הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הלכה כבית שמאי - מתי?
סוכה דף ג ע"א
אמר רב שמואל בר יצחק: הלכה, צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו.
אמר ליה רבי אבא: כמאן - כבית שמאי? - אמר ליה: אלא כמאן?
איכא דאמרי, אמר רבי אבא: דאמר לך מני? אמר ליה: - בית שמאי היא, ולא תזוז מינה.
1.
לפי שני הניסוחים בדו שיח בין רב שמואל בר יצחק ורבי אבא, רב שמואל בר יצחק פסק כבית שמאי.
2.
המחלוקת היסודית בין בית הלל ובית שמאי היא במשנה ובגמרא בדף כח ומדוע נפסק כבית שמאי דווקא בסוגייתנו. יש מי שקושר זאת לסוגיה הקודמת.
3.
לפי ה"איכא דאמרי" מובלטת ההוראה "בית שמאי היא ולא תזוז מינה", כלומר, לפי הלשון הראשון ניתן היה להבין שהפסיקה כבית שמאי היא לחומרא אבל בדיעבד ניתן לסמוך על בית הלל [שבדרך כלל הלכה כמותם] ואם בסוכה יש מקום לראשו ורובו בלבד וללא שולחנו, גם יצא ידי חובתו, לכן בא ה"איכא דאמרי" וקובע "ולא תזוז מינה" - משמע שהלכה לגמרי כבית שמאי.
4.
ויש לשאול מדוע באמת נפסק כבית שמאי למרות הכלל הכללי שהלכה כבית הלל. יתכן שזה תלוי ב"סיפור" שמובא בסוגיה בסוכה דף כח שממנו ניתן להבין שבית הלל הודו לבית שמאי.
5.
בעניין הפסיקה בסוגייתנו כבית שמאי דן התוס' בהרחבה:
תוספות מסכת סוכה דף ג עמוד א:
תוס' מונה את ששת המקרים בש"ס שנפסק בהם כבית שמאי נגד בית הלל:
דאמר לך מני ב"ש היא ולא תזוז מינה כו' - בסדר רב עמרם פסק בששה מקומות הלכה כב"ש
5.1
מקרה 1 - גודל הסוכה - סוגייתנו:
חדא האי דסוכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו
5.2
מקרה 2 - לגבי דין בציצית:
ואידך במנחות פרק התכלת (מנחות דף מ. ושם) גבי סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין. [וראה מה שכתבנו שם במנחות דף מ]
5.3
מקרה 3 - לגבי דין בציצית:
עוד לשם כמה חוטין הוא נותן ב"ש אמרי ד' ובה"א ג'
5.4
מקרה 4 - לגבי דין בציצית:
עוד התם כמה תהא משולשלת בית שמאי אומרים ד' ובה"א ג'
ותוס' מסכם שבכל שלושת הנושאים בדיני ציצית הלכה כבית שמאי נגד בית הלל:
בכל הני עבדי כב"ש
5.5
מקרה 5 - במסכת ברכות לגבי נטילת ידים:
ואידך במסכת ברכות פרק אלו דברים (ברכות דף נא:) בש"א מכבדין [את] הבית ואח"כ נוטלין לידים ואמרינן בגמ' בכוליה פירקין הלכה כב"ה בר מהך. . [וראה מה שכתבנו שם במסכת ברכות דף נב]
5.6
מקרה 6 - גם במסכת ברכות לגבי ברכה אחרונה:
עוד התם בסוף פירקא גבי מי שאכל ושתה ולא בירך דמייתי בגמרא עובדא דרבה בר בר חנה דאשכח יונה דדהבא וחד תלמיד דעבד כב"ש ואשכח ארנקי ואידך תלמיד דעבד כב"ה ואכליה אריה
6.
המשך דבריו:
וקצת קשה הא דקאמר התם בכוליה פירקין הלכה כב"ה בר מהך ושמא משום דב"ה נמי מודו דלכתחילה מיהא עבדינן כב"ש
הוא מקשה מהנאמר במקרה 5 שמשמע מהגמרא שבמסכת ברכות רק במקרה 5 הלכה כבית שמאי, והוא עונה שבמקרה 6 גם בית הלל מודים שלכתחילה יש לעשות כבית שמאי [שחייב לחזור למקומו] וחולקים על בית שמאי רק על מקרה של בדיעבד.
6.1
נראה שלפי דברי תוס' אלה אולי גם בסוגייתנו ניתן לומר, שזו כוונת הגמרא "ולא תזוז מינה", כלומר, שגם בסוגייתנו בית הלל מודים לבית שמאי מה צריך לעשות לכתחילה...
7.
המשך דבריו:
ועל מה שפסק בהך דהכא כב"ש אין להקשות מהא דאמרינן פ"ק דברכות דף יא.) דאמר רב יוסף עשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום ומייתי ראיה מההיא מילתא דסוכה מעשה ברבי יוחנן החורני שחלה והלכו זקני ב"ש וזקני ב"ה לבקרו ומצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית אמרו לו זקני ב"ש א"כ היית נוהג כל ימיך לא קיימת מצות סוכה כל ימיך ומסקינן התם דהלכה כרבי יוחנן החורני
הגמרא במסכת ברכות מוכיחה מהסוגיה המקבילה לזו שלנו - בדף כח - שהלכה כבית הלל בסוגייתנו וכיצד רב עמרם פוסק כבית שמאי בסוגייתנו.
7.1
דההיא פלוגתא בסוכה גדולה כדמסקינן דבתרתי פליגי בההיא הלכה כב"ה אבל הכא בסוכה קטנה ובהא הלכה כב"ש
עונה תוס' שבאמת בסוכה גדולה - שגם בה נחלקו בית הלל ובית שמאי אם גזרו שאין לשבת בה באופן ששולחנו מחוץ לסוכה שמא ימשך לאכילה מחוץ לסוכה - כן נפסק כבית הלל ורק בסוגייתנו מודגש שפוסקים כבית שמאי בעניין גודל הסוכה הראויה.
7.2
מיהו שמעתין דהתם תימה היכי דייק מינה דעשה כב"ש לא עשה ולא כלום דראיה דמייתי בעשה כב"ה מיירי
ועוד וכי צריך ראיה על זה היכא דהלכה כב"ה שאם עשה כב"ש לא עשה ולא כלום
וצ"ל דאיצטריך התם לאיתויי היכא דב"ה מחמירים מדרבנן וב"ש מוקמי לה אדאורייתא ולא גזרינן אם עשה כדברי ב"ש לא יצא ידי חובתו אפי' דאורייתא כדאשכחן לב"ש היכא דיתיב אפיתחא דמטללתא דגזרי שמא ימשך אחר שולחנו וקאמרי לא קיימת מצות סוכה מימיך דאפי' מדאורייתא לא קיים ומדבית שמאי נשמע לב"ה.
תוס' מסביר שהכלל שבדרך כלל הלכה כבית הלל הכוונה היא, שאפילו כשבית הלל מחמירים מדרבנן גם אז העושה כבית שמאי לא יקויים הדין אפילו מדאורייתא.
ראה "מתיבתא", הערות ז, י, וב"ילקוט ביאורים", עמד ח, ובהערות לד, לה.
8.
לסיכום המקומות שבהם נפסק כבית שמאי ראה:
אנציקלופדיה תלמודית כרך ט, [הלכה] טור רפב:
בשמנה עשר דבר נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, וקבעו הלכה כמותם, שנתקבץ שם קיבוץ גדול מתלמידי שמאי והלל ולא נשאר באותו הדור מי שהיה ראוי להוראה שלא היה באותו מעמד, ונמנו והיו בית שמאי יותר, ופסקו כמותם מדין של אחרי רבים להטות.
יש מן הגאונים שאמרו שבששה דברים הלכה כבית שמאי, שלשה מהם במשנה ושלשה בברייתא:
בנטילת ידים, בברכת המזון, בסוכה, בחוטי ציצית, בגדיל הציצית ובסדין בציצית.
יש מהראשונים שנראה מדבריהם שלעולם הלכה כבית הלל חוץ ממקום שנפסק בגמרא מפורש כבית שמאי.
במקום שאמרו חזרו בית הלל להורות כבית שמאי, הלכה כבית שמאי.
9.
ובקשר לפסיקה כבית שמאי האם רק בסוכה קטנה [מהו השטח המינימלי של סוכה], או גם בסוכה גדולה [האם גזרו על מי שיושב בסוכה גדולה אבל שולחנו בתוך הבית שלא יצא ידי חובתו, גזירה שמא יימשך אחר שולחנו ויאכל מחוץ לסוכה] נחלקו הראשונים:
10.
מגיד משנה הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו הלכה ח:
[ח] מי שהיה ראשו ורובו וכו'. משנה (דף כ"ח) שם מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ב"ש פוסלין וב"ה מכשיר ומפורש בהלכות פ"ק שהלכה בזו כדברי ב"ש גזירה שמא ימשך אחר שלחנו. ויש מן הגאונים ז"ל שחולקין ופוסקין כב"ה שכל שיש בסוכה שיעור הכשר אף על פי שהשולחן בתוך הבית יצא ידי חובתו. ודעת רבינו כדעת ההלכות והוא דעת רוב הגאונים ז"ל וכן ראוי להחמיר:
11.
ביאור חדש מספיק הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו הלכה ח:
[ח] מי שהי' ראשו ורובו וכו'. שם ג' א' דבתרתי פליגי פסק שם כב"ש, ואף על גב דאוקים להו אביי בשיטה צ"ל דל"ס כאביי דטעמי' דב"ש משום דיר' קבע דהא קי"ל דא"צ אלא דטעמי' שמא ימשך
וא"כ כיון דהלכ' כב"ש בסוכ' קטנה ה"ה לגדולה דחדא טעמי' לתרווייהו, וכת' הה"מ ודעת רבי' כדעת ההלכו' והוא דעת רוב הגאוני' ז"ל וכן ראוי להחמיר:
שני המקורות לעיל מסבירים שהרמב"ם מכריע כפירוש הרי"ף, שטעם בית שמאי בסוכה גדולה הוא כטעם הגזירה בסוכה קטנה, ולכן הוא פוסק כבית שמאי בשני המקרים.
12.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות סוכה סימן תרלד סעיף ד:
(ו) ב מי שהיה ראשו ורובו בסוכה, [ג] ושלחנו חוץ לסוכה ואכל, * כאילו לא אכל בסוכה, * (ז) אפילו אם היא סוכה גדולה, גזירה שמא ימשך (ח) אחר שלחנו.
גם השולחן ערוך - כהרמב"ם - פוסק כבית שמאי גם בסוכה גדולה וגם בסוכה קטנה [כנראה כדברי הרי"ף שבסופו של דבר הנימוק של הגזירה תקף בשני המקרים - ולא כדברי התוס' בסוגייתנו].
13.
ומתעוררת השאלה, כיצד גזירת חכמים קובעת שאדם לא קיים כלל מצות סוכה מדאורייתא אם אכל באופן של ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית.
14.
על כך ניתן לענות מתוך הדברים הבאים:
משנה ברורה סימן תרלד ס"ק ז:
(ז) אפילו אם היא סוכה גדולה וכו' - ר"ל וכ"ש אם היא קטנה שאינה מחזקת רק ראשו ורובו ושולחנו היה בתוך הבית [ח] דבזה בודאי שייך לומר שמא ימשוך אחר שולחנו כיון דהמקום צר לו בסוכתו וגם דהרבה פוסקים סוברים דבזה אינו יוצא מן התורה דלאו דירה היא כלל:
לפי הנ"ל הרי שבסוכה קטנה הגזירה קובעת שבאופן מעשי סוכה קטנה אינה מוגדרת כדירה ולכן לא יצא ידי חובה אף מדאורייתא. נראה שכאן חייבים להוסיף הסבר ולומר, שהתורה נתנה לחכמים סמכות לקבוע מה מוגדר "דירה".
15.
ביאור הלכה סימן תרלד סעיף ד ד"ה * כאלו לא
* כאלו לא אכל בסוכה - לדעת התוספות בסוכה דף ג מן התורה לא יצא כיון דרבנן גזרו ע"ז ואמרו כאלו לא קיים מצות סוכה, ולהר"ן וריטב"א רק מדרבנן.
ולדינא אין נפקותא דלכל השיטות צריך לחזור ולאכול בסוכה. אכן לענין אם יברך זמן באכילה שניה דעת הפמ"ג דיברך והבכורי יעקב חולק עליו עי"ש:
16.
וראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד ח, הערה לד, הסבר נוסף, שגם באיסור חכמים שבגללו לא מקיימים מצוה דאורייתא, הרי שמדאורייתא לא קיים המצוה מדין "לא תסור", שנתנה התורה תוקף לדברי חכמים, ועל פי הכלל "אי עביד לא מהני".
16.1
ויש מי שאומר שכיון שסוכה צריכה להיות שייכת ליושב בה מבחינה ממונית, הרי אם חכמים גזרו במקרה מסויים הרי מי שלא מקיים זאת נחשב כאילו זאת איננה סוכה שלו ולא יצא ידי חובתו [מדין "הפקר בית דין - הפקר"], וראה שם שהדין בסוגייתנו כבית שמאי חל אפילו אם אין לו סוכה אחרת וממילא ייבטל לגמרי ממצות סוכה.
