סקר
מסכת שבת






 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"מחשבה ומעשה בפיקוח נפש 

יומא דף פד ע"ב


תנו רבנן: מפקחין פקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין. הא כיצד? 
ראה תינוק שנפל לים - פורש מצודה ומעלהו. והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין - ואף על גב דקא צייד כוורי. 
ראה תינוק שנפל לבור - עוקר חוליא ומעלהו. והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין - אף על גב דמתקן דרגא. 
ראה שננעלה דלת בפני תינוק - שוברה ומוציאו, והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין - ואף על גב דקא מיכוין למיתבר בשיפי 
מכבין ומפסיקין מפני הדליקה בשבת והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין - ואף על גב דקא ממכיך מכוכי. 
וצריכא, דאי אשמועינן ים - משום דאדהכי והכי אזל ליה, אבל בור דקא יתיב - אימא לא, צריכא. ואי אשמועינן בור - משום דקא מיבעית, אבל ננעלה דלת - אפשר דיתיב בהאי גיסא ומשביש ליה באמגוזי, צריכה

 ראה מה שכתבתי על מסכת מנחות דף סד ובדברי ה"מגיד משנה" שקושר לסוגייתנו:

מנחות דף סד:

בגמרא:

א"ל רבינא לרב אשי: נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיין, מהו? בתר מחשבתו אזלינן וגברא לאיסורא קא מיכוין, או דלמא בתר מעשיו אזלינן?
א"ל: לאו היינו דרבה ורבא? דאיתמר:
שמע שטבע תינוק בים, ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים - חייב,
להעלות דגים והעלה דגים ותינוק - רבא אמר: חייב, ורבה אמר: פטור,
ועד כאן רבה לא קא פטר, אלא כיון דשמע, אמרי' נמי דעתיה אתינוק, אבל לא שמע לא.
ואיכא דאמרי,
א"ל: היינו פלוגתייהו דרבה ורבא; דאיתמר:
(לא) שמע שטבע תינוק בים, ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים - חייב,
להעלות דגים והעלה תינוק ודגים - רבה אמר: פטור, ורבא אמר: חייב;
רבה אמר פטור, זיל בתר מעשיו; ורבא אמר חייב, זיל בתר מחשבתו.

רבינא מעלה שאלה עקרונית מאד מעניינת: האם דנים את האדם לפי מחשבתו או לפי מעשיו.
רב אשי קישר זאת למחלוקת רבה ורבא בהלכות שבת. אדם התכוון לצוד דגים וצד בפועל דגים ותינוק. אם היה צד דגים בלבד – חייב לפי כל הדעות על עבירה של מלאכת "ציד", אבל מכיוון שבפועל גם הציל אדם הרי שיש מחלוקת. רבא מחייב ורבה פוטר. בנוסח הראשון בגמרא משמע שרבה פוטר רק בגלל "ששמע", זאת אומרת בגלל שהיה בידיעתו שאולי יציל תינוק. משמע שאם לא חשב כלל על פעולת ההיתר – חייב גם לפי רבה. מסקנה: דנים לפי המחשבה גם לפי רבה וגם לפי רבא.

לפי ניסוח ה"איכא דאמרי" המחלוקת בין רבה ורבא כללית יותר ואפילו אם ידע שאולי יש שם תינוק אבל התכוון "רק" לצוד דגים והציל תינוק – רבה פוטר כי קובעים אחר מעשיו בפועל.

ויש לשאול מדוע בניסוח הראשון רבא מוזכר לפני רבה [שהיה רבו]?

בהגהות וציונים גורס בהסבר הראשון: "רבה אמר חייב ורבא אמר פטור". לפי זה רבה מוזכר לפני רבא כמקובל. וכנראה שגם ניסוח של "ואיכא דאמרי" צריך לשנות שרבה מחייב ורבא פוטר. [ובהמשך: כך גירסת הרמב"ם]

רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה טז :

מפקחין פיקוח נפש בשבת ואין צריך ליטול רשות מבית דין, והמקדים להציל הנפש הרי זה משובח,
כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו ואע"פ שהוא צד הדגים עמו,
שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלותו והעלה דגים בלבד פטור מכלום,
נתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור אפילו לא שמע שטבע הואיל והעלה תינוק עם הדגים פטור.
+/השגת הראב"ד/ לא שמע שטבע תינוק הואיל והעלה תינוק עם הדגים פטור. א"א הנך מילי פלוגתא דרבה ורבא נינהו במנחות (סד) ורבא לקולא דאמר זיל בתר מעשיו והוא פסק כרבא אע"ג דתלמיד הוא לגביה דרבה.+

הראב"ד מסביר שהרמב"ם פוסק כרבא, שפטור כיון שבפועל הציל תינוק – הולכים אחר מעשיו.
הראב"ד מסביר שבמחלוקת רבה ורבא הלכה כרבא אף על פי שהיה תלמיד של רבה. אבל מדוע פסק כרבא? אולי בגלל שרבא נחשב "בתראי" לעומת רבה – רבו. ואולי כוונת הרמב"ם שפסק כרבא בגלל "לקולא". כלומר, הוא מכריע בספק בין רבה לרבא – לקולא. לכאורה מדובר על איסור תורה ומדוע לא פסק לחומרא?

לחם משנה הלכות שבת פרק ב הלכה טז:

שמע שטבע תינוק בים וכו' והעלה דגים בלבד פטור מכלום וכו'. זה לא נתבאר בגמרא אבל רבינו אמרו מסברא דנפשיה דכיון דהוא פרש מצודה להעלותו מצוה קא עביד ואפי' שהעלה דגים מה בכך ופטור מכלום:

מגיד משנה הלכות שבת פרק ב הלכה טז:

מפקחין פיקוח נפש בשבת ואין צריך ליטול רשות מבית דין וכו'. כיצד ראה תינוק שנפל לים וכו'. ברייתא פרק בתרא דיומא (דף ס"ד:):
שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלותו והעלה דגים בלבד פטור וכו'. זהו פשוט במנחות (דף פ"ד:) [צריך להיות דף ס"ד:]:
נתכוין להעלות דגים והעלה תינוק ודגים פטור אפי' לא שמע שטבע הואיל והעלה וכו'. פירוש אם העלה דגים בלבד פשיטא דחייב אבל כיון שהעלה תינוק פטור. ומחלוקת הוא שם במנחות ריש פרק רבי ישמעאל דרבה ורבא. ובהשגות אמר אברהם הנך מילי וכו' אע"ג דתלמיד הוא לגביה דרבה ע"כ.
וגירסת ספרינו הפך דרבה הוא דאזיל לקולא. ומכל מקום אפילו לגירסת הר"א ז"ל י"ל דהלכה כרבא משום דהוא בתרא ולא אמרו אין הלכה כתלמיד במקום הרב אלא כשנחלקו במשא ומתן של הלכה פנים בפנים כגון שנזכר בגמ' א"ל רבא לרבה אבל כשנחלקו שניהם כשני חולקין דעלמא איכא למימר דהלכה כבתראה, וזה דעת הרשב"א ז"ל בסוף פרק תולין:

ה"מגיד משנה" מסביר שלפי גירסת הגמרא שלנו רבה הוא שפוטר – מיקל, ולפי זה יוצא שהלכה כרבה – שהיה רבו של רבא. ולפי גירסת הראב"ד שרבא הוא שמיקל מדוע הלכה כרבא ולא כרבה שהיה רבו של רבא. רבא נחשב "בתראי" [=אחרון] והכלל הוא שהלכה כבתראי. ומוסיף: הרי מתנגש לכלל שאין הלכה כתלמיד נגד רבו. והוא מחדש: כאשר הרב והתלמיד דנים יחדיו אז אין הלכה כתלמיד כנגד רבו, אבל אם אין דיון אלא דבריהם הובאו כשני צדדים במחלוקת [כבסוגייתנו] הלכה תהיה כתלמיד עקב היותו "בתראי".

וקשה לי: מסקנת הרמב"ם שהולכים אחר מעשיו, ומכיוון שבפועל הציל התינוק – פטור. והנה הרמב"ם פוסק בהלכות שבת פרק ב הלכה ז:

חולה שאמדוהו רופאים להביא לו גרוגרת אחת ורצו עשרה בני אדם והביאו לו עשר גרוגרות בבת אחת כולן פטורין מכלום, ואפילו הביאו בזה אחר זה ואפילו הבריא בראשונה שהרי כולם ברשות הביאו.

זו הסוגיה הבאה בגמרא. ומשמע ממנה שהולכים אחר המחשבה וזה סותר לכאורה את העיקרון שבהלכה שהבאנו קודם – שהולכים אחר המעשה.

ראה "שוטנשטיין", הערה 36 שמיישב.

ויש להעיר הערה נוספת: בכל מקרה מדובר שהרמב"ם פוסק לפי הגירסא של ה"איכא דאמרי".

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר