סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 866
"בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב ביהמ"ק התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור"
סוכה מא ע"א
במצות נטילת לולב נאמרו בתורה שני פסוקים הסותרים זה את זה, נאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" וכו', משמע שרק ביום הראשון יש ליטול את ארבעת המינים, ואח"כ נאמר: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים", ומכח סתירת הפסוקים הסיקה הגמ' שהפסוקים מתייחסים לשני מקומות נפרדים, בזמן שביהמ"ק קיים המצוה בכל שבעת הימים, ואילו כשביהמ"ק אינו קיים מצות נטילת לולב רק ביום הראשון.
ריב"ז שבזמנו ארע החורבן התקין שיהא לולב ניטל כל שבעה אע"פ שאין המקדש קיים. ולכן נוטלים אנו היום את הלולב כל שבעה, אבל בעצם רק היום הראשון הוא מדאורייתא ושאר הימים מדרבנן מתקנתו של ריב"ז. ממשיכה המש' ואומרת: "ושיהא יום הנף כולו אסור". המדובר ביום ט"ז בניסן. התורה אסרה תבואה חדשה באכילה עד ליום ט"ז בניסן בו מניפים את העומר, ובזה ניתרת התבואה בכל המדינה, אבל גם בהתרת החדש מצאנו סתירה בפסוקים, כתוב אחד אומר: "עד עצם היום הזה", משמע שכאשר ביום ט"ז בניסן מאיר המזרח מותר כבר לאכול חדש, ואילו בפסוק הבא נאמר: "עד הביאכם", משמע שיש להמתין דווקא עד הקרבת העומר, הכיצד, בזמן שהמקדש קיים העומר מתיר, בזמן שאין המקדש קיים תחילת היום מתיר, אבל ריב"ז התקין שיהא יום הנף (ט"ז בניסן) כולו אסור, והגמ' מסבירה את טעם התקנה, שאם יבנה במקדש ואנו נתרגל להתחיל לאכול מהתבואה החדשה מיד בבוקרו של ט"ז בניסן תיווצר תקלה, כאשר יבנה המקדש לא ידעו אנשים להבחין בין זמן המקדש לבין הזמן שלא היה מקדש קיים, והם יאכלו מן התבואה החדשה גם כאשר יבנה המקדש בבוקר של ט"ז בניסן ויעברו על איסור תורה של אכילת חדש, וכדי שלא תיווצר תקלה זו אסר ריב"ז את החדש באכילה במשך כל יום ט"ז בניסן.
תוס' בד"ה "ושיהא" שואלים קושיא חזקה על דברי המשנה, במשנה מובאות שתי תקונותיו של ריב"ז אומרים תוס' הרבה תקנות תיקן ריב"ז, אבל מדוע מציינת כאן המשנה את התקנה של יום הנף בשעה שסוגייתנו עוסקת בלולב, מסבירים התוס': משום ששתי התקנות הללו נתקנו בבת אחת, ולכן התנא של משנתינו הביא גם תקנת יום הנף למרות שאין לו שייכות לדיני לולב, אבל תוס' נשארים בקושי' על הנחה זו, מדוע במשנה במנחות שם מדובר לגבי איסור חדש, מובאת התקנה של יום הנף כולו אסור, ולא מובאת התקנה של לולב.
האדמו"ר הזקן מגור בעל "האימרי אמת" אמר על קושית תוס' זו תי' נפלא: תקנתיו של ריב"ז נתקנו מיד אחר החורבן, עלינו לשוות לנגד עיני רוחינו את מצב הרוח של הציבור שעבר את מוראות חורבן הבית, הציבור כולו היה עדיין תחת הרושם המדכא של חורבן הבית, צבור זה, היה רגיל לבנין ביהמ"ק ולכל ההשלכות הדיניות הנובעות מכך שביהמ"ק קיים, מעתה ואילך אין ביהמ"ק קיים, והם צריכים להתרגל בלי ביהמ"ק. כאשר ריב"ז התקין את התקנה "שיהא לולב ניטל במדינה כל שבעה זכר למקדש" סביר להניח שתקנה זו התירה רושם עגום בלבות הציבור, אם יש לעשות זכר למקדש הרי"ז מורה שזמן רב יעבור עד שהמקדש יעמוד שוב על תילו, דבר שמתעתד להגיע בהקדם אין צורך לעשות לו זכר, אם עושים זכר למקדש, משמע שיקח הרבה זמן עד שיבנה בהמ"ק השלישי, נמצא שתקנה זו הביאה מורך בלבות השומעים, משמעותה העמוקה של התקנה יכלה חלילה להרפות ידיים וליאש את שלומי בני ישראל, ולכן מצא ריב"ז נכון להצמיד מיד תיקף לתקנה זו תקנה נוספת שמשמעותה הפוכה, התקנה השניה היא "תקנת יום הנף כולו אסור", וטעם תקנה זו משום מהרה יבנה המקדש, אין חלילה מקום לייאוש תקותינו איתנה שבמהרה יבנה המקדש, ויש להתקין תקנות הנצרכות. בעקבות תקווה בטוחה שבמהרה יבנה המקדש.
ולכן במשנתינו כאשר מובאת התקנה של לולב במדינה כל שבעה חשוב להוסיף את תקנת יום הנף, אבל שם במנחות כאשר מביאים את תקנת יום הנף שטעמה משום מהרה יבנה המקדש אין שום צורך להסמיך לתקנה זו את תקנת הלולב שטעמו משום זכר למקדש.
(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)
