הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי
הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי
סוכה כו ע"א
מובא בתלמוד הבבלי (סוכה כו, א)
תנו רבנן: אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה, ואין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה. מאי טעמא? - אמר רב אשי: גזרה שמא ירדם. - אמר ליה אביי: אלא הא דתניא: ישן אדם שינת עראי בתפילין, אבל לא שינת קבע, ליחוש שמא ירדם! - אמר רב יוסף בריה דרב עילאי: במוסר שינתו לאחרים. - מתקיף ליה רב משרשיא: ערביך ערבא צריך! - אלא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: במניח ראשו בין ברכיו עסקינן. רבא אמר: אין קבע לשינה.
הגמרא דנה בסיבה שאסור לישון שנת ארעי מחוץ לסוכה. למעשה ניתנים שני הסברים. הסבר אחד הוא שגם שנת ארעי היא שינה חשובה. הסבר שני הוא גזירה שמא יירדם. על הסבר זה שואל התלמוד, אם כך מה הבעיה להעמיד שומר שיעיר את אותו אדם שהלך לישון שנת ארעי מחוץ לסוכה, ועונה על כך התלמוד הבבלי שגם השומר צריך שומר, או במילים אחרות לא ניתן לסמוך על אדם שהתבקש להעיר את חברו, כיוון שיתכן והוא ישכח את הבקשה.
לעומת זאת בתלמוד הירושלמי (סוכה ב, ד) מסבירים שבמקרה שאדם דואג למישהו שיעיר אותו, הרי לפי הדעה שאוסרת שנת ארעי שמא ישקע בשינה עמוקה, במקרה כזה אין שום בעיה לישון שינת ארעי מחוץ לסוכה.
"אמר רבי לעזר אכילה עראי אין שינה עראי חברייא אמרין שכן אדם משתקע בתוך שנתו אמר רבי אילא שכן אדם ישן קימאה ודייו מה נפק מן ביניהון מסר שנתו לאחר על דעתהון דחבריא מותר על דעתיה דרבי אילא אסור".
ישנו כאן הבדל מעניין אם לפי התלמוד הבבלי לא ניתן לסמוך על אדם שימלא את תפקידו שמא ישכח, הרי התלמוד הירושלמי סומך על האדם. כמובן שרעיון זה של קבלת אחריות עולה ממקורות רבים בירושלמי אנו נעלה כאן רק מקור אחד (יומא א, א): 'כל דור שאינו נבנה (בית המקדש) בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו'.
