת אומרת" מלמד שהדין הנלמד נפסק להלכה.
גם לפי זה: סביר, ש"עורך הגמרא" שיבץ את הביטוי הזה בגמרא. אבל יתכן שכאן "עורך הגמרא" הוא אותו אחד שהיה באותה תקופה שנדונה בה הסוגיה, שגם אז פסקו הלכות.
