הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"בדיעבד" - בדין תורה

סוכה לא ע"א-ע"ב

תנא: יבש פסול, רבי יהודה מכשיר. אמר רבא: מחלוקת בלולב. דרבנן סברי: מקשינן לולב לאתרוג, מה אתרוג בעי הדר - אף לולב בעי הדר. ורבי יהודה סבר: לא מקשינן לולב לאתרוג, אבל באתרוג דברי הכל הדר בעינן. ובלולב לא בעי רבי יהודה הדר? והתנן, רבי יהודה אומר: יאגדנו מלמעלה. מאי טעמא - לאו משום דבעי הדר? - לא, כדקתני טעמא, רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: כפת תמרים - כפות, ואם היה פרוד יכפתנו. - ולא בעי הדר? והתנן: אין אוגדין את הלולב אלא במינו, דברי רבי יהודה. מאי טעמא - לאו משום דבעי הדר? - לא, דהא אמר רבא: אפילו בסיב ואפילו בעיקרא דדיקלא. [ואלא] מאי טעמא דרבי יהודה התם - דקא סבר: לולב צריך אגד, ואי מייתי מינא אחרינא - הוה להו חמשה מינין. - ובאתרוג מי בעי רבי יהודה הדר? והתניא: ארבעת מינין שבלולב, כשם שאין פוחתין מהן - כך אין מוסיפין עליהן. לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רמון ולא דבר אחר. כמושין - כשרין, יבשין - פסולין. רבי יהודה אומר: אף יבשין. ואמר רבי יהודה: מעשה
בבני כרכין שהיו מורישין את לולביהן לבני בניהן. אמרו (להם) +מסורת הש"ס: [לו]+ משם ראיה? אין שעת הדחק ראיה. קתני מיהת, רבי יהודה אומר: אף יבשין כשרין. מאי לאו - אאתרוג? לא, אלולב. אמר מר: כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן. פשיטא! - מהו דתימא: הואיל ואמר רבי יהודה לולב צריך אגד, ואי מייתי מינא אחרינא - האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי - קא משמע לן. אמר מר: לא מצא אתרוג לא יביא לא רמון ולא פריש ולא דבר אחר. - פשיטא! - מהו דתימא: לייתי, כי היכי שלא תשכח תורת אתרוג, קא משמע לן זימנין דנפיק חורבא מיניה, דאתי למסרך. תא שמע: אתרוג הישן פסול, ורבי יהודה מכשיר. תיובתא דרבא, תיובתא. ולא בעי הדר? והא אנן תנן: הירוק ככרתי, רבי מאיר מכשיר, ורבי יהודה פוסל. לאו משום דבעי הדר? - לא, משום דלא גמר פירא. תא שמע: שיעור אתרוג קטן, רבי מאיר אומר: כאגוז, רבי יהודה אומר: כביצה. לאו משום דבעי הדר? - לא, משום דלא גמר פירא. תא שמע: ובגדול כדי שיאחוז שנים בידו אחת, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: אפילו אחד בשתי ידיו. מאי טעמא - לאו משום דבעי הדר? - לא, כיון דאמר רבה: לולב בימין ואתרוג בשמאל, זימנין דמחלפי ליה, ואתי לאפוכינהו, ואתי לאיפסולי. - ואלא לרבי יהודה הא כתיב הדר! - ההוא הדר באילנו משנה לשנה.

1.
דיון ארוך בגמרא לגבי שיטת רבי יהודה בלולב יבש ובאתרוג יבש. ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד נג, שמביא קושיה, שהרי אין הלכה כרבי יהודה, ומדוע הגמרא מאריכה אודות שיטתו.

2.
נראה שאפשר להקשות להיפך: מכך שהגמרא דנה בדברי רבי יהודה בהרחבה יש לפסוק כמותו [על פי הכלל "מדשקיל וטרי אליביה" - הלכה כמותו].

2.1
ואולי אפשר לומר שבדיון בגמרא עדיין לא נפסק כחכמים נגד רבי יהודה.

3.
ומביא בשם ה"ערוך לנר", שכעיקרון יש למעט במחלוקת, ולכן הגמרא מאריכה בהסבר רבי יהודה כדי להבין את המחלוקת בינו לבין חכמים ["תנא קמא"],

4.
ושם, מיישב, שלהלכה בשעת הדחק פוסקים כרבי יהודה. ולכן יש משמעות לדיון בגמרא, שאף לרבי יהודה אתרוג יבש פסול אף בשעת הדחק.

5.
וכך באמת פוסק הרמב"ם לאור סוגייתנו:
רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה א:

ארבעת מינין האלו שהן לולב והדס וערבה ואתרוג שהיה אחד מהן יבש או גזול או גנוב אפילו לאחר יאוש או שהיה מאשרה הנעבדת אף על פי א שבטלו האשרה מלעבדה, או שהיה של עיר הנדחת הרי זה ב פסול,
היה אחד מהן של ע"ז לא יטול לכתחלה ואם נטל יצא,
היה ג כמוש ולא גמר ליבש כשר,
ובשעת הדחק או בשעת הסכנה לולב ד היבש כשר אבל לא שאר המינין.

+/השגת הראב"ד/ ובשעת הדחק או בשעת הסכנה לולב היבש כשר. א"א אני איני אומר כן שהרי אמרו /סוכה/ (כט) יבש פסול
וכל מקום שאמרו פסול אפילו דיעבד הוא ופסולא דאורייתא הוא וכל פסולא דאורייתא אין חלוק בשעת הדחק
וכשאמרו לו /סוכה דף לא) אין שעת הדחק ראיה כך אמרו לינקוט בידייהו כל דהוא כי היכי דלא לשתכח מינייהו מצות אתרוג ור"י לא העיד אלא שהיו מורישים לולביהם לבניהם ולא אמר שהיו מברכים עליו.+

לפי הראב"ד אין דין של היתר "בדיעבד" ולא של היתר ב"שעת הדחק" בדבר שפסול מדאורייתא
לפי הרמב"ם דווקא לגבי לולב נאמר הדין שבשעת הדחק או בשעת הסכנה כשר. הוא לא קובע שכך גם במקרה רגיל של "דיעבד".