מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"

אם האיסור לחמם מים ביו"ט עבור רחיצת כל גופו הוי מה"ת או מדרבנן

ביצה לב ע"א

דף לב. במשנה ואין עושין פחמין ביו"ט, ובגמ' פשיטא למאי חזי, תני ר' חייא לא נצרכה אלא למוסרן לאוליירין לבו ביום, ובו ביום מי שרי, כדאמר רבא להזיע וקודם גזירה ה"נ להזיע וקודם גזירה. ופירש"י וז"ל, לאוליירין, מחמי חמין ומרחצאות, ואע"ג דלצורך יו"ט הן עושין. מי שרי, להחם והלא גזרו על הרחיצה במס' שבת (לח:, מ.) ואפי' הוחמו מבעו"י, וכ"ש להחם חמין לא הותר מעולם. להזיע, מכניס הפחמים לתוכו ובנ"א נכנסים ומזיעים וכו', עכ"ל יעו"ש.
 

(א)

וא"כ מבואר בקו' הגמ' דדוקא מדגזרו חז"ל על הרחיצה על כן א"א לפ' דצריך את הפחמים לצורך הבלנים שיחמו המים כדי "להתרחץ" מדגזרו ע"ז, אך לולא שגזרו ע"ז שפיר היה אפ"ל דסד"א שמותר לעשות פחמין לצורך "רחיצת בנ"א". אולם יעוי' לעיל בפ"ב (כא:) במשנה דב"ש אומרים לא יחם אדם חמין "לרגליו" אא"כ ראוין לשתיה, וב"ה מתירין וכו', ויעו"ש בתוס' שכ' בשם הירושלמי דלב"ש צריך לשתות מהם, ודוקא לרגליו אבל לכל גופו מודה ב"ה לב"ש שאסור, דדבר השוה לכל נפש בעינן ורחיצת כל גופו אינו ראוי אלא לבנ"א מעונגין, אבל "ידיו ורגליו" שוה לכל נפש, עכ"ד הירושלמי בתוס' יעו"ש. וכ"כ תוס' בפ"ג דשבת (לט:) בד"ה וב"ה מתירין וכו' עש"ה. וכ"כ רש"י שם בד"ה והאי וכו' ע"ש. וכ"כ הריטב"א שם בד"ה לימא תנן וכו', וכ"כ המרדכי הכא (סימן תרפ') ע"ש, וכ"כ הרי"ף הכא (דף יא.) והרא"ש (אות טו'), וכ"כ הרא"ש בפ"ג דשבת שם (אות ז') דאסור מה"ת לחמם מים עבור רחיצת "כל גופו" מדאינו "שווה לכל נפש".

וא"כ צ"ע בגמ' הכא דמבואר דדוקא מדגזרו רבנן על הרחיצה אסור לעשות פחמין עבור הבלנים דהא אין להתרחץ ביו"ט מחמת "הגזירה", הא ביותר הול"ל דה"ט מדאסור מה"ת לעשות בו פחמים, דמדאינו שווה "לכל נפש" א"כ לא הותר לעשותו ביו"ט ונמצא שאסור מה"ת ועובר בזה על "עשה" דביום הראשון שבתון ועל ל"ת דיו"ט כדכ' לא תעשה כל מלאכה וגו', וכלעיל (ז:, ח:) וברש"י ע"ש, וצ"ע. ועוררני לזה ידידי ר"י שטרן שליט"א.
 

(ב)

וליכא למימר דהא דאין הרחיצה "שווה לכל נפש" מה"ט גופא שגזרו ע"ז חז"ל והא בהא תליא, דא"כ מהו שכ' בירושלמי דמ"מ ראוי הרחיצה "לבני אדם מעונגין", הא מדגזרו ע"ז נמצא שאף "למעונגין" אסור דפשיטא דגם הם בכלל האי גזירה ואיסור דרבנן. [ורק "כשמצטער" ס"ל לרעק"א דאינו בכלל האי גזירה]. וביותר דכיון דרוב בנ"א אינם מתרחצים ביו"ט מדגזרו ע"ז, נמצא שלכו"ע אסור מה"ת דהא אינו שווה לכל נפש וא"כ אסור מה"ת להתרחץ אף למעונגין, ומדכ' דראוי להם למעונגין להתרחץ, ע"כ דלאו ה"ט דאינו שווה וכו' מהא גופא דגזרו ע"ז. ועוד דהא מדגזרו ע"ז אסור להתרחץ רק ביו"ט, ומש"כ דאין הרחיצה "שווה לכל נפש" נר' דהיינו אף בחול ולא רק ביו"ט, דמסתבר דאם נמנעים מלעשותו רק ביום א' וכגון ביו"ט אך בשאר ימים אין נמנעים מלעשותו דודאי דלא נחשב דאינו שווה לכל נפש שכן בטל ברוב ימים שהכל רגילים בו, וא"כ ע"כ דלאו ה"ט דלא נחשב שווה לכל נפש מדגזרו ע"ז רבנן ביו"ט, דהא בחול אפשר שרגילים בו הכל. וא"כ צ"ע בדפירש"י הכא דה"ט דבו ביום והיינו ביו"ט אסור להתרחץ מדגזרו ע"ז רבנן, ולא פי' דה"ט מדאינו שווה לכל נפש.

אולם נר' דרש"י לק"מ, דהא בגמ' כ' "ובו ביום מי שרי" ומשמע דהולך על הרחיצה שאסורה מדרבנן שרק ביו"ט אסור ולא בחול ולא איירי על "עשיית הפחמין", מדכ' לפני כן דלא נצרכה אלא למסור הפחמין לאוליירין לבו ביום, דע"ז הק' הגמ' דעצם "הרחיצה" שעבורו מחממים המים אסורה מחמת "איסור צדדי" ולא מאיסור יו"ט, דאל"כ הול"ל דעצם הרחיצה אסורה "מדאינה שוה לכל נפש". וא"כ שפיר פירש"י דה"ט דאסור מדגזרו ע"ז רבנן. ומשא"כ "עשיית הפחמין" אכן י"ל דאסור מה"ת מדאינו לצורך מלאכה "השווה לכל נפש". וא"כ לא על רש"י תלונתינו, דבגמ' גופא מדוייק דהק' רק על עצם הרחיצה וזה אכן אסור רק מדרבנן, ולא איירי על עשיית הפחמין. אכן בגמ' גופא צ"ע מ"ט לא הק' יותר, דכיון דאין "רחיצת כל הגוף" דבר השווה לכל נפש ע"כ שאסור מה"ת לעשות מלאכה ביו"ט עבור זה ולא רק איסור דרבנן, וכש"נ לעיל, וצ"ע.
 

(ג)

ושמא אכן הוי פלוגתא דהבבלי והירושלמי, דהגמ' דידן ס"ל דאסור רק מדרבנן מחמת "גזירת מרחצאות" בשבת וביו"ט אך מה"ת מותר מדס"ל דגם רחיצת "כל הגוף" הוי דבר ששוה לכל נפש, ולכן כ' בגמ' הכא דרק מחמת גזירת מרחצאות אסור לעשות פחמין וכו' ולא מה"ת, אולם מש"כ תוס והרא"ש ועוד לעיל בפ"ב דרחיצת כל הגוף הוי דבר שאינו שוה לכל נפש ולכן אסור מה"ת לחמם מים עבור זה, הוי רק אליבא דהירושלמי שם דמפורש כן דכה"ג אינו שווה לכל נפש, ודלא כדס"ל לבבלי הכא, ודו"ק. וכן יעוי' ברמב"ם בפ"א דיו"ט הט"ז שכ' בזה"ל, רחיצה וסיכה הרי הן בכלל "אכילה ושתיה" ועושין אותן ביו"ט שנא' אך אשר יאכל וגו', לפיכך מחמין חמין ביו"ט ורוחץ בהן "פניו ידיו ורגליו", אבל כל גופו אסור משום גזירת מרחץ וכו', עכ"ל יעו"ש. ולכאו' צ"ע בדכ' דהא דאסור "לחמם" מים עבור רחיצת כל גופו היינו רק מדרבנן, הא בירושלמי שם כ' דאסור מה"ת מדאינו שווה לכל נפש, וכש"כ תוס' ודעימיה, אע"כ דס"ל לרמב"ם דהוי פלוגתת הבבלי והירושלמי והעיקר בזה כהבבלי דס"ל הכא דאיסורו רק מדרבנן, אך מה"ת מותר מדשווה לכל נפש, וכש"נ בס"ד.

וביותר יעו"ש בפ"ג דשבת בחי' הרמב"ן דהביא לדברי התוס' הנ"ל דס"ל דרחיצת כל הגוף אינו שווה לכל נפש וא"כ מה"ת אסור להחם מים עבור זה ורק להזיע מותר, וכש"כ בירושלמי, וע"ז כ' הרמב"ן ד"דברי נביאות הן", ואדרבה רחיצת כל גופו דומה לאכילה ושתיה יותר מרחיצת אבר אחד וא"כ כ"ש דרחיצת כל גופו מותרת מה"ת ושוה לכל נפש היא וכו', וא"כ הדבר פשוט דלגמ' דידן כל רחיצה וזיעה מותרת ואפי' כל גופו ומותר להחם עבור זה, ורק מדרבנן גזרו ע"ז ביו"ט מדאיכא דברים האסורים אפי' ביו"ט כגון סחיטה דאלונתית וסיכת קרקע והדחת קרקע, לכן אסרוהו רבנן בכלל "איסורי שבת", עכ"ד הרמב"ן יעו"ש. ויעו"ש בשבת בחי' הריטב"א דהביא לר"י בתוס' ולירושלמי הנ"ל, ואח"כ הביא לרמב"ן הנ"ל דפליגי ע"ז ע"ש.
והוא כדס"ל לרמב"ם דרק מדרבנן אסור לרחוץ כל גופו בשבת ויו"ט, וכתב להדיא כדכתבנו דהעיקר כוותיה דהבבלי דרק מדרבנן אסור ולא מה"ת. וא"כ לפי"ז אתי שפיר הגמ' הכא שכ' דאיסורו רק מדרבנן, וכש"נ.

אולם אכתי יל"ע בתוס' שם לעיל דס"ל דהעיקר בזה כש"כ הירושלמי, ומשמע דס"ל דכ"ה דעת הגמ' דידן וליכא פלוגתא בזה, מדסתם ולא כ' דהוי "פלוגתא" כש"כ הרמב"ן בסוף דבריו יעו"ש, דא"כ מהו שכ' בגמ' הכא דאסור לחמם מים לרחיצת כל גופו רק "מדרבנן" ולא כ' דאיסורו מה"ת. וביותר צ"ע בדעת רש"י דס"ל בפשיטות בפ"ג דשבת שם דרחיצת כל גופו אינו שוה לכל נפש ולכן אסור מה"ת, ולא הזכיר כלל לירושלמי בזה, דע"כ דס"ל דאף לבבלי אסור מה"ת, ומאידך בגמ' הכא וברש"י מבואר דאיסורו רק מדרבנן, וצ"ע.
 

(ד)

אולם נר' ליישב בס"ד, עפי"ד הרשב"א בפ"ג דשבת שם (לט:), שכ' דליכא איסור מה"ת לחמם מים לרחיצת כל הגוף, דהוי ג"כ דבר השוה לכל נפש והנאת הגוף ה"ה "כאוכל נפש" וא"כ כ"ש בזיעה, ורק מדרבנן אסור משום גזירת מרחצאות לבלנים, וכש"כ הרמב"ן. אולם לפי"ז קשה מ"ט א"כ אסרוהו ביו"ט וכו'. אבל בתוס' כ' דרחיצת כל הגוף אסור מה"ת מדאינו "שווה לכל נפש" ורק "רחיצת פניו ידיו ורגליו" הוי שווה לכל נפש, וכן הזיעה מדהוי "רפואה" לאדם, והביאו ראיה לזה מהירושלמי וכו', אולם בירושלמי התירו רחיצת כל גופו "אבר אבר". ולפי"ד רבותינו הצרפתים [והיינו תוס'] צ"ל דדוקא רחיצת "כל גופו" בפעם אחת אסור מה"ת מדאינה שוה לכל נפש, אולם רחיצת אבר אבר מותר מה"ת, דכיון דרחיצת "אבר אחד" הוי צורך כל נפש ומותר ע"כ לא חילקנו באברים לומר דרק "רגליו" מותר אך "זרועו" או "שוקו" אסור, ולפי"ז נמצא דבשעה שרוחץ אבר זה הוי בהיתר וכשחוזר ורוחץ את השני ג"כ הוי בהיתר, אלא שאסור מדרבנן, וכן בברייתא לקמן משמע דרחיצת כל גופו "אבר אבר" אינה אסורה אלא מדרבנן, מדקתני ואי"צ לומר חמין וכו', עכ"ד רבינו הרשב"א יעו"ש.

וא"כ לפי"ד י"ל דזהו מש"כ בגמ' הכא "ובו ביום מי שרי" דאסור מדרבנן להתרחץ ביו"ט, דאיירי לגבי רחיצת "אבר אבר", וה"ק לא מיבעיא לגבי רחיצת "כל גופו" בבת אחת שאסור מה"ת מדאינו שוה לכל נפש וכש"כ תוס' לעיל בשם ירושלמי, וא"כ ע"כ שאסור לעשות עבור זה "פחמין" לבלנים, אלא אף רחיצת "אבר אבר" דמותר מה"ת מדשווה לכל נפש אף לפי"ד הירושלמי ותוס' [כש"כ הרשב"א], אפ"ה גם עבור זה אין לעשות פחמין מדאכתי אסור מדרבנן משום "גזירת מרחצאות" כדאי' בפ"ג דשבת שם, ודו"ק.

וא"כ לפי"ד הרשב"א הכל אתי שפיר, ואי"צ לדחוק לומר דהוי פלוגתת הבבלי והירושלמי אם רחיצת כל גופו בבת אחת הוי דבר "השווה לכל נפש" דלבבלי הוי שווה לכל נפש ומשא"כ לירושלמי, די"ל דאף הבבלי הכא ס"ל דאינו שוה וא"כ אסור מה"ת, וכדס"ל לרש"י, והרא"ש, והרי"ף, והמרדכי, והריטב"א הכא ובפ"ג דשבת שם, ומש"כ בגמ' הכא דרק "מדרבנן" אסור להתרחץ ולחמם ביו"ט, היינו דוקא "אבר אבר" זה אחר זה ולא "בבת אחת" דאע"פ דמותר מה"ת מדשוה לכל נפש מ"מ אסור מדרבנן, והבן בס"ד.