סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"

אם בנ"י נחשבו לאחר מתן תורה כקטן שנולד

ביצה ה ע"א


דף ה. וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, א"ר יוסף מנא אמינא לה דכ' לך אמור להם שובו לכם לאהליכם וכו', ובע"ב כ' מכדי כ' היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה, לך אמור להם שובו וגו' ל"ל, ש"מ כל דבר וכו' ע"ש.
 

(א)

ויעוי' ב"משך חכמה" בפ' ואתחנן עה"פ לך אמרו להם וגו' (ה', כז') שכ' בזה"ל, שובו וגו', החת"ס בחידושיו לע"ז (סג:) בד"ה אקילו וכו' כתב, כי נתקשה כל ימיו מהיכן הוציאו חז"ל הא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי [כדאיתא ביבמות (כב.), (מח:), ועוד] יעו"ש. ולדעתי פשוט, דיצא להם דמסתמא היה ליוצאי מצרים נשים הרבה שהיו מאותן שאין בני נח מוזהרין עליהן, ועמרם יוכיח שגדול הדור היה [כדאיתא בפ"ק דסוטה (יב.), וכן יעוי' במס' דר"א זוטא (ספ"א) ע"ש] ונשא דודתו יוכבד [וכבפ' וארא (פ"ו, פ"כ) ע"ש], וכן אמרו ביומא פ' יוהכ"פ (עה.) בהנך דאסירי לא פריצי בהו, ופירש"י שם שביכו על "הנוספות", ואם לא היו רגילין בזה לא היו בוכין. וא"כ איך אמר רחמנא אחר מת"ת "שובו לכם לאהליכם" ואין אהלו אלא "אשתו" [כדאיתא בפ"ק דמו"ק (ז:), ושם (ט.) ועוד], הלא אלו שנשאו קרובותיהם צריכים "לפרוש" מהם, וע"כ דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ודוק. והא דמוכיח ברפ"ק דביצה (ה.) מהא דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, היינו דאי משום עריות שנשאו קודם, לא הו"ל לומר להם עד שיאמר האיסור של עריות קודם, וזה ברור, עכ"ל הג"ר מאיר שמחה הכהן זצ"ל מדווינסק, יעו"ש.

והיינו דק"ל דאי קמ"ל בזה דהוי "כקטן שנולד" א"כ איך למדים מזה הכא דכל דבר שבמנין וכו' ולכן הוצרך הקב"ה לומר לבנ"י "שובו" וגו', הא בעינן לזה לגר שנתגייר וכו', וא"כ מנין שכל דבר וכו'. וע"ז תי' דאי משום הא הו"ל לקב"ה לאומרו לבנ"י ע"י מרע"ה רק אחר פרשת "עריות" ולא תיכף אחר מת"ת, ומדאמרו תיכף אח"כ ש"מ תרתי, דגר שנתגייר וכו' וכן דכל דבר שבמנין וכו'.
 

(ב)

אולם לא כן ס"ל למהר"ל דנחשבו אותו הדור כ"קטן שנולד". דיעוי' ב"גור אריה" למהר"ל ז"ל בפ' ויגש עה"פ ושאול בן הכנענית (מו', י) דהקשה, דכיון דישראל במת"ת היה להם דין "גרים" וכדאיתא ביבמות (מו.) דישראל היו צריכים מילה והזאה וטבילה כדין "גרים", וקי"ל דגר נושא אחותו משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וא"כ לאותו הדור היה ראוי להתיר "קרובות ערוה", וא"כ מהו שכ' "שבכו" על העריות שנאסרו בו, הא לכאו' לא נאסרו בזה כלל. אלא ע"כ צ"ל דאכן לא הו"ל למעלה של "קטן שנולד", והיינו טעמא לפי שהוכרחו לקבל התורה דהא כפה עליהם הר כגיגית וכבשבת (פח.) וברפ"ק דע"ז (ב.) וכדפירש"י בשמות (יט', יז'), ובכה"ג לא אמרי' דהוי "כקטן שנולד", דדוקא מי שנתגייר מעצמו כיון דלא היה צריך להתגייר ואעפ"כ התגייר הוי בריה אחרת לגמרי, אולם ישראל שיצאו ממצרים כיון שהיו מחוייבים ומוכרחים לקבל את התורה אין זה כקטן שנולד, ותדע לך דאל"כ ק' מ"ט לא הותרו בעריות, וע"כ צ"ל דבכה"ג ליכא לדין דהוי כקטן שנולד וכו', עכ"ד המהר"ל יעו"ש.

וא"כ מבואר איפכא ממש ממש"כ המש"ח דגם בדור דמת"ת הוי להאי דינא ומהתם גופא נלמד זה. ויל"ע למש"ח מהו שכ' ד"בכו על עסקי משפחותיו" שנאסרו להם לשכב אצלם הא לא נאסרו כלל לחזור "לנשותיהם" מדהיו "כקטן שנולד". וצ"ל שבכו על העתיד להיוולד מכאן ואילך והיינו שאם יוולד להם ממת"ת ואילך בת דלאחר כחמש עשרה שנה לא יוכלו לישא אותה כדין ב"נ דלחד מ"ד בסנהדרין (נח:) מותר לב"נ לישא לאחותו ע"ש, וכדקי"ל ברמב"ם בפ"ט דמלכים ה"ה דרק על אחותו מאמו מוזהר אך מותר באחותו מאביו יעו"ש ובנו"כ, אולם "העריות" שהיו ביניהם בשעת מת"ת ע"כ שהיו מותרות להם לפי"ד המש"ח, מדנחשבו כולם "כקטן שנולד", ודו"ק.
 

(ג)

ומאידך יל"ע במהר"ל דלא נחשבו כקטן שנולד, מהו א"כ שאמר הקב"ה לבנ"י "שובו לכם לאהליכם" הא חלקם היו נשואים לדודותיהם ולאחיותיהם מן האב וכיו"ב, ועמרם יוכיח וכו' וכש"כ המש"ח, וע"כ דלא הותרו כל הני לשוב "לאוהליהם" והיינו "לנשותיהם", ובדכ' שובו וגו' משמע דהותרו כולם לשוב אליהם, ולכאו' ע"כ דאף אצלהם היה הכלל דהוי כקטן שנולד ומש"כ "שנאסרו בעריות" היינו רק "בעתיד", וצ"ע.

וצ"ל דמש"כ שובו וגו' קאתי רק להתיר לאיסור "תשמיש" שאסר עליהם הקב"ה ג' ימים לפני מת"ת כדכ' "אל תגשו אל אשה", דהאי איסורא ליכא ממת"ת ואילך וללמדינו דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו כדא"ר יוסף הכא, אולם אינו ענין לאיסור "עריות", ודומיא דאינו ענין לאיסור "נדה" דפשוט וברור שאם היתה נדה לאחר מת"ת דלא יכל לשמש באותם הימים ואע"פ שכ' "שובו" וגו', דה"נ לענין עריות דממת"ת ואילך הוזהרו ע"ז ולכן "בכו" שם ומש"כ שובו אינו אלא להתיר לאיסור שקדם ג' ימים לפני מת"ת, וא"כ המהר"ל לק"מ, וכל א' אתי שפיר לפי דרכו, והבן בס"ד. [וע"ע מש"כ בדברי המהר"ל בחידושים לפ"ד דיבמות (מח:), ות"נ].
 

(ד)

אולם יעוי' בספר "מנחת נתן" [להר"ר נ"ח איינפלד שליט"א] עמ"ס קידושין (סימן טז') דהביא לדברי המש"ח הנ"ל, ואח"כ הביא ממו"ר הגרח"ק שליט"א שתמה ע"ז מדברי א' מרבותינו הראשונים ז"ל ה"ה ה"דעת זקנים מבה"ת" בפ' בהעלותך שכ' בזה"ל, אלדד ומידד אחי משה היו, כי כשנתנה תורה ונאסרו על העריות פרשו כולם מנשותיהם שנא' וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו, וגם עמרם אבי משה פרש מיוכבד אשתו ונשא אשה אחרת והוליד ממנה אלדד ומידד, עכ"ל הדע"ז מבה"ת יעו"ש. וכנראה שמקורו ממדרש חז"ל, ולפי"ז ע"כ דמש"כ בתורה "שובו לכם לאהליכם" נאמר רק על "המותרים" ולא על "האסורים" משום "ערוה", עכ"ד מרן הגרח"ק שליט"א בספר הנ"ל, יעו"ש.

וא"כ מבואר להדיא בדע"ז דלא כש"כ המש"ח דממת"ת נחשבו "כקטן שנולד" ולכן הותרו לחזור לנשותיהם ואפי' במקום "ערוה", כ"א כש"כ ה"גור אריה" דבשעתו לא הו"ל למעלת "קטן שנולד", וע"כ דה"ט כש"נ מדהוי "בעל כרחם" וכו', ודו"ק. וכן יעוי' ב"הדר זקנים" מבה"ת בפ' בהעלותך שם שכ' כנ"ל ע"ש. וא"כ צע"ג במש"ח.
 

(ה)

וע"ע בהקדמת ה"שב שמעתתא" [באות ח', ט'] דבי' דע"י המן שהיה מ"שר התורה" ולחם אבירים היה כל חפצם ותשוקתם רק לתורה ונפשם יבשה וריק מכל תאות החומריות, והם התאוו "תאוה" שיהיה להם קבלת התורה "בחפצם ורצונם" כמו שאמרו "נעשה ונשמע", דאין אדם חפץ באהבה הכרחית, ולכן התרעמו על המן שהכריחם לאהבת התורה וכו', דרצו שיהיה "הבחירה" בידם. והנה הק' ה"גור אריה" בפ' ויגש שם מ"ט נאסרו אותו הדור בקרובותיהם אחר מת"ת הא היו "גרים" וקי"ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ותי' דהיינו דוקא כשנתגייר "מדעתו ורצונו" ולא כשהוי "בכפייה" וכו', ועפי"ז יובן מש"כ בפ' בהעלותך עה"פ "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם" וגו', ובפ"ח דיומא (עה.) נחלקו רב ושמואל על מה "בכו", ח"א על "דגים" דכ' "נאכל" וח"א על "עריות" שנקרא "חינם" יעו"ש, ולכאו' צ"ע למ"ד דבכו על "עריות" דאכתי מה ענין תרעומות המן לעסקי עריות, אולם למש"נ אתי שפיר, דהא המן הכריחם לקבל את התורה מדהרחיקם מכל "תאוה חמרית" ונמצא שעי"ז גופא נאסרו בקרוביהם, דאל"כ ולא היה להם "מן" לא היו מקבלים את התורה בהכרח כ"א "ברצון ובבחירה" ואז היה להם למעלה "דקטן שנולד", וכש"כ הגור אריה, וזהו שבכו על המן ועריות יחד דהא בהא תליא דהמן גרם להם להיאסר בקרובותיהם לאחר מת"ת, עכ"ד הנחמדים דרבינו רבי אריה לייב הכהן זצ"ל בהק' הש"ש יעו"ש.

אולם צ"ע בזה, דהא ס"ל דהמן הביא את בנ"י לדרגה גדולה שיהיה כל חפצם ותשוקתם רק לתורה וניתקם מכל "תאוה חומרית", וא"כ אפי' את"ל דבכה"ג הוי אהבה הכרחית ולא היה כ"כ "מרצונם ובחירתם" מדבאו לדרגה זו בע"כ ע"י אכילת המן, מ"מ נר' דגם כשמתגיירים בכה"ג איכא למעלה דכקטן שנולד אף למהר"ל, דהא כל דס"ל למהר"ל דלא הו"ל לאותו הדור האי מעלה ה"ט כש"כ שם מדכפה עליהם הקב"ה הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם כשאחז"ל בשבת שם, דהוי ממש בכפייה ובעל כרחם דדוקא בכה"ג נר' דס"ל למהר"ל דליכא למעלה הנ"ל, אולם משא"כ ע"י אכילת המן דרק גרם להם לאבד את "הבחירה" ויכלו לבחור רק "בטוב" דאע"פ שלא קיבלו את התורה ברצון מ"מ מאידך לא קיבלוהו בעל כרחם ולא דמי כלל "לכפייה" ע"י הר כגיגית, וא"כ עדיין יל"ע מה ענין הא דבכו על עריות לגבי אכילת המן. ויל"ע בש"ש בזה, ודו"ק.
 

(ו)

ועכ"פ מבואר בש"ש דע"י אכילת "המן" נגרם להם להיאסר בנשותיהם הקרובות להם מדין "ערוה". ויל"פ בזה, דהנה יעוי' בב"מ (פו:) דא"ר חמא בר חנינא וכן תנא דבי ר' ישמעאל "בשכר שלשה זכו לשלשה", בשכר ויקח חמאה וחלב זכו למן, בשכר והוא עומד עליהם זכו לעמוד ענן, בשכר יוקח נא מעט מים זכו לבארה של מרים. ופירש"י דזכו לשלש "מתנות" שניתנו להם במדבר ע"י משה ואהרן. והיינו דיעוי' בפ"ק דתענית (ט.) דג' פרנסים טובים עמדו לישראל ואלו הן משה אהרן ומרים וג' מתנות טובות ניתנו על ידן, באר, וענן, ומן וכו', וא"כ ע"י השלשה "מתנות" שנתן אאע"ה לאורחים זכו בניו לג' מתנות במדבר. ויל"ע ברש"י מ"ט לא הזכיר אף למרים. וביותר יל"ע בדכ' דזכו לזה ע"י אאע"ה הא בתענית שם מבואר דזכו לזה ע"י הני תלת פרנסים טובים ה"ה מרע"ה ואהרן ומרים. ויעו"ש בב"מ בח"א מהרש"א שתי' דבכח וזכות אאע"ה זכו לזה רק "לפי שעה" ורק בזכות מאו"מ היו נמשכים זמן רב ארבעים שנה ולכך כשמת אהרן נסתלק הענן וכו' עכ"ד ע"ש, ודו"ק.

אולם יל"ע מ"ט כ' רק שבשכר ויקח חמאה וחלב זכו למן ולא כ' דאף בשכר ואקחה פת לחם וסעדו ליבכם ואחר תעבורו וגו' זכו למן דדומה יותר למן דהוי ג"כ עיקר הסעודה. וי"ל דה"ט לפי שאח"כ פירסה שרה נידה וכיון דאאע"ה היה אוכל חולין "בטהרה" לא הביאו לפני האורחים ללחם וכדכ' בב"מ שם (פז.) בשם אפרים מקשאה משמיה דרבי מאיר ע"ש, וכ"כ רש"י בוירא שם, ויעוי' בירושלמי בפאה (פ"א) דבעכו"ם אין הקב"ה מצרף "מחשבה טובה" למעשה, ודלא כבישראל דמצרפה למעשה, ומאידך מחשבה רעה בעכו"ם הקב"ה מצרפה למעשה ואיפכא מישראל, וכ"ה בתוס' בספ"ק דקידושין (לט:) דהביאו לירושלמי הנ"ל, וכ"כ רש"י בריש פ' כי תבוא (כו', ה') דבעכו"ם הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה [אך לא איירי במחשבה טובה], ע"ש.

וא"כ שפיר לא נחשב לאאע"ה שהביא לפני האורחים גם "פת לחם" אע"פ שרצה מאוד להביאו, דהא נחשב בן נח וכדפירש"י ברפ"ק דע"ז (ג.) בד"ה נמרוד וכו' דאאע"ה נחשב ב"נ מדלא היה בשעת מת"ת ע"ש, ולדידיה אין הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, ולכן כ' דבשכר "חמאה וחלב" זכו למן ולא כ' אף בשכר "ואקחה פת לחם", והבן בס"ד. וכן יעו"ש בב"מ בח"א שכ' כן בקצרה דה"ט מדבסוף לא הביאו להם, אולם לא נחית להא דהוי ב"נ ולדידיה אין מצטרף מחשבה וכו' ע"ש.
 

(ז)

ומבואר עכ"פ דירידת המן לא היה בשכר "פת לחם" , וא"כ אתי שפיר למש"כ הגרא"ל בהקדמתו הנ"ל דע"י המן נגרם לבנ"י שיצטרכו להתגרש מנשותיהם הקרובות ממת"ת ואילך, [דע"י המן לא קיבלו את התורה "בבחירה" ועי"ז לא זכו למעלת קטן שנולד וע"כ שהוצרכו להיפרד], דהא אשה נמשלה ללחם וכדכ' בפ' וישב ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל וגו' (לט', ו') ופירש"י דהיינו אשתו ע"ש, וא"כ י"ל דאם אכן המן היה גם בזכות ואקחה פת לחם דע"כ דלא היה נגרם לבנ"י עי"ז הפסד בלחם והיינו באשה, ורק מדלא הוי בשכר זה כ"א בשכר "חמאה וחלב" שלא נמשלה אשה לזה נגרם להם הפסד בלחם שעי"ז הוצרכו לגרש נשותיהם, ודו"ק.

ואע"פ שעיקר ירידת המן במשך ארבעים שנותם במדבר היה בזכות מרע"ה ולא בזכות אאע"ה שנתן לאורחיו "חמאה וחלב" כש"כ המהרש"א שם, וא"כ ליכא נפק"מ אם היה בזכות החמאה וחלב או אף בזכות הלחם דבלאו הכי רק בתחילת ירידתה היה בזכותו דאאע"ה ותו לא, מ"מ נר' דכל המ' הארבעים שנה היה "המשך" דההתחלה, וכיון דבתחילה לא היה מכח וזכות "ואקחה פת לחם" דה"נ אח"כ דלא "נמשך" מכוחו כ"א מכח "החמאה וחלב" שנתן להם, וא"כ שפיר יל"פ דמחמת זה לא היה מניעה שיגרם להם ע"י המן שיצטרכו לגרש נשותיהם, והבן בס"ד.
 

(ח)

ועש"ע בש"ש שכ' דעפי"ד הגו"א הנ"ל יתיישב הא דאיתא בפ"ו דיבמות (סב.) דנחלקו ר' יוחנן ור"ל בנכרי שהיה לו בנים בגויותו ונתגייר, דר' יוחנן ס"ל דקיים פו"ר שהרי יש לו בנים, אולם ר"ל ס"ל דכיון דהוי כקטן שנולד צריך לקיים עוד פעם פו"ר, ולכאו' קו' מש"כ בגמ' שם לעיל (סא:) בפלוגתת ב"ש וב"ה בפו"ר דב"ש ס"ל בב' זכרים וב"ה ס"ל בזכר ונקבה, וטעמא דב"ש דילפינן ממשה רע"ה דמדהו"ל ב' בנים "פרש מאשתו", וב"ה ילפי מברייתו של עולם וכו', וא"כ צ"ע לב"ש דנהי דקיים פו"ר בב' זכרים לפני מת"ת מ"מ בשעת מת"ת הו"ל דין "גר" וכקטן שנולד ולריש לקיש צריך לקיים בכה"ג פו"ר עוד פעם, וא"כ איך פרש מאשתו. אולם לפי"ד המהר"ל דכשנתגייר "בהכרח" אינו נחשב כקטן שנולד ניחא ב"ש אף לפי"ד ריש לקיש הנ"ל, דדוקא בעלמא הוי כקטן שנולד מדהוי "ברצון ובבחירה" ומשא"כ במת"ת הוי "בהכרח", עכ"ד הגרא"ל הכהן זצ"ל בש"ש. ועש"ע שכ' ליישב עוד עפי"ז לקו' התוס' ע"ש.

אולם לפע"ד צע"ג בזה, דהניחא כל ישראל ורובו עכ"פ אפ"ל דנתגיירו בעל כרחם וכש"כ שם דהקב"ה "כפה" עליהם הר כגיגית וכו' ולכן לא היו כקטן שנולד לפי"ד המהר"ל, אולם מרע"ה בודאי בלי ספק דנתגייר באהבה וברצון בלבב שלם ולא בהכרח ח"ו, וז"פ וברור, וא"כ ע"כ דאיהו שאני ונחשב כקטן שנולד ולא כשאר כל ישראל בדורו, וה"ה לגבי אהרן ומרים והשבעים זקנים דנר' ודאי דלא הוי בהכרח כלל וכו', ובפרט מרע"ה שהיה גדול הנביאים וכו', וביותר דהא היה מעל גבי ההר ולא "כפה" עליו הקב"ה להר סיני כ"א לשאר כל ישראל דהא היה על ההר ולא תחתיו, וע"כ שלא קיבל ע"ע את התורה ב"כפייה". וא"כ א"א לומר לפי"ד ריש לקיש דה"ט דפרש מאשתו מדקיים פו"ר ולא נחשב ממת"ת כקטן שנולד, דברור דמרע"ה שאני, וא"כ עדיין יל"ע לר"ל כנ"ל. וצע"ג בש"ש, ודו"ק.

ובעצם קושיתו דלפי"ד ר"ל נמצא שלא קיים פו"ר בעודו ישראל, י"ל דמרע"ה "נתגייר" הרבה לפני מת"ת והיינו עוד לפני שנשא את ציפורה אשתו וכהאבות שנתגיירו מעצמם ונמצא ששתי בניו שנולדו לו אח"כ הוי בהיותו "ישראל" וא"כ קיים בזה פו"ר ושפיר פרש מאשתו לאחר מת"ת ולא עסק בפו"ר, ודו"ק.
 

(ט)

ובעצם החקירה מהו מקור האי דינא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, יעוי' ב"בעל הטורים" בפ' כי תצא עה"פ לא תטה משפט גר יתום וגו' (כד', יז') שכ' וז"ל, גר יתום, ולא אמר "גר ויתום", לומר לך גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, עכ"ל יעו"ש. אולם נר' דהוי רק רמז דהאי דינא ולא מקור של חז"ל לזה, ומשא"כ מש"כ המש"ח נר' כוונתו דמדכ' שובו לכם וגו' דהוי מקור להאי דינא ולא רק רמז.

ויעוי' עוד בספר "גליוני הש"ס" להגרי"ע ז"ל בפ"ק דקידושין (יז:) דס"ל דהוי סברא, דכ' בזה"ל, ואם החזיר אין וכו', דטעמא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי לפי שאין שייכות לכותיות "בקדושה הישראלית" וכדכ' ואבדיל אתכם מן העמים, ועל כן כיון שנעשה ישראל ההכרח שפסק כל מציאות הכותיות שלו, דא"א שיהיה כותית בישראליות וכו', עכ"ל יעו"ש. וא"כ מבואר דהוי סברא ואי"צ מקור לזה, ודו"ק. וה"נ ס"ל כוותיה להגר"א וסרמן ז"ל הי"ד ב"קובץ שיעורים" עמ"ס קידושין פ"ק (אות קכז') שכ' דביבמות (כב.) כ' דגר כשר להעיד עדות על "קרוביו" מדהוי "כקטן שנולד" ולא מייתי הגמ' "ראיה" לזה כלל מדהוי פשיטא מסברא דהוי כקטן שנולד וכו', עכ"ד יעו"ש.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר