חינוך ילדים למצוות / הרב אריאל כהן

פורסם בעלון השבועי חמדת ימים - ארץ חמדה

סוכה כח ע"א-ע"ב

במשנה (סוכה ב, ח) מובא: "נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה. קטן שאינו צריך לאמו – חייב בסוכה. מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן, ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המטה בשביל קטן". הגמרא (שם כח ע"א) מציינת מקור לחיוב הקטנים בסוכה, מהריבוי בפסוק (ויקרא כג,מב) "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", אך למסקנה החיוב קיים רק ב'קטן שהגיעה לחינוך', ותוקפו מדרבנן, והפסוק הינו רק אסמכתא. אמנם שמאי החמיר גם בקטן שלא הגיע לחינוך להושיבו בסוכה.

עיקרון דומה מצאנו גם לגבי מצוות 'עלייה לרגל' בחגים – במשנה (חגיגה א, א) נאמר: "הכל חייבין בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן...איזהו קטן - כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר (שמות כג, יד) שלש רגלים...". והגמרא (חגיגה ד ע"א) לומדת מהריבוי בפסוק (שמות כג, יז) "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך" – "לרבות את הקטנים", אך מסקנתה היא שמדובר רק ב'קטן שהגיע לחינוך', החובה מדרבנן, והפסוק הוא רק אסמכתא.

למרות הדמיון בין המקורות, בולט השוני – הגדרת הקטן בסוכה הינה 'שאינו צריך לאמו', ואילו בחגיגה 'כל שאינו יכול לרכב על כתפי אביו' או 'כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו'. ואכן הריטב"א (סוכה כח ע"ב) מציין שחינוך קטן למצוות שונה ממצווה למצווה – "שיעור קטן שהגיע לחנוך אינו שווה בכל המקומות אלא כפי העניין שחייב לחנכו בו, דלענין יום הכפורים אית ליה חד שיעורא, והכא גבי סוכה שיעורא אחרינא בשאינו צריך לאמו שראוי לחנכו, ובלולב אמרו (עיין סוכה מב ע"ב) קטן היודע לנענע חייב בלולב, ובתפילין אמרו קטן היודע לשמור תפילין חייב בתפילין, וכן בכל דבר ודבר כפי מה שהוא". ולכן שמאי הזקן (סוכה שם) החמיר בדבר, וסיכך מעל מיטת נכדו כי סבר שיש לחנך את הקטן במצוות במידת האפשר. המשנה ברורה (שמג ס"ק ג) הלך בדרכו של הריטב"א, אלא שחילק בין סוגי מצוות: במצוות עשה - החינוך הוא לפי חריפותו וידיעתו של הקטן, ובכל דבר לפי עניינו. ואילו במצוות לא תעשה - כל תינוק שמבין כשאומרים לו שאסור לעשות מעשה מסוים או לאכול מאכל אסור וכדומה יש מצווה למנועו מכך, אבל כשאינו בר הבנה כלל אין אביו מצווה למנועו מכך. הראי"ה קוק (קובץ ב,מד) מרחיב, שישנם מימדים נוספים בחינוך הילד – "החינוך הפשוט מתחיל משבא הילד לכלל איזו הכרה, והחינוך המדעי מתחיל משיצא לאוויר העולם, והאמוני מההתחלה היצירית, והתקדשתם והייתם קדושים" – האווירה שהילד גדל בה, ותכונות ההורים עצמם, הם גורמים משמעותיים בעיצוב דרכו של הילד, ומטביעים בו את רישומם.

בגמרא (נזיר כט ע"א) נחלקו אמוראים בעניין חיוב בחינוך הבת למצוות, ופסק המאירי (שם) שהחיוב קיים אף בבת, במצוות הראויות לה. שמטרת החינוך היא "להרגיל התינוקות במצות ולקבוע ענין המצות בליבותיהם כל אחד לפי מה שראוי לו". וכן פסק המשנה ברורה (שמ"ג ס"ק ב). עיינו בשו"ת במראה הבזק ח"ז תשובה ע"א. התשובה עוסקת לא רק בחינוך הבנות אלא גם בלימוד תורה לבנות בימינו.

הראשונים נחלקו בגדר החיוב לחנך קטן למצוות. המאירי (ברכות כ ע"א) והרמב"ן (קידושין לא ע"א) סוברים שזו מצווה על האב, אבל הקטן עצמו אינו חייב במצוות אפילו מדרבנן, ולכן גם אינו יכול להוציא אחרים ידי חובה (ע"פ ריטב"א מגילה יט ע"ב). וכך משמע מהרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות יז, כח, וראה גם הלכות אבל ג, יב) שכתב שהאב מצווה להפריש את בנו מאכילת איסור, כדי לחנכו לקדושה. ולמד זאת מהפסוק "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב, ו), ומשמע שהמצווה היא על האב. המשך חכמה (בראשית יח, יט) מעיר שאף שהרמב"ם מציין לפסוק ממשלי, עיקר חובת החינוך נלמדת מאברהם אבינו שנאמר בו "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט..." (בראשית יח, יט).

אולם מתוספות (מגילה יט ע"ב) משמע שגם הקטן בעצמו חייב במצוות משום חינוך. אך עדיין איננו יכול להוציא גדולים בברכתו כיוון שחיובו רק מדרבנן, ואף בקריאת מגילה שחיוב קריאתה מדרבנן, אינו מוציא אחרים, שכלפי הקטן יש 'תרי דרבנן' - שכל חיובו במצוות מדרבנן וגם קריאת מגילה מדרבנן, ואילו בגדול 'חד דרבנן', שבשאר מצוות חייב מדאורייתא. אמנם במקרה שהקטן חייב בברכה מדאורייתא כגון שאכל פת כדי שביעה, יכול להוציא את אביו במקרה שהאב אכל שיעור קטן המחייב ברכה רק מדרבנן.

השלכה מעניינת למחלוקת ראשונים זו מצאנו בשו"ת משנה הלכות (ד, פב) שנשאל לגבי מי שיש לו שני ילדים - האחד תינוק, והשני בן י"א שנה. האם עדיף שיניח את בנו הקטן בן י"א שנה עם התינוק, וכך אשתו תוכל לבוא לבית הכנסת לשמוע קריאת מגילה, או שמוטב שבנו הקטן יבוא אתו לשמוע מגילה כיוון שמחויב בדבר מדין חינוך, ואשתו תישאר עם התינוק ותקרא לעצמה.
ולכאורה, לרמב"ן וסיעתו שהבן עצמו לא חייב כלל במצווה, עדיף שהבן ילך לבית הכנסת מאשר האם, שהרי אין עניין שיקרא הבן לעצמו שהרי הוא אינו מחויב בקריאה כלל. אך למעשה פסק המשנה הלכות (שם), שאף לדעה זו עדיף שהאם תלך לבית הכנסת מהטעמים הבאים:
א. אב יוצא ידי חובת מצוות חינוך של בנו במגילה אף בקריאת מגילה של הבן הקטן לעצמו.
ב. רמת החיוב של אישה בקריאת מגילה, גבוהה מחובת הקטן. כפי שעולה מדברי השולחן ערוך (או"ח תרפט,א) "הכל חייבים בקריאתה, אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים, ומחנכים את הקטנים לקרותה", ובהמשך כתב השולחן ערוך (שם ו) "מנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה".
הרי שחיוב הקטנים אינו כשאר אנשים ונשים, אלא רק מדין חינוך ומנהג ולא מצד הדין.

סיכום: קטן שהגיע לחינוך חייב במצוות מדרבנן (סוכה כח ע"א), אך ישנו שוני ממצווה למצווה. כגון בסוכה חייב רק 'קטן שאינו צריך לאמו', ובעלייה לרגל מחויב רק 'קטן שלא יכול לאחוז בידו של אביו' (ע"פ ריטב"א שם). המשנה ברורה (שמג ס"ק ג') חילק בין מצוות עשה - שהחינוך לפי חריפותו וידיעתו של הקטן, למצוות לא תעשה - שכל תינוק שמבין שמעשה מסוים אסור מצווה למנעו. חיוב זה קיים גם בבת, במצוות השייכות לה (מאירי נזיר כט ע"א ומשנה ברורה שם ס"ק ב'), שמטרת החינוך להרגיל הילדים במצוות כל אחד כפי שראוי לו (מאירי שם).

הראשונים נחלקו בגדר מצוות חינוך – מהרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות יז,כח) ועוד ראשונים, משמע שהמצווה מוטלת רק על ההורים, ונלמדת מהפסוק "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב,ו). והמשך חכמה (בראשית יח,יט) מציין שהמקור קדום יותר - מאברהם אבינו. אך לתוספות (מגילה יט ע"ב) גם הקטן עצמו חייב במצוות משום חינוך, אמנם לא יכול להוציא אחרים כיוון שחיובו רק מדרבנן.