הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
השפעת איסור דרבנן על מצוה מדאורייתא
סוכה כח ע"א
משנה. מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין.
אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לא כך היה מעשה, שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את רבי יוחנן בן החורנית, ומצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, ולא אמרו לו דבר? - אמרו להם בית שמאי: משם ראיה? אף הם אמרו לו: אם כן היית נוהג - לא קיימת מצות סוכה מימיך.
סוגייתנו מובאת גם במסכת עירובין דף יג עמוד ב:
אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן - מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.
כאותה ששנינו: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. אמרו בית הלל לבית שמאי: לא כך היה מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את רבי יוחנן בן החורנית, ומצאוהו יושב ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית. אמרו להן בית שמאי: (אי) משם ראיה? אף הן אמרו לו: אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך.
ללמדך, שכל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו, וכל המגביה עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו...
1.
מנתון אחד במשנתנו הגמרא מוכיחה את הענוותנות של בית הלל.
1.1
וקצת קשה, הרי בית הלל באים להוכיח מהמעשה שאפילו זקני בית שמאי סברו שלא כמו דבריהם במשנתנו, ולכן הגיוני שמדגישים שזקני בית שמאי הם אלה ששתקו כשראו את רבי יוחנן בן החורנית... ולא הגיבו. ולפי זה אולי אין הוכחה מכאן לדברי הגמרא שבית הלל היו ענוותנים [חס ושלום]!
2.
הפרשנים שואלים כיצד בית הלל ובית שמאי נחלקו על העובדות - האם בית שמאי שתקו או הגיבו למעשהו של רבי יוחנן בן החורנית - ראה ב"מתיבתא", הערה מא, בחלק השני, שהתלמידים הם שנחלקו מה אמרו ה"זקנים".
ואולי ניתן לומר: בית הלל מסכימים שזקני בית שמאי כן הגיבו לרבי יוחנן בן החורנית, אלא שהם אמרו לו שרק אם כך היה נוהג בקביעות לאורך כל השנים בכל חייו אזי לא היה יוצא ידי חובה [כדברי בית שמאי], אך אם עשה זאת לא בקביעות אלא רק בעת הצורך בלבד באותה שנה - כן יצא ידי חובה - וזו כוונת בית הלל במשנתנו.
3.
הביטוי של זקני בית שמאי: "אם כן היית נוהג - לא קיימת מצות סוכה מימיך" קצת קשה, הרי מדובר בגזירה של חכמים [אולי של זקני בית שמאי עצמם], וכיצד יתכן שאם אדם לא קיים גזירת חכמים הוא נחשב שלא קיים את המצוה מהתורה!
3.1
סוגיה זו מהווה אצל הפרשנים מקור חשוב לדיון בשאלה הכללית, אם אדם עובר על דין דרבנן האם יש לזה השפעה על קיום הדין דאורייתא.
3.2
ונראה לחדש - לפי הנאמר בסעיף 2 לעיל - לא מדובר היה באדם פרטי אלא ברבי יוחנן בן החורנית - ואם זקני בית הלל וזקני בית שמאי באו לבקרו סימן שהיה מגדולי דורם - שעליו לנהוג בהקפדה לפי גזירת חכמים בגלל היותו דמות הנהגתית. לכן אם הוא לא מקיים את גזירת חכמים - לפי דעת בית שמאי - אזי לגביו דווקא נאמר שלא מקיים המצוה אף מדאורייתא כי הוא חייב לקיים את הציווי של "ככל אשר יורוך" -המקור לשמוע ולציית לדברי חכמים [בכל דיניהם וגזירותיהם]!
4.
האחרונים עצמם מיישבים את השאלה שבסעיף 3 [ראה "מתיבתא", הערה מא - בחלק השני]:
4.1
על ידי "הפקר בית דין - הפקר" חכמים הפקיעו-הפקירו את סוכתו [עניין ממוני שניתן לסמכות חכמים], וממילא, סוכתו היא סוכה גזולה ולכן לא יצא ידי חובתו. ומשמע מכאן שיכלו להפקיר גם את כל הסוכות שישב בהן בעבר - למפרע!
4.2
כוונת בית שמאי היא שלא יצא ידי חובתו השלמה והראויה, אבל מדין תורה כן יצא ידי חובתו.
4.3
כיוון שיש חשש שלא ישב כלל בסוכה [אם ישב באופן של "שולחנו בתוך הבית"] הרי בזה אינו מקיים את הדין הייחודי שנדרש במצוות סוכה, שיש לשבת בה באופן של "תשבו - כעין תדורו".
4.4
אם עובר על דברי רבנן הרי כשמקיים את המצוה דאורייתא היא נחשבת כ"מצוה הבאה בעבירה" ולכן גם המצוה דאורייתא "נפסלת". שהרי הכלל של "מצוה הבאה בעבירה" הוא דין דאורייתא, למרות שהעבירה היא מדרבנן [קשור בהרחבה לסוגיה בדף הבא - מסכת סוכה דף כט עמוד ב].
5.
ראה את דברי תוס' שהבאנו לעיל במסכת סוכה דף ג:
מיהו שמעתין דהתם תימה היכי דייק מינה דעשה כב"ש לא עשה ולא כלום דראיה דמייתי בעשה כב"ה מיירי ועוד וכי צריך ראיה על זה היכא דהלכה כב"ה שאם עשה כב"ש לא עשה ולא כלום
וצ"ל דאיצטריך התם לאיתויי היכא דב"ה מחמירים מדרבנן וב"ש מוקמי לה אדאורייתא ולא גזרינן אם עשה כדברי ב"ש לא יצא ידי חובתו אפי' דאורייתא כדאשכחן לב"ש היכא דיתיב אפיתחא דמטללתא דגזרי שמא ימשך אחר שולחנו וקאמרי לא קיימת מצות סוכה מימיך דאפי' מדאורייתא לא קיים ומדבית שמאי נשמע לב"ה.
תוס' מסביר שהכלל שבדרך כלל הלכה כבית הלל הכוונה היא, שאפילו כשבית הלל מחמירים מדרבנן גם אז העושה כבית שמאי לא יקיים הדין אפילו מדאורייתא.
5.1
בפשטות, משמע מדבריו שעניין זה שדין דרבנן "משפיע" על דין דאורייתא [לא יצא ידי חובתו בסוכה] הוא דווקא במחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, כנראה, בגלל שגם לבית שמאי - כאשר הלכה כמותם - נתונה הסמכות לקבוע מפורשות, שמי שלא עושה כדבריהם לא יצא ידי חובתו. וההסבר הוא: הם אלה שיש להם סמכות מהתורה לקבוע את דיני התורה שבעל פה גם אם הם משפיעים על התורה שבכתב ונראה שזאת המשמעות של "יצאה בת קול" שהיא תקפה אף לגבי בית שמאי - כשהלכה כמותם.
ראה "מתיבתא", הערות ז, י, וב"ילקוט ביאורים", עמד ח, ובהערות לד, לה.
5.2
לסיכום המקומות שבהם נפסק כבית שמאי ראה:
אנציקלופדיה תלמודית כרך ט, [הלכה] טור רפב.
