הסומך סוכתו בכרעי המטה
סוכה כא ע"ב
"משנה. הסומך סוכתו בכרעי המטה - כשרה. רבי יהודה אומר: אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה - פסולה.
גמרא. מאי טעמא דרבי יהודה? פליגי בה רבי זירא ורבי אבא בר ממל. חד אמר: מפני שאין לה קבע, וחד אמר: מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה. מאי בינייהו - כגון שנעץ שפודין של ברזל וסיכך עליהם. למאן דאמר לפי שאין לה קבע - הרי יש לה קבע, ומאן דאמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה - הרי מעמידה בדבר המקבל טומאה.
אמר אביי: לא שנו אלא סמך, אבל סיכך על גב המטה - כשרה. מאי טעמא, למאן דאמר לפי שאין לה קבע - הרי יש לה קבע, למאן דאמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה - הרי אין מעמידה בדבר המקבל טומאה".
אמרו על משנתנו בירושלמי:
"אמר רבי אימי משם שאין ממעי המיטה לסכך עשרה טפחים.
אמר רבי בא משם שאין מעמידין על גבי דבר טמא.
והא תני: (תוספתא מסכת סוכה ב הלכה ג) 'מעשה באנשי ירושלם שהיו משלשלין מיטותיהן לפני חלונותיהן והיו מסככין על גביהן', אין תימר משם שאין מעמידין על גבי דבר טמא – הרי מעמידין על גבי דבר טמא!
הוי לית טעמא אלא משם שאין ממעי המיטה לסכך עשרה טפחים".
פירוש הדברים, שבירושלמי הקשו על מאן דאמר הפוסל סומך סוכתו בדבר טמא מאנשי ירושלם שהיו מסככים על גבי מיטותיהן, ולא הבחינו בין סומך לבין סיכוך על גב. ואילו אביי הבחין ביניהם בהשתמשו באותה לשון עצמה: "לא שנו אלא סמך, אבל סיכך על גב המטה – כשרה".
מכאן תשובה לתמיהת הרא"ש בתוספותיו ובפסקיו: מה בא אביי להשמיענו – אביי הכיר את התוספתא והוא בא לתרץ את שיטת מאן דאמר 'מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה', שמודה הוא באופן המדובר בתוספתא, כי סיכוך על גב המטה אינו נחשב למעמידה בדבר המקבל טומאה". וכיון שקי"ל שהלכה כבבלי כשהוא חולק על הירושלמי, ואביי בא להדיא לחלוק על דברי הירושלמי, קשה על הרא"ש שפסק כירושלמי, וגם על האוחזים בשיטתו התרומת הדשן, הטור והשו"ע (כפירוש באר הגולה והגר"א). אלא שגם לבבלי יש כאן ספק ספיקא, שמא הלכה כפוסקים כחכמים, וגם לרבי יהודה שמא אין טעמו משום קבלת טומאה. ועוד שהוא מילתא דרבנן ולקולא.
הרמב"ם רז"ה ורי"ד פסקו כחכמים, לשיטתם חולקים חכמים על רבי יהודה. גם לדעת רש"י ותוספות חולקים חכמים על רבי יהודה שהרי כתבו: "ורבי יהודה לטעמיה דאמר: סוכה דירת קבע בעינן".
והקשה הרא"ש: "ולא ידענא מאיזה טעם יכשירו רבנן היכא דסמך הסכך על כרעי המטה ואין מכרעי המטה עד הגג עשרה דירה סרוחה היא. הלכך נראה דרבי יהודה לפרושי דברי ת"ק אתא וליכא הכא פלוגתא".
והחולקים יתרצו שלחכמים סיכוך על גבי המטה הוא כסוכה שיש בה כרים וכסתות ומיטות, שאמנם לא ניתן להוציא את המטה מהסוכה שעל גביה, אך ניתן להתיר את החבלים המהוים את קרקעיתה. וכמו שאמרו במסכתות מועד קטן דף כז ע"א; נדרים דף נו ע"ב; וסנהדרין דף כ ע"א: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: דרגש, מתיר את קרביטיו והוא נופל מאיליו", ופירשו שם שדרגש הוא סוג של מטה, ושגם שאר המיטות מסורגות הן. וגם בעמודנו מוזכר כבסוגיות רבות שמיטותיהן של חבלים היו. על דברי הגמרא: "והרי מטה, דיש בה כמה אגרופים" פירש רש"י: "מן החבלים לקרקע".
ואדרבה, על דברי הרא"ש: "דרבי יהודה לפרושי דברי ת"ק אתא", קשה. הכיצד ניתן לפרש את לשון ת"ק: "הסומך סוכתו בכרעי המטה" כרבי יהודה – ביכולה לעמוד בפני עצמה, הרי קי"ל: "סמיכה קצת דהיינו שסומך במקצת שאם ינטל אותו דבר לא יפול שרי" (משנה ברורה סימן צד ס"ק כב), וכך הוא בתוספתא זבחים א,ה; מנחות א, ה; אהלות ז, ב.
עוד קשה שלשון "רבי יהודה אומר" משמעו שבא לחלוק, כך כתב תוספות מסכת מועד קטן דף יד ע"א: "ושמא כיון דקתני רבי יהודה אומר הבא וכו' משמע שבא לחלוק על המשנה". וברשב"ם מסכת בבא בתרא דף קכב ע"א: "הכי גרסינן אמר ר' יהודה כו' - ולא בא לחלוק מדלא קתני רבי יהודה אומר". ובמסכתות עירובין דף פב ע"א; סנהדרין דף כה ע"א: "אמר רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה, אימתי ובמה במשנתינו - אינו אלא לפרש דברי חכמים. ורבי יוחנן אמר: אימתי - לפרש, ובמה – לחלוק". ומשמע שכשאינו מתייחס לדברי ת"ק בלשון אימתי או בַּמֶּה אינו לפרש. ואי לא תימא הכי, באיזה לשון חולק על ת"ק? ואף שכתב בחידושי הרמב"ן מסכת בבא בתרא דף צז ע"ב שבהרבה מקומות בתלמוד נמצא לשון רבי יהודה אומר ואינו מחלוקת, שם איירי בברייתא, וכתב תוספות במסכת חולין דף פח ע"א ד"ה רבנן: "ואע"ג דאמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין דף כה.) דאימתי דרבי יהודה לפרש היינו דוקא במשנה אבל בברייתא לא דבכל הספרים גרסינן בסוף חלון (עירובין פא:) כל מקום שאמר רבי יהודה במשנתינו אימתי וכו' ".
