הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"ואזדא... לטעמיה"; רבי חייא - ייסד התורה
סוכה כ ע"א-ע"ב
רבי שמעון בן לקיש אומר: מחצלות ממש.
ואזדא ריש לקיש לטעמיה, דאמר ריש לקיש: הריני כפרת רבי חייא ובניו. שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה,
חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה,
חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה.
וכן אמר רבי חייא ובניו: לא נחלקו רבי דוסא וחכמים על מחצלות של אושא
שהן טמאות, ושל טבריא שהן טהורות. על מה נחלקו - על שאר מקומות. מר סבר: כיון דליכא דיתיב עלייהו - כדטבריא דמיין, ומר סבר: כיון דמקרי ויתבי עלייהו - כדאושא דמיין.
1.
ריש לקיש סובר כרבו - רבי חייא, ומסביר במה נחלקו רבי דוסא וחכמים בסוגייתנו.
2.
ויש לשאול:
2.1
מדוע ההקדמה ההיסטורית שריש לקיש מציינה.
2.2
מדוע הביטוי "ואזדא ריש לקיש לטעמיה", הרי אין כאן נימוק שלו, הוא בסך הכל מעיד כיצד רבי חייא העיד על המחלוקת בין רבי דוסא וחכמים.
3.
ערוך לנר מסכת סוכה דף כ עמוד א:
בגמרא חזרה ונשתכחה עלו ר"ח ובניו.
לא נתבאר במה נשתכחה אחר שהיו אז רבי ובניו ותלמידיו
והנה על מה דאמר חזרה ונשתכחה עלה הלל מפרש רש"י דלא נשתכחה לגמרי אלא הלכות נתעלמו וכאן לא ידענו אפי' איזה הלכות נתעלמו
ונלענ"ד שמרמז בזה למה שאמר ר' חייא עצמו בכתובות דף קג ב) אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל וכו' ומתנינן שיתא סדרי לשיתא יינוקי וכו' ע"ש
הרי דאם לא עשה ר"ח מעשה זאת היתה התורה נשתכחה ולכן שפיר אמר חזרה ונשתכחה עלו ר"ח ובניו וייסדוה
ואחר עיוני ראיתי שגם הריטב"א כתב כן.
ומה שפרט ג' המייסדים משום
דעזרא הי' סוף ימי הנביאים ולמד תורה שבכתב שהיתה קרובה להשתכח בימיו כדכתיב בעזרא שקרא לפניהם דברי הכתובים מפרש ושום שכל והבינם במקרא
והלל הי' בסוף ימי הקבלה כשנתרבו התלמידים והתחיל מחלוקת ביניהם והי' קרוב זה להשתכח התורה ולהיות התורה כשתי תורות וחזרה ויסדה ע"י מה ששנה לתלמידיו במה שהסכימו מן השמים דיצא בת קול דהלכה כמותו כדאמרינן בעירובין דף יג ב)
ור' חייא הי' סוף ימי התנאים שנכתבה המשנה והי' קרוב להשתכח אם לא הי' מלמד ע"פ הנ"ל וייסד הברייתא שמפרש למשנה
הברייתות שמפרשות את המשנה הן אלה ששומרות על המשניות שלא תישכחנה, כי בגלל הברייתות המשניות מובנות ונשמרות. [/"משנה וברייתא"/]
ולכן הקדים ריש לקיש זה למה שאמר בשם ר"ח לא נחלקו רבי דוסא וחכמים וכו' להשמיענו שדברי ר"ח ופירושו עיקר:
הוא מסביר שבאמת לא נשתכחה תורה או חלקיה, אלא הוא מספר על כל אותם חכמים שאם לא היו פועלים כפי שפעלו אז עלולה היתה [חס ושלום] התורה או חלק ממנה להישכח.
4.
לפי הדברים הנ"ל נראה שניתן להסביר מדוע ריש לקיש מציין כאן את גדולת רבי חייא. כי רבי חייא לא העיד עדות היסטורית מה היתה המחלוקת בין רבי דוסא וחכמים, אלא בכח גדולתו וסמכותו הוא קבע שכך חייב להיות שהיתה המחלוקת. דבר זה מסביר כיצד פעלו חכמים שלא תישכח תורה מישראל. הם המשיכו והסבירו את תורת רבותיהם על פי הבנתם וסמכותם גם אם לא ידעו שכך באמת מסרו בדורות הקודמים.
5.
ועוד יש להסביר:
רבי שמעון בן לקיש אומר: מחצלות ממש.
ואזדא ריש לקיש לטעמיה, דאמר ריש לקיש: הריני כפרת רבי חייא ובניו. שבתחלה כשנשתכחה תורה
הרי הגמרא היתה יכולה לומר לפי הניסוח המקובל "רבי שמעון בן לקיש אומר משום רבי חייא" [כפי שאלה 2 לעיל].
אלא יש לומר [לפי דברינו לעיל] שריש לקיש לא "סתם" מצטט את רבי חייא, אלא הוא טוען, שההסבר "מחצלות ממש" מתחייב מכח הסברא המיוחדת [אמנם איננו יודעים מהי] שנאמרה על ידי רבי חייא כמי ששומר על המשכיות התורה שבעל פה.
6.
חדושי הריטב"א מסכת סוכה דף כ עמוד א:
והא דאמרינן חזרה ונשתכחה ועלו רבי חייא ובניו ויסדוה.
לא מצינו שנשתכחה תורה בדורו של רבי חייא שהרי בדורו היו רבינו הקדוש וחבריו שהיו גדולי ישראל,
אלא אמר כך בשביל מה שחדשו בהלכה זו שכל המקיים הלכה אחת שלא תשתכח הוי כאלו מייסד כל התורה כולה,
ובכלל דבריו שראויים ליסדה כולה בכח זכרונות שבהם כדקאמר בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף פ"ה ב') אנא עבידנא שלא תשתכח תורה מישראל.
לפי דבריו הכוונה בסוגייתנו ששלושת החכמים: עזרא; הלל; רבי חייא חידשו הלכה [מסויימת? מיוחדת? בסוגייתנו?] באופן שלא תישכח כל התורה.
6.1
והוא מוסיף שהמיוחדות שלהם, שהיו מסוגלים בכח זכרונם להחזיר עטרה ליושנה [ולא משמע שבאמת כך התרחש במציאות]!
