גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתצ"ט, מדור "עלי הדף"
מסכת יומא
דף פו ע"ב
"גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות" (א)
אמר ריש לקיש, גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות וכו'. איני, והאמר ריש לקיש, גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר (יחזקאל לג, יט) "ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה", לא קשיא, כאן מאהבה כאן מיראה (פו ע"ב).
וכבר הרבו המפרשים לבאר הענין שעל ידי תשובה שלימה - זדונות מתהפכות לזכיות, מה שגם שלכאורה נמצא שהחוטא נשכר, שהרי חטאיו ניתוספים לו לזכיותיו.
והרי דברי המהרש"א בענין: "דעושה תשובה מאהבה כדמסיק - דבהכי איירי, ודאי דעושה תשובה גמורה ומוסיף במעשיו הטובים יתר מכדי הצורך לגבי אותו עון, והרי אותן מעשים טובים שמוסיף הם נעשים לו כזכיות". פשיטות לשונו מורה, שאין החטאים עצמם מתהפכים לזכיות, אלא, שהעושה תשובה מאהבה, וודאי מרבה להטיב את מעשיו ומוסיף במעשים טובים, וזו הכוונה באומרם 'זדונות נעשות לו כזכיות', כלומר, שנוספות לו זכיות רבות. ומסיק המהרש"א שכן היא משמעות הפסוק שמביא ריש לקיש: "ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה", דמשמע שעל ידי משפט וצדקה שהוסיף לעשות על תשובתו עליהם חיה יחיה.
ברם לשון הגמרא - "שזדונות נעשות לו כזכיות" - דחוקה מאוד ליישבה בזה, דמשמע שהזדונות עצמם נחשבות ונעשות כזכיות. אמנם יתכן שגם לפי דברי המהרש"א יש עילוי לזדונות עצמם, כי מפאת הזדונות בא לידי כן שיתרבו זכויותיו, כי הם הם שהביאו את האדם לריבוי הזכיות שאחרי כן, ונמצא שאחרי התשובה נחשבים הזדונות שעשה מעין מכשירי מצוה הנחשבים לפעמים כמצוה עצמה (ראה שבת קלא.), ועל כן גם הזדונות לזכיות יחשבו בגלל הזכיות שעשה אחרי כן מחמתם.
ואמנם כיוצא בזה – שהחטא נחשב כמכשירי מצוה להזכיות שיהיו אחר כך - מבואר גם בדברי מהר"ם בן חביב זצ"ל בספרו 'תוספת יום הכפורים', ומצד הבנה אחרת, וזו לשונו: "ויש להתבונן, היאך אפשר שגוף העבירה יעשה זכות. יש לומר, דכיון דתשובה מעולה היא באותו פרק וכו' כדלקמן ("היכי דמי בעל תשובה, אמר רב יהודה כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה, מחוי רב יהודה באותה אשה באותו פרק באותו מקום"), וכיון שלעבר טעם טעם החטא והכיר במים גנובים ימתקו, ואפילו הכי פירש מהעבירה מאהבת ה', ימצא דאותה עבירה שעשה כבר גרמה דפרישה זו שעשה שהוא זכות גדול, מה שאין כן בצדיק שמעולם לא חטא, ופגע באשה זונה ופירש ממנה אין לו זכות גדול" (וכ"כ בדרשות מהראנ"ח פר' נצבים).
אולם בספר 'המעלות לשלמה' להג"ר רפאל שלמה לאנייאדא זצ"ל אב"ד ארם צובא (נדפס בקושטא תקל"ה, בדרוש ב' לר"ה) כתב עליו: "ובאמת לכאורה הדבר קשה לשמעו, דאי הכי גם השב מיראה, אם בא דבר עבירה לידו, שנכשל בה כבר באותו פרק ובאותו שעה וכו', ופירש הימנה, אותה עבירה תחשב לו לצדקה ולזכות גדול, ואמאי אמרינן דהשב מיראה הזדונות נעשות לו כשגגות, דהא ליכא לפלוגי בין מאהבה לבין מיראה, אלא הכי הוא דהוי ליה לפלוגי, בין אם בא דבר עבירה לידו באותו פרק וכו' אם לאו". [ולפי דברי המהרש"א אין מקום להערה זו, כי רק השב מאהבה משתדל להרבות בזכיות, בכדי לתקן את חטאו לגמרי, ומשא"כ השב מיראה, שפורש מן החטא רק מחמת יראתו, ואינו עושה השתדלות להרבות בזכויות].
ומתרץ על כך: "אלא מוכרח הדבר לומר, לפי דעתו של מוהר"ם בן חביב, דהשב מאהבה אם יבא דבר עבירה לידו באותו פרק ובאותו מקום וכו', יכול הוא להתגבר על יצרו, וניצול הימנו אגב חביבותיה אוהב את המקום, חיבה יתירה נודעת לו מאהבת נשים, אבל השב מיראה אין בו כח לעמוד כנגד יצר הרע באותו פרק...".
והשתא נביא בזה ביאור הענין עפ"י דרך החסידות, אשר יסודו בנוי גם על דרך האמור, שבתשובה מאהבה מתברר למפרע, שהחטא גרם לאדם מעלות וזכיות יתירות מה שלא היה זוכה בכך מבלעדי החטא והפגם, וכפי שכתוב ב'ליקוטי אמרים' לבעל התניא זי"ע (ח"א פ"ז), אחר שהאריך בדבריו בגודל הפגם הנגרם על ידי החטא, במה שמוריד האדם חיות דקדושה אל שלש הקליפות הטמאות, ו"הם אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם, ואין עולים משם עד כי יבא יומם ויבולע המות לנצח... או עד שיעשה תשובה גדולה כל כך שזדונות נעשו לו כזכיות ממש, שהיא תשובה מאהבה מעומקא דלבא, באהבה רבה וחשיקה ונפש שוקקה לדבקה בו ית', וצמאה נפשו לה' כארץ עיפה וציה, להיות כי עד הנה היתה נפשו בארץ ציה וצלמות היא הסט"א ורחוקה מאור פני ה' בתכלית, ולזאת צמאה נפשו ביתר עז מצמאון נפשות הצדיקים... ועל תשובה מאהבה רבה זו אמרו ש'זדונות נעשו לו כזכיות', הואיל ועי"ז בא לאהבה רבה זו, אבל תשובה שלא מאהבה זו אף שהיא תשובה נכונה, וה' יסלח לו, מכל מקום לא נעשו לו כזכיות, ואין עולים מהקליפה לגמרי עד עת קץ שיבולע המות לנצח".
תמצית דבריו היא, כי מדת אהבת האדם למקום ב"ה אחרי החטא שונה היא בתכלית ממדת אהבה הנמצאת אצל צדיקים גמורים, כי אחרי שנפשו היתה שקועה בארץ ציה וצלמות - בתוך הסט"א, אזי יהיה 'צמאה נפשו ביתר עז מצמאון נפשות הצדיקים', ולכן 'זדונות נעשות לו כזכויות', כי בכח החטא בא לידי אהבה רבה זו, ומבלעדיו לא היה בא עדיה. וכמובן, שמדרגה זו שייכת רק בתשובה מאהבה, וכפי שמפורש בדבריו, שהאדם אחרי חטאו מתעורר באהבה 'מעומקא דלבא באהבה רבה וחשיקה ונפש שוקקה לדבקה בו יתברך', ומשא"כ השב מיראה, אין כאן כי אם יראת חטא בלבד, ולא היתה בזה התעוררות אהבה רבה אל ה', והבן.
גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תת"ק, מדור "עלי הדף"
מסכת יומא
דף פו ע"ב
בענין "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות" - האמנם תמיד? (ב)
איתא בגמרא (יומא לו:): "מהו שאמר משה (בפרשתנו לד, ז) 'נושא עון ופשע וחטאה'? אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע, בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה, עשה להם זדונות כשגגות". ולכאורה תמוה למה ביקש עליהם משה רבינו רק שיעשה להם זדונות כשגגות, והלא יתכן שיעשו תשובה מאהבה - שבכוחה לעשות מזדונות זכויות, וכדאיתא בגמרא (להלן פו:), ליישב הסתירה בדברי ריש לקיש, שפעם אמר "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות", ופעם אחרת אמר: "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות", ותירצו: "לא קשיא, כאן מאהבה כאן מיראה".
ותחילה נקדים בהערה גדולה שהעירו בספה"ק על דברי רבינו האר"י ז"ל, בהם מבוארת חלוקה אחרת בענין זה, והיינו, שהדבר תלוי במהות החטא, כי ההבדל הוא, בין פשעים שנעשים להכעיס - שהם נהפכים רק לשגגות, לבין עוונות שנעשים בתיאבון - שהם נהפכים לזכויות, דלכאורה חלוקה זו היא לא כמאמר רז"ל בגמרא, שממנו עולה שהדבר תלוי במהות התשובה, אם מיראה ואם מאהבה.
ונביא בזה דבריו הקדושים ב'שער הגלגולים' (הקדמה כא) וז"ל: "דע, כי ה'פשע' הוא, כאשר יודע האדם את רבו, ומכוין למרוד בו להכעיסו, ואז גורם שהקליפות יקחו כל השפע ההוא, תמורת הפשע, ואינם נותנים כלל ממנו אל התחתונים - ישראל. ו'עון' הוא, כאשר עושה כרצונו, אלא שאינו להכעיס, רק שאוכל נבילות לתאבון, ואז גורם שהקליפות יקחו גם כן השפע היורד, אמנם אחר שלוקחים אותו, חוזרים הם ומורידים מן השפע ההוא שלקחו, ונותנים לנו קצת וכו'. ובזה תבין מה שאמרו ז"ל ב' מאמרים במסכת יומא פרק בתרא, חד אמר 'גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות', כי זה מדבר בזדון הנקרא פשע, שבתחלה גרם שהקליפות היו לוקחים כל השפע כלו לעצמם, ועתה על ידי התשובה גרם שגם שהקליפות שיקחו כל השפע, עם כל זה חוזרים ומורידים לנו מן השפע ההיא על ידי עצמם, אחר שלקחוהו לעצמם. וחד אמר ש'זדונות נעשות לו כזכיות', הוי בעון, שאינו חוטא אלא לתאבון, כי אז כששב בתשובה גורם שהקליפות לא יקחו מן השפע היורד כלל לעצמם, ומנע מהם אפילו השפע שהיו לוקחים לעצמם".
וכן מובא ב'משנת חסידים' (מסכת התשובה פ"ד אות ח): "ואם חטא לתיאבון, שמהשפע שגוזלים ממנו החיצונים מחזירין לו קצת בתשובתו, זדונות נעשים לו כזכיות, כי אז מחזירים לו כלו, וגם מונע מהם שפעם, ואם חטא להכעיס שאין מחזירים לו ממנו כלום, אז נעשים לו כשגגות, מפני שגרם בפשע שיקחו הקליפות כל השפע שהם אותיות שוות, ולכן אין מחזירים לו אז אלא מקצתו רבה אל ה', והבן".
והנה, הגאון החיד"א מביא ב'פתח עינים' (יומא שם) בשם חד צורבא מרבנן שהקשה לו הקושיא הנז', ואף השיב שתי תשובות בדבר, האחת: "דרבינו האר"י זצ"ל הי' לו גירסא אחרת בגמרא". וכנגד זה העיר החיד"א, דאין מסתבר לומר כן, מאחר שבזמן רבינו האר"י זצ"ל כבר נדפס ונתפרסם הש"ס, וכבר לא היו שנויים בגירסאות, שנתרבו בעבר בגלל כתבי ידות שונים.
והתירוץ השני בא ליישר הדורים באופן שדברי הגמרא ורבינו האר"י ז"ל עולים בקנה אחד, וכלשונו: "ומאי דמשני בש"ס 'כאן מאהבה כאן מיראה', הכונה, 'כאן בפשע כאן בעון', כי בפשע כל השפע לוקחים החיצונים, זה שב מיראה, דכיון דהסט"א לוקחת כל השפע, יאבד הוא והעולם, ומיראתו עושה תשובה, אבל העובר לתיאבון, שסט"א אינה לוקחת השפע, והא מיהא יש שפע בעולם, אם כן ודאי השב הוא מאהבה, ודברי הש"ס והאר"י זצ"ל דא ודא חדא היא". וכלפי זה כתב החיד"א: "ואשר יישב דאהבה ויראה היינו פשע ועון לא נהירא כלל... דאטו לא משכחת שב מאהבה בפושע, כי נשאו לבו והכיר בסכלותו ושב בכל לבו, וכן העובר לתאבון דכאו עליו יסורין משכחת לה לשוב מיראה".
אחרי הדברים האלה מיישב החיד"א, ששתי החלוקות אמת הן, כי מה שחילקו בגמרא בין תשובה מאהבה לתשובה מיראה, לא נאמר כי אם בעוונות וחטאים, כי מאחר שמהות החטא אינה חמורה כל כך, על כן בכוחה של תשובה מאהבה להפכם לזכיות, אמנם, בפשעים שהם במרד ובמעל, גם על ידי תשובה מאהבה אינם נהפכים כי אם לשגגות בלבד.
ולפי זה מיישב התמיהה הנ"ל בפתח מאמרנו, למה אחר חטא העגל התפלל משה רבינו על בני ישראל ואמר: "רבש"ע, בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות", ולמה לא ביקש שיהפכו לזכויות, אחר שיעשו תשובה מאהבה. אלא, מאחר שתפלתו היתה גם כאשר יחטאו בפשיעה, כנאמר בפסוק: "נושא עון ופשע וחטאה", והרי פשעים – גם בתשובה מאהבה אינם מתהפכים לזכיות, וכפי שמבואר בדברי רבינו האר"י זצ"ל.
יישוב זה על תפלת משה רבינו כתב גם מהר"ם בן חביב זצ"ל בספר 'תוספת יום הכפורים' (שהובא במאמרנו הקודם), וז"ל: "וקשה למה לא התפלל משה שיעשו זדונות כזכיות. וי"ל, דכיון דמיירי קרא כשעשו פשעים, דהיינו מרדים, דהם טפי מעונות... אמר 'עשה להם זדונות', כלומר גם הפשעים, 'כשגגות', ופשעים לא מצינו דהם חוזרים לזכיות, ואפי' לשגגות אינם חוזרים אלא מכח תפלת משה".
לפי האמור נמצא, שדברי האריז"ל חומרא הם, מאחר שבתשובה על פשעים אינם נהפכים לזכיות גם בתשובה מאהבה. אכן בספה"ק 'אור לשמים' מיישב בכמה מקומות את דברי הגמרא כלפי דברי האריז"ל באופן שונה, ולפי דבריו עולים הדברים לקולא, וז"ל (בפר' כי תבא בפסוק וראו כל עמי הארץ, וראה עו"ש בפר' שלח ד"ה א"י שלח לך ובר"פ פנחס):
"... ליישב מה דאיתא בגמרא השב מאהבה זדונות נעשים לו כזכיות, והשב מיראה זדונות נעשו לו כשגגות, וב'משנת חסידים' איתא, כשאדם עושה עבירה ח"ו לתיאבון ועושה תשובה, זדונות נעשים לו כזכיות, ועל עבירה להכעיס זדונות נעשים לשגגות. וקשה האיך יפרש הגמרא. ונ"ל שהוא מפרש כך: כאן השב מאהבה, דהיינו, שעושה תשובה על עבירה שהיתה מאהבה, דהיינו לתיאבון, אז זדונות נעשים לזכיות. וכאן מיראה, דהיינו, שעושה תשובה על עבירה שעשה להכעיס, כי כעס הוא ענף מיראה, אז זדונות נעשים לשגגות, וצריך התשובה להיות מאהבה, ואז יוכל ג"כ לעשות מזדונות כזכיות, וזה החילוק - כי על עבירה לתיאבון, הגם שתשובתו הוא מיראה, מ"מ זדונות נעשו זכיות, אבל עבירה להכעיס צריכה תשובה להיות מאהבה".
