הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"גמרא" ו"תלמוד"; "אביי ורבא" - ייחודיותם; "הלכה כבתראי"

סוכה כח ע"א

תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון, ושאלוהו שלשים הלכות בהלכות סוכה, שתים עשרה אמר להם שמעתי, שמונה עשר אמר להם, לא שמעתי. רבי יוסי בר' יהודה אומר: חילוף הדברים, שמונה עשר אמר להם שמעתי, שתים עשרה אמר להם לא שמעתי. - אמרו לו: כל דבריך אינן אלא מפי השמועה? - אמר להם: הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי. מימי לא קדמני אדם בבית המדרש. ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי, ולא שחתי שיחת חולין, ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי: מימיו לא שח שיחת חולין, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא קדמו אדם בבית המדרש ולא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא הרהר במבואות המטונפות, ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא, ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה, ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו, ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם, ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערבי יום הכפורים. וכן היה רבי אליעזר תלמידו נוהג אחריו. תנו רבנן: שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהם ראוים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו, ושלשים מהן ראוים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון, עשרים בינונים. גדול שבכולן - יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן - רבן יוחנן בן זכאי. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול - מעשה מרכבה, דבר קטן - הויות דאביי ורבא. לקיים מה שנאמר +משלי ח+ להנחיל אהבי יש ואצרתיהם אמלא. וכי מאחר שקטן שבכולן כך, גדול שבכולן - על אחת כמה וכמה. אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל, בשעה שיושב ועוסק בתורה - כל עוף שפורח עליו מיד נשרף. 

1.

תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון, ושאלוהו שלשים הלכות בהלכות סוכה, שתים עשרה אמר להם שמעתי, שמונה עשר אמר להם, לא שמעתי.
רבי יוסי בר' יהודה אומר: חילוף הדברים, שמונה עשר אמר להם שמעתי, שתים עשרה אמר להם לא שמעתי. -

מה מלמדת ההדגשה שהשלושים שאלות שנשאלו היו דווקא בגליל העליון ובקשר להלכות סוכה?
מהי המשמעות של "חילוף הדברים", אולי לצורך הדגשה מה היו רוב השאלות, האם אלה שרבי אליעזר שמע [את התשובות עליהן?] או אלה שהוא לא שמע עליהן מרבותיו.

2.

אמרו לו: כל דבריך אינן אלא מפי השמועה? -

אמר להם: הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי.

רבי אליעזר אומר: ראו את התנהגותי [מבא להלן] ומתוכם תבינו שאיני אומר דבר שלא שמעתי, או שלפי הכללים שאומר לכם תבינו שכך ראיתי מרבותי.

2.1
בכל אופן יש לבדוק האם כוונתו רק לדברי הלכה שיש בהם מחלוקת, או אף על הלכה מוסכמת שגם אותה לא אמר רבי אליעזר אם לא שמע מרבותיו. ודבר זה קצת קשה לאומרו.

2.2
ונראה לומר [חידוש]: רבי אליעזר לא מתכוון לדברי תורה "רגילים". הוא מתכוון ל"הלכה למשה מסיני", שלעיתים יש סמכות לחכמים בכל דור לפרשם באופנים שונים [הבאנו זאת כמה פעמים בדפים הקודמים במסכת סוכה]. על הלכות אלה אמר רבי אליעזר שלא חידש מעצמו דבר אלא רק מה שקיבל ממסורת רבותיו - כי זה טבעה של הלכה למשה מסיני. ולכן הדגיש את העניין בהלכות סוכה שיש בה הרבה הלכות מסוג של "הלכה למשה מסיני", וקשור לדינים שונים בדף הקודם שדעתו של רבי אליעזר שסוכה צריכה להיות דירת קבע.

2.3
רעיון נוסף [חידוש]: רבי אליעזר ראה עצמו כמעביר השמועה, כמעביר את מסורת ההלכה מרבותיו לדורות הבאים. קשור גם לסעיף 2.2

מימי לא קדמני אדם בבית המדרש.
ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי,
ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי,
ולא שחתי שיחת חולין,
ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם.

נראה שכל ה"דוגמאות" הן מההתנהגות בבית המדרש.
האם יש הבדל בין "רבותי" ל"רבי"?

3.
הגמרא באה ללמדנו שהתכונות לעיל של רבי אליעזר נרכשו מרבו - רבי יוחנן בן זכאי.

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי:
מימיו לא שח שיחת חולין,
ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין,
ולא קדמו אדם בבית המדרש
ולא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי,

ולא הרהר במבואות המטונפות,

נראה שרק הדוגמא האחרונה אינה קשורה בפשטות לנעשה בבית המדרש

ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא,
ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה,
ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו,
ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם,
ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערבי יום הכפורים.

וכן היה רבי אליעזר תלמידו נוהג אחריו.

הגמרא מסכמת שהמפורט בסעיף 2 לגבי רבי אליעזר נלמד מרבי יוחנן בן זכאי. אבל קשה, הרי אין התאמה מלאה בין שתי הרשימות.

4.
לעיל דובר על רבי אליעזר ועל רבו רבי יוחנן בן זכאי, ועכשיו הגמרא מספרת על רבו של רבי יוחנן בן זכאי - הלל הזקן:

תנו רבנן: שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן,
שלשים מהם ראוים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו,
ושלשים מהן ראוים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון,
עשרים בינונים.
גדול שבכולן - יונתן בן עוזיאל,
קטן שבכולן - רבן יוחנן בן זכאי.

היכן הפירוט של כל שאר תלמידי הלל הזקן?

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח

5.

מקרא

האם הכוונה שרבי יוחנן בן זכאי ידע את כל הפרשנויות על ה"מקרא" [תנ"ך?]

6.

ומשנה,

רש"י: משנה - כגון משנה וברייתא של ששה סדרים.
רש"י אומר "כגון", האם יש ב"משנה" יותר מ"משנה וברייתא של ששה סדרים"?

[האם רש"י מכנה "ברייתא" בשם "משנה"?

7.

תלמוד,

רש"י: "גמרא - זו היא סברא, שהיו התנאים אחרונים מדקדקים בדברי הראשונים הסתומים לפרשם וליתן בהן טעם, כמו שעשו האמוראים אחר התנאים שפירשו דברי התנאים שלפניהן וקבעו בהן גמרא, ואותו דיוק שבימי התנאים נקרא תלמוד."

ההסבר של הרשב"ם הוא ממסכת בבא בתרא דף קלד:
רשב"ם: "גמרא - סברת המשניות כעין שאנו מפרשין עליהן לא שנו כו' חסורי מחסרא כו'."

7.1
לפי רש"י יש הבדל בין "תלמוד" ל"גמרא". "תלמוד" - מה שהתנאים האחרונים דייקו בדברי התנאים הראשונים. ואילו "גמרא" - מה שהאמוראים דייקו בדברי התנאים "שלפניהם" - כנראה שכוונתו היא למה שהאמוראים דייקו בדברי התנאים האחרונים. כלומר יש כאן הסבר להשתלשלות ההלכה מהתנאים הראשונים לתנאים האחרונים ולאמוראים.

7.2
מיהם ה"תנאים אחרונים"?

7.3
תפארת ישראל - בועז מסכת כלים פרק ל:

"אולם זה פשוט שכמה משניות נתוספו ע"י רבי מחכמי הדורות של התנאים האחרונים שהיו לפני רבי."
כנראה שמתכוון לתנאים שהיו לפני "רבי", ואולי הכוונה היא "רק" לדור אחד לפניו - תלמידי רבי עקיבא.

7.4
חידושי הרשב"א מסכת שבת דף יד עמוד א:

"והרמב"ן ז"ל הקשה על זה דאם כן למה נחלקו התנאים האחרונים כרבי מאיר ורבי יהודה במסכת ידים (פ"ג מ"ה) איזה ספר מטמא את הידים, ומאי נפקא להו מינה דמכל מקום כל סתם ידים מטמו את התרומה מתקנת הראשונים מתלמידי שמאי והלל דקדימי להו טובא, ..."

הוא מכנה את רבי מאיר ורבי יהודה כתנאים אחרונים, ואת תלמידי שמאי והלל - תנאים ראשונים.

7.5
דיון מפורסם לגבי הביטוי "איתמר" שמובא על דברי אמוראים:
תוספות הרא"ש מסכת יומא דף נז עמוד ב:

"איתמר ר' יאשיה ור' יונתן וכו'. ואף על פי שתנאים הם קאמר בלשון מימרא לפי שהיו מתנאים אחרונים כמו ר' חייא ור' שמעון ברבי ורב."

הוא מכנה "תנאים אחרונים" את החכמים הבאים: "רבי יאשיה"; "רבי יונתן"; "רבי חייא"; "רבי שמעון ברבי" [בנו ותלמידו של "רבי"]; "רב". לתשומת לב! הוא מכנה את האמורא "רב" כתנא אחרון, ולפיו מובן הכלל שנקבע - "רב תנא הוא ופליג".

7.6
לסיכום: אין לנו הוכחה ברורה מאיזו תקופה מתחילה תקופת התנאים האחרונים.

7.7
הרשב"ם לא מתייחס ל"תלמוד" אלא רק ל"גמרא" ודבריו דומים לדברי רש"י על "גמרא".

8.

הלכות

רש"י: הלכות - הלכה למשה מסיני, כגון גוד ולבוד ודופן עקומה, שיעורין חציצין מחיצין, עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים.

רשב"ם: הלכות - הלכה למשה מסיני.

רש"י מביא כמה דוגמאות להלכה למשה מסיני, כאשר רוב רשימתו היא מהלכות הקשורות לסוכה.

9.

ואגדות,

רשב"ם: הגדות - מדרשי פסוק כגון תנחומא וב"ר ויקרא רבה.

10.

דקדוקי תורה

רש"י: דקדוקי תורה - ריבויי אותיות שבאין לדרוש בהן ריבוים ומעוטים, כגון: האזרח - להוציא הנשים, שדקדקה התורה בלשונה לכתוב אות יתירה ללמד.

רש"י מקשר את דבריו לסוגיה באותו עמוד [מסכת סוכה דף כח עמוד א] בקשר לחיוב נשים במצוות סוכה.

רשב"ם: דקדוקי תורה - וי"ו דוזה לכם הטמא (ויקרא יא) דמרבינן מיניה דם השרץ.

11.

ודקדוקי סופרים,

רש"י: דקדוקי סופרים - שהוסיפו לדקדק אחר מעשה הבריות, ולהחמיר ולעשות סייג ואזנים לתורה, וגזרו גזרות להרחיק את האדם מן העבירה, ודכוותה בבכורות (ל, ב): גר הבא לקבל תורה עליו חוץ מדבר אחד - אין מקבלין אותו, ר' יוסי אומר: אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים.

רשב"ם: דקדוקי סופרים - כגון גזירות שגזרו חכמים שלא יבא לידי איסור תורה.
הוא מתייחס לכאורה רק לנקודה אחת בדברי רש"י.

12.

קלים וחמורים

רש"י: "קלים וחמורים - דברים הלמדין בקל וחומר, שניתנו לדון מעצמן לכל אדם ולא פירשו כלום בסיני."
רשב"ם: "וקלים וחמורים - שאדם דן מעצמו."

13.

וגזרות שוות,

רש"י: "וגזרות שוות - דברים הלמדין בגזרות שוות."
רשב"ם: "גזירות שוות - כגון יליף קיחה קיחה משדה עפרון (קדושין דף ב)."

14.

תקופות

רש"י: "תקופות - חשבון הילוך חמה ולבנה."
רשב"ם: "תקופות - מולד הלבנה."

15.

וגימטריאות,

רש"י: "וגימטריאות - דברים הלמדין בלשון גימטריא, כגון: (ירמיהו כה) שש"ך - בבל בא"ת ב"ש, כשדים (שם /ירמיהו/ נא) - לב קמי בא"ת ב"ש, סהדה - מנון (סוכה נב, ב) בא"ט ב"ח, וכן לפי מנין האותיות, כגון: סתם נזירות שלשים יום (נזיר ה, א) - מקדוש יהיה, יהי"ה בגימטריא שלשים הוו."

רשב"ם: "וגימטריאות - כגון אנכי אנא נפשי כתבית יהבית ירט יראה ראתה נטתה (שבת דף קה)."

16.

שיחת מלאכי השרת

רשב"ם: "ושיחת מלאכי השרת - להשביעם."

17.

ושיחת שדים

רש"י: "שיחת מלאכי השרת שיחת שדים שיחת דקלים - לא ידענא מאי היא."

רשב"ם: "שיחת שדים - להשביעם ונפקא מינה לעשות קמיע לרפואה."

18.

ושיחת דקלים,

רשב"ם: "ושיחת דקלים - שבני אדם רגילים לדבר על הדקלים כדכתיב בשלמה וידבר על העצים (מלכים א ה)."

19.

משלות כובסין,
משלות שועלים,

רש"י: "משלות כובסין ומשלות שועלים - שיסדו קדמונים לתת אמתלא לתוכחתם, ותולין אותן בכובסים ובשועלים, כגון (סנהדרין לט, א) מאזני צדק, אבות אכלו בוסר."

רשב"ם: "ומשלות כובסין - צורך יש בה ללמוד דברי תורה כדכתיב (קהלת יב) תקן משלים הרבה וכתיב להבין משל ומליצה (משלי א)."

20.

דבר גדול ודבר קטן.
דבר גדול - מעשה מרכבה,

רשב"ם: "מעשה מרכבה - שביחזקאל."

21.

דבר קטן - הויות דאביי ורבא.

רש"י מסכת סוכה דף כח עמוד א: "הויות דאביי ורבא - כל איבעיא להו לאביי ורבא הוה מספקא להו, ובכולן נתן את לבו ונתן בהן טעם, ובימי אמוראים נשתכחו."

21.1
לפי רש"י, אין הכוונה להדגיש את גדולתם של אביי ורבא אלא את גדולתו של רבי יוחנן בן זכאי שכבר בזמנו הכיר את הבעיות [בלשון הגמרא בש"ס: "איבעיא להו"] שהתלבטו בהם אביי ורבא. הביטוי "בעי אביי" מוזכר בש"ס כ 10 פעמים; "בעי רבא" מופיע בש"ס כ 100 פעמים. לצורך השוואה: "בעי שמואל" - 1 פעם; "בעי רב: - 1 פעם; "בעי רב הונא" - 0 פעמים; "בעי רב יהודה" - 1 פעם.

21.2
משמע מרש"י שרבי יוחנן בן זכאי לא רק הכיר את הבעיות של "איבעיא להו" אלא גם פתר אותן, ועד תקופת אביי ורבא הם נשתכחו, והם - אביי ורבא - העלו את הספיקות מחדש, אבל כנראה שהם לא ידעו את הפתרון לאותן בעיות עד שבאו חכמים אחרים.

21.3
נראה שהזכרת "אביי ורבא" אינה בדווקא, אלא רבי יוחנן בן זכאי הכיר את כל דברי האמוראים העתידיים! ולפי זה יוצא שכל דברי הש"ס הם "בסך הכל" שיחזור היסטורי של מידע שהיה כבר ידוע בתקופת התנאים הראשונים!!!

21.4
וכן מובא במפורש:
רבינו חננאל מסכת סוכה דף כח עמוד א

"הויות דאביי ורבא פי' הקושיות שהיו נושאין ונותנין בה עכשיו אביי ורבא פשוטות וסדורות היו ומכוונות ביד ריב"ז*) וכך היו מתעסקין בהן"

21.5
רשב"ם: "הויות דאביי ורבא - שהקשו משניות וברייתות טובא ותירצום."

לפי הרשב"ם: אביי ורבא הקשו הרבה על משניות וברייתות. כנראה שהוא מתכוון שמדובר על סתירות בין מקורות של משנה וברייתא ביניהם לבין עצמם. נראה שהוא לא מתכוון לקשיי סברא על משנה או על ברייתא!

21.6
ראה גם רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ג, הלכה י"ג, וב"כסף משנה", שם.

21.7
ראה על הנ"ל גם ב"מתיבתא", הערה כז.

22.
נסכם:

22.1
מרשב"ם משמע שהתנאים ידעו לתרץ את כל הסתירות בין המשניות והברייתות, אלא שתירוצים אלה לא נאמרו במפורש אלא היו כמובנים לשעתם ואז "אביי ורבא" אמרו התירוצים בפירוש. לפי זה אין הכוונה ב"הוויות אביי ורבא" לכל דבריהם של האמוראים.

22.2
ואילו לפרש"י משמע שהתנאים ידעו גם את רוב דברי האמוראים שדנו והסתפקו בהלכות שונות שאינן קשורות ישירות להבנת דברי התנאים במשניות ובברייתות. דיונים אלה שהיו כבר בזמן רבן יוחנן בן זכאי – נשתכחו. רש"י לא ממשיך, ואפשר להסביר בדבריו שהאמוראים "אביי ורבא" דנו והתלבטו והעלו סברות לפי דעתם וכוונו בזה לתנאים מזמן רבן יוחנן בן זכאי, ואולי כוונת רש"י שאין הדברים זהים, ו"אביי ורבא" הסבירו את הבעיות באופן עצמאי משלהם, וההסברים של התנאים עצמם נשארו בשכחה!

22.3
ובאגרת רב שרירא גאון אומר "...להודיעך דאפילו הוויות דאביי ורבא לא מדעתייהו הוו אלא כולהון נהרין לראשונים..." – בפשטות, דבריו יכולים להתאים הן לשיטת רש"י והן לשיטת רשב"ם, אם כי בפירוש על אגרת רב שרירא "ימות עולם" מסביר ש"הוויות" – הכוונה לקושיות בש"ס "כל קשיא שבתלמוד סתם – אביי ורבא".

22.4
ונראה להוסיף: פעמים רבות מתקשים הפרשנים בש"ס כיצד הגמרא מביאה תירוץ שאמר אמורא מדור מוקדם על קושיה שהקשה אמורא מאוחר! לפי רש"י הנ"ל יש לומר, שכנראה גם בתוך תקופת האמוראים היו דברי תורה מסויימים [למשל, קושיות] שהיו ידועים כבר בדורות קדומים יותר [של האמוראים] ונשכחו, וחידשו אותם אמוראים מאוחרים יותר.

22.5
כמו כן יש מקומות בש"ס שבהם משמע שאמוראים ראשונים מתרצים קושיות של אמוראים מאוחרים יותר, ובכל מקום מנסים לתת הסבר נקודתי עד כדי כך שלפעמים משנים גירסה כדי להתאים את רצף הדורות. לפי הגמרא לעיל שרבן יוחנן בן זכאי (וכנראה שגם כל התנאים אחריו) עסקו ודנו בכל השאלות והבעיות בגמרא ניתן לתת הסבר פשוט: רב אשי – מסדר התלמוד – שיבץ את דברי האמורא המוקדם כתשובה לדברי אמורא מאוחר, מכיוון שכמו אצל התנאים יתכן שגם אצל האמוראים – האמוראים הראשונים הכירו את כל דיוני הגמרא (העתידיים) – מעין זה מופיע גם בראשונים ובאחרונים בכמה מקומות בש"ס.

23.
המשך לנושא לעיל מה המיוחד באביי ורבא:

שו"ת מהרי"ק סימן פד:
מפאת חשיבות דברי מקור זה נצטטו כמעט בשלמותו:

ופשיטא דהיה לנו לחוש לכל הני רברבתא דלעיל שפסקו לאסור דהיינו ר"ח ורב אלפס וראב"ן ורבינו משה מקוצי והרמ"ה ור"מ ור' אשר ובנו ר' יעקב דסבירי להו לכולהו דמקודשת מספקא ואוי לו לזה המורה לצעקה שהתיר אסור א"א נגד כל הפוסקים הללו
וכ"ש שהם הפוסקים האחרונים והיה ראוי להלך אחריהם אפי' להקל כ"ש להחמיר באיסור חמור כזה
שהרי בכל מקום אנו פוסקים כדברי האחרונים

ומשום האי טעמא פסקו הגאונים אשר מסרו לנו את התורה דמאביי ורבא ואילך הילכתא כבתרא
ואפילו בתלמיד נגד הרב.

הכלל ש"הלכה כבתראי" תקף רק מאביי וברבא ואילך. ויש לשאול: האם הכוונה היא, שאביי ורבא הם ה"בתראי" כלפי מי שקדם להם, או להיפך, מי שחלק על אביי ורבא הוא ה"בתראי".
בכל אופן הכלל הוא שהלכה כבתראי גם כשמדובר בתלמיד נגד רבו [בחייו?] ופוסקים כבתראי בין לקולא בין לחומרא.

23.1
המשך דבריו:

והטעם (ג) מתבאר יפה מתוך דברי רב אלפס בשלהי מסכת ערובין כתב שם וז"ל
וחזינן למקצת רברבתא דס"ל כעולא וסמכי אגמרא דבני מערבא וכו' עד ואנן לא ס"ל הכי
דכיון דסוגיי' דגמרא דילן התירה מאי איכפת לן במאי דאסרי בגמרא דבני מערבא
דעל גמרא דידן אנו סמכינן דבתרא הוא
ואינהו הוו בקיאין בגמרא דבני מערבא טפי מינן
ואי לאו משום דקים להו דלא סמכא היא לא קשרי ליה אינהו עכ"ל רב אלפס

והרי לך דאע"ג דאוירא דארץ ישראל מחכים וחד מנייהו כתרי מינן כדאמרי' בכתובות דף עה) וכן בב"ב דף קנח) מ"מ הלכה כתלמוד בבלי נגד תלמוד ארץ ישראל משום דבתרא' הוא וידע במילי דבני א"י טפי מינן ואפילו להקל סמכינן אגמרא דילן מהאי טעמא כמו שכתב רב אלפס וה"ה

פוסקים כתלמוד הבבלי נגד התלמוד הירושלמי על סמך הכלל שהלכה כבתראי.

23.2
המשך דבריו:

והוא הטעם דהלכה כבתרא מאביי ורבא ואילך לפי הנל"ד משום דבתראי ידעי במילי דקמאי אבל קמאי לא ידעי במילי דבתראי
ומדחזינן דבתראי לא חשו למילי דקמאי אלמא קים להו דמאי דאמרי קמאי בהא דלאו מילי דסמכא נינהו.

הנימוק לכלל שהלכה כבתראי - כי הם הכירו את דברי הקודמים ולא להיפך.
האם מדבריו משמע שאם אמנם נהיה משוכנעים שהאחרונים לא הכירו את דברי הקדמונים, אז הלכה לא תהיה כבתראי?

23.3
המשך דבריו:

וכ"ת א"כ אפילו לפני אביי ורבא נמי יהיה הלכה כדברי התלמיד האחרון ולא כדברי הרב שקדם לו
ולמה פסקו הגאונים כתלמיד מאביי ורבא ואילך

דעד אביי ורבא לא היו התלמידים לומדי' אלא ע"פ קבלת רבותיהם כפי מה שהיו שונים להם מהם היו שונים ע"פ ר' חייא ור' אושעיא ומהם ע"פ משנת בר קפרא או מתניתא דבי לוי או מתניתא דבי שמואל וכן כולם

ומשום כך ראוי לפסוק כדברי הרב כיון שהתלמיד לא ידע אלא תוך דברי רבו דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין

עד תקופת אביי ורבא התלמידים מסרו רק את דברי רבותיהם! לכן לא שייך לפסוק כתלמיד נגד רבו! ונראה לי שזה הקשר בסוגייתנו - מסכת סוכה דף כח, שרבי אליעזר מסר את דברי רבי יוחנן בן זכאי שהוא מסר את דברי רבו - הלל הזקן.

23.4
המשך דבריו:

אבל מאביי ורבא ואילך למדו כל הדעות
ר"ל משנת רבי חייא ור' אושעיא ובר קפרא וכו'
ולפיכך ראוי הוא לפסוק כדברי התלמיד משום דבתר' הוא
ולפעמים שהרב הולך לשיטת אחת מן הברייתות כגון משנת רבי חייא ור' אושעיא
והאחרון זקוק מכח ברייתא אחרת כגון משנת בר קפרא או אינך דאין הלכה כן או בהפך
או לפעמים לא עיין הרב בחדא מהני מתניית' והתלמיד עיין בו ודקדק ממנו שלא כדברי רבו

מתקופת אביי ורבא יתכן מצב שהרב לא היה מודע למקורות שהיו מצויים לתלמידו!

23.5
והוא מוסיף, לפעמים אולי הרב לא עיין מספיק במקורותיו ואילו התלמיד כן עיין בו ודקדק! [קצת קשה] ומביא הוכחות לכך:

וכדאשכחן בכמה מקומות בתלמוד דאמר רב חסדא לרבא פוק עיין בה דלאורתא בעי לה וכולי ותו איתא במסכת תענית דף כ"ד) רבא גזר תענית וכו' עד אי משום תנויי בשני דרב יודא כולא תנויי בנזיקין הוו כו' עד וכי מטי רב יודא בעוקצין אמ' הוויית דרב ושמואל קא חזינא הכא ואנן מתניני' בעוקצין תליסר מתנייתא ואלו רב יודא וכו'.
ופי' שם רש"י וז"ל תליסר מתנייתא בי"ג פנים יש בינינו במשנה וברייתא של מסכת עוקצים בי"ג פנים כגון משנת רבי חייא ורבי אושעיא ובר קפרא ומשנת קרנ' ולוי ותנא דבי שמואל והכי אמרינן במסכת נדרים ר' מתני הילכתא בתליסר אפי עכ"ל רש"י.

ומשמע שבימי אביי ורבא היו לומדים כל אותם הי"ג מתנייתא מה שלא עשו בדורות הראשונים דהיינו רב יודא וכיוצא בו מדקאמר ואנן מתנינן בתליסר מתנייתא דמשמע אנן דוקא ולא אינהו וכדמוכח כל שיטתא דהתם

23.6
הוא מביא מסוגייתנו:

ותדע שכן הוא שבימי אביי ורבא ניתוספה חכמת התלמוד שהרי מצינו בב"ב דף קלד) וכן בפרק ב' דסוכה דף כח) שמפליג לדבר בחכמת רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח לא מקרא ולא משנה ולא תלמוד כו' ומונה התם טובא
ולבסוף הויית דאביי ורבא ולא מהאמוראים הראשונים הקודמין להם ואף על גב שהיו גדולים מהם כגון רב ושמואל ורבי יוחנן

אלא א"כ היינו טעמא כדפירש' שאביי ורבא התחילה /התחילו/ ללמוד כל הברייתו' וישבו ותרצו את כולם שלא יקשה מזה על זה ומתוך כך הוציאו כמה דינים והעמידו כמה שמועות על בוריין ועל אמתתם וכן עשו כל הבאים אחריהם מדור ודור והיינו כדפירש ומשום כך קבעו הגאוני' הלכה כדברי התלמוד מפני שהוא אחרון מאביי ורבא ואילך ולא מקודם. ונחזור לדברינו...

כיון "שחכמת התלמוד" התווספה מימי אביי ורבא לכן בסוגייתנו מודגש שרבי יוחנן בן זכאי הכיר אפילו הלכות אלה!