הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
עבודה זרה וחילול שבת לצורך רפואי
יומא פג ע"א
בפרשת השבוע שקראנו בשבת האחרונה, אומרת התורה שהמזיק אינו משלם רק על הנזק שנגרם כתוצאה ממנו, אלא גם על עלות הרפואה של האדם הניזוק:
1. שמות פרק כא פסוקים יח - יט
וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב: אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא:
חז"ל למדו מהפסוק הזה גם דבר נוסף:
2. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ס עמוד א
תני דבי רבי ישמעאל: "ורפא ירפא" - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות.
לימוד זה הוא יסודי מאוד בענייני אמונה. אילולא הפסוק הזה יכול היה אדם לטעון שאין רשות לרופא לרפא, כי הקב"ה עושה את מה שטוב לעולם, ואם הקב"ה יחליט שאדם זה צריך לחיות הוא ימצא דרך לרפא אותו, ואילו הרופא לא צריך להתערב בדרכי השגחת הקב"ה בעולם. שאלה זו נכונה עוד יותר כשמדובר באדם שלא ניזוק מאדם אחר אלא בדרך הטבע או כתוצאה מאסון טבע. ואולם, אחרי הפסוק הזה ודאי פשוט שלרופא מותר לרפא כל חולה, ואין בכך כל איסור, כי הקב"ה נתן בידינו את כל הכלים ומחובתנו לדאוג לשמירת גופנו בכל האמצעים העומדים לרשותנו.
בשיעור זה ברצוני לעמוד על הגבולות של ההיתר הזה, ומה נחשב אכן טיפול רפואי. לשאלה זו יש כמה השלכות. כגון: האם מותר לעשות זאת כאשר מדובר בדבר הנראה כעבודה זרה? האם מותר לעשות דברים אלו בשבת? האם מותר לעשות טיפול כזה לחולה שיש בו סכנה גם אם הטיפול כרוך באיסורים?
המשנה אומרת כך:
3. משנה מסכת יומא פרק ח משנה ו
מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו. מי שנשכו כלב שוטה, אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, ורבי מתיא בן חרש מתיר. ועוד אמר רבי מתיא בן חרש: החושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו בשבת מפני שהוא ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת.
לגבי הסיפא של המשנה, פשוט לכאורה שכולם יסכימו. אבל במה חולקים ר' מתיא בן חרש וחכמים ברישא של המשנה? - התשובה היא שהמחלוקת ביניהם היא בשאלה האם אכילת חצר כבד של כלב היא רפואה, או שזהו דבר שאין בו משום רפואה. וכך כותב הרמב"ם בפירוש המשנה שם:
4. פירוש המשנה לרמב"ם מסכת יומא פרק ח
ואין הלכה כר' מתיה בן חרש שהתיר להאכיל את האדם ביום צום כפור יותרת כבד של כלב שוטה אם נשך, מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים אומרים אין עוברין על מצוה אלא ברפוי בלבד שהוא דבר ברור שההגיון והנסיון הפשוט מחייבים אותו, אבל הריפוי בסגולות לא, לפי שענינם חלוש לא יחייבהו ההגיון, ונסיונו רחוק, והיא טענה מן הטוען בה, וזה כלל גדול דעהו.
הרמב"ם פוסק, אם כן, להלכה, שלא התירו לעשות לחולה רפואה ביום הכיפורים, אלא אם כן זו רפואה מוכחת מבחינה מדעית. ואולם, בהלכות שבת, לכאורה, המצב הוא שונה. המשנה במסכת שבת אומרת כך (הבאנו את הדברים ע"פ גרסת הרמב"ם. ע"פ הגרסה שלנו ת"ק הוא ר"מ והחולקים עליו הם חכמים):
5. משנה מסכת שבת פרק ו משנה י
יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב משום רפואה, דברי ר' יוסי. ר' מאיר אוסר אף בחול אסור משום דרכי האמורי.
בדברי ר' יוסי יש שני חידושים: ראשית, שהמעשה עצמו מותר לעשותו, ואין בכך משום דרכי האמורי, ושנית - שמותר אף לצאת עם הדבר הזה בשבת למרות שלכאורה יש כאן איסור של הוצאה מרשות לרשות. אבל כאן הרמב"ם דוקא פוסק כר' יוסי:
6. פירוש המשנה לרמב"ם מסכת שבת פרק ו
חרגול, מין ארבה, "את החרגל למינהו", וזה מועיל לחולשת גידי הירכיים בדרך הסגולה, ושן של שועל, משתמשים בו לשינה, אם לוקחים שן של שועל חי ותולים אותן על מי ששינתו מרובה מתעורר, ואם לוקחים משועל מת עושה ההיפך. וכן מדמים בעלי הסגולות שאם לוקחים מסמר מעץ הצלוב ותולים על מי שיש לו קדחת תמידית מועיל לו. והלכה כר' יוסי, לפי שהכלל אצלנו כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, ולא עליו אמר הכתוב "ולא תלכו בחקות הגוי" וכו'.
משמע מדברי הרמב"ם שהדברים הללו הם סוג של רפואה, ולכן מותר לעשות זאת גם בחול וגם בשבת. הרמב"ם, כידוע, היה רופא דגול בעצמו. האם הוא באמת האמין בדברים האלה? יש לציין שהוא כותב בהסתייגות-מה "וכן מדמים בעלי הסגולות", ומשמע שהוא עצמו אינו מאמין בזה, אבל בכל זאת הוא פוסק להלכה שזה מותר גם בחול וגם בשבת. וכך הוא כותב במפורש גם בספר ההלכה שלו, היד החזקה:
7. רמב"ם הלכות שבת פרק יט הלכה יג
ויוצא בקליפת השום ובקליפת הבצל שעל המכה, ובאגד שעל גבי המכה - וקושרו ומתירו בשבת, ובאספלנית ומלוגמא ורטייה שעל גבי המכה, ובסלע שעל הצינית, ובביצת החרגול ובשן השועל ובמסמר הצלוב, ובכל דבר שתולין אותו משום רפואה - והוא שיאמרו הרופאים שהוא מועיל.
רואים אנו, אם כן, שהוא קצת מסתייג מהדברים וכותב שהרופאים צריכים להגיד שזה מועיל. ובכל זאת, הוא עצמו אינו מביע את דעתו נגד זה. הסיבה לכך היא, כפי שהוא עצמו כתב בפירוש המשנה, שחז"ל אמרו בפירוש שאם יש בזה משום רפואה, אין בכך איסור. אגב, לגבי המושג 'תועלת רפואית', אפשר לפרש זאת בדרכים מגוונות, כפי שעושה הגמרא שם לעניין צביעת חוט אדום מסביב לעץ חולה: האם זה מעשה שיש בו תועלת רפואית מוכחת? -הגמרא אומרת שכן, אבל באופן בלתי צפוי:
8. תלמוד בבלי מסכת שבת דף סז עמוד א
אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל דבר שיש בו משום רפואה - אין בו משום דרכי האמורי. הא אין בו משום רפואה - יש בו משום דרכי האמורי? והתניא: אילן שמשיר פירותיו סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים. בשלמא טוענו באבנים - כי היכי דליכחוש חיליה, אלא סוקרו בסיקרא מאי רפואה קעביד? - כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי.
מעשה שיגרום לתפילה, אם כן, הוא ודאי מעשה רפואי מוכח. זה מזכיר את מה שאמרו זקני צפת על הצלת העיר במלחמת השחרור: צפת ניצלה בדרך הטבע ובדרך הנס. בדרך הטבע - מכח תפילתם של זקני צפת. ובדרך הנס - שהפלמ"ח הגיעו בזמן...
ראינו, אם כן, סתירה לכאורה בשיטתו של הרמב"ם: במסכת שבת הוא כותב שמותר לצאת עם דברים שיש בהם משום רפואה סגולית, אבל ביום הכיפורים הוא לא התיר להאכיל אדם מחצר כבד של כלב. מהו ההבדל בין המקרים? על כך עונה הרדב"ז בתשובתו:
9. שו"ת רדב"ז (ר' דוד בן זמרה, המאה ה-16, ישראל) חלק ה סימן סג
שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ביומא על מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו לפי שאין מרפא אלא בסגולה וז"ל "וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד" ור"ל בדברים המרפאים בטבע והוא דבר אמיתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת. אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור כי כחם חלוש אינו מצד הדעת וכו' ואילו אנן קי"ל יוצאים בביצת החרגול ובשן השועל ובמסמר הצלוב וכתבן הרב ז"ל פי"ט מהלכות שבת, ואלו אינם מרפאים אלא בסגולה:
תשובה לא קשיא כלל, דכל מה שיוציא אדם בשבת לרפואה דרך מלבוש הוא ואין כאן איסור שבת ואין באלו אלא משום דרכי האמורי וכו' דבר שהוא לרפואה אעפ"י שרפואתו בדרך סגולה אין בו משום דרכי האמורי ומותר. אבל לחלל השבת או לאכול דבר האסור - אם הוא מרפא בטבע מותר, אבל אם מרפא בסגולה אסור, לפי שכוחם חלש כמו שכתב הרב ז"ל. והכי אמרינן בהדיא בגמרא שכל דבר שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. וכיון דטעמא דהיתירא משום דלרפואה קא מכוין, מה לי שירפא אותו דבר בטבע או בסגולה מ"מ רפואה היא אפי' שהיא רפואה חלושה. אבל לחלל שבת או להאכיל לחולה דבר האסור מן התורה כגון חצר הכבד של כלב שוטה אסור כיון שאין רפואתו אלא דרך סגולה.
כלומר שהרדב"ז אומר שאין איסור להתרפא בסגולה שהיא משום דרכי האמורי. האיסור היחיד יכול להיות אם הרפואה הזו כוללת גם איסור אחר כגון אכילת איסור או מלאכה בשבת - ואז אין לעשות כן. לגבי השן של השועל - הרי שהאיסור היחיד שיש פה הוא הוצאה מרשות לרשות, אבל מכיון שזה דרך מלבוש זה מותר מן התורה והחשש הוא רק מדרבנן שמא ישכח ויטלטל, וכיון שזה לרפואה - אין לאסור.
ואולם, אולי אפשר לענות גם באופן אחר, ע"פ דברי הרמב"ם במורה נבוכים: הדרישה של הרמב"ם שרפואה תהיה מוכחת מבחינה רפואית - אין כוונתה רק להוכחה מדעית שמסבירה איך זה עובד, אלא גם להוכחה מדעית נסיונית - שאם זה קורה פעם אחר פעם ומועיל, זה נחשב כמועיל מבחינה מדעית. לגבי שן של שועל וביצת החרגול, גם אם הרמב"ם לא יכול להסביר איך זה עובד, אבל מכיון שחז"ל העידו שזה עובד, הרי שזה מוכח מבחינה נסיונית, ולכן אין בכך איסור גם בשבת. וכך כותב הרמב"ם:
10. ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק לז
ואמרו בפירוש כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, רוצים בזה שכל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור, וכן כאשר נאמר אילן שמשיר פירותיו טוענו באבנים או סוקרו בסקרא, הוקשה על זה המעשה בשלמא טוענו באבנים כי היכי דליכחש חיליה אלא סוקרו בסיקרא מאי טעמא וכו', הנה התבאר שסקירה בסקרא וכל מה שדומה לזה ממה שלא יגזרהו ההיקש הטבעי אסור לעשותו משום דרכי האמורי, וכן אמרו בשליא של מוקדשין תקבר, אמרו אין תולין אותה באילן ואין קוברין אותה בפרשת דרכים מפני דרכי האמורי, ואל יקשה עליך מה שהתירו מהם במסמר הצלוב ושן השועל, כי הדברים ההם בזמן ההוא היו חושבים בהן שהוציא אותם הנסיון והיו משום רפואה... כי כל מה שנתאמת נסיונו באלו, אע"פ שלא יגזרהו ההיקש הוא מותר לעשותו, מפני שהוא רפואה.
לפי החילוק הזה, הרי שההבדל בין ביצת החרגול לבין חצר הכבד של הכלב הוא רק בשאלה האם התרופה הזו אי פעם הוכחה אפילו ברמה הנסיונית, ואם כן - יהיה מותר לעשות אותה גם בשבת וגם אם זה כולל איסורים.
אבל מסתבר שפוסקי ההלכה לא קיבלו את ההסבר הזה. החיד"א, למשל, אסר לעשות בשבת מלאכה להצלת חולה, למרות שהפעולה הזו הוכיחה את עצמה שוב ושוב - רק בגלל שאין הסבר מדעי רפואי לכך. ואולם, יש לציין שאם בסופו של דבר הפעולה הזו הצליחה להציל חיים - גם החיד"א מודה שלא נעשתה פה עבירה, כי בדיעבד התברר שהפעולה הזו היתה פעולה שגרמה להצלת חיים:
11. ברכי יוסף (ר' חיים יוסף דוד אזולאי, המאה ה-18, ישראל) אורח חיים סימן שא ס"ק ו
מעשה באיש אחד שמצא סגולה אחת בספר כ"י מאדם גדול מהראשונים למי ששתה סם המות לכתוב לו, ותכף מקיא האדם וחוזר לבריאותו. ואירע כמה פעמים שאיזה נער או מר נפש בכעסו שתה סם המות וזה האיש כתב קמיעא זו ועשה והצליח, שהקיאו אותו והבריאו. ויהי היום ליל ש"ק אירע שנערה ישראלית שתתה סם המות והתחילו לה דבקי מיתה ובאו אצל האיש הלז בליל שבת וקם וכתב הקמיעא לנערה ותכף הקיאה ועמדה על בוריה. וביום השבת נודע בעיר כל אשר נעשה ולעזה עליו המדינה שחילל שבת בשאט נפש וכתב ונתן בידה. והוא השיב דפקוח נפש דוחה שבת. והיו מגמגמין בדבר. אי לזאת שאל שאל האיש אם חטא בזה, ואם תמצא לומר שחטא אי עבר אדאוריתא או אדרבנן.
והנה לפום ריהטא היה נראה דלאו שפיר עבד, דאע"ג דהלכה רווחה דמחללין השבת בשביל חולה שיש בו סכנה לעשות לו רפואה, מכל מקום היינו דוקא ברפואה שהוא דרך טבע, אבל בדבר שהוא דרך סגולה לא. והראיה דתנן בשלהי יומא (פ"ח מ"ו) מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ור' מתיא בן חרש מתיר. וכתב הרמב"ם בפי' המשנה ואין הלכה כר' מתיא בן חרש במה שהתיר להאכיל לאדם ביום צום הכפורים מחצר כבד כלב שוטה הנשוך, שזה אינו מועיל אלא בדרך סגולה וחכמים סוברין שאין עוברין על המצוות אלא ברפואה לבד, ר"ל בדברים המרפאים דרך טבע וכו', עכ"ל. ומשמע דאע"ג דאין ספק בסגולה זו שכבר הוחזקה שודאי תועיל, אפילו הכי כל שאינו רפואה דרך טבע אסרו חכמים לעבור על דת משום רפואה בדרך סגולה. וא"כ דון מינה לנדון דידן כי האף נימא דמילתא כדנא אתמחי שזה הכותב קמיע זו מגנא ומצלא מסמא דמותא, מכל מקום כיון שהוא בדרך סגולה אין לכותבה בשבת ולחלל שבת במלאכה גמורה.
ואע"ג דאשכחן דהתירו לצאת בקמיע מומחה (שבת ס א) וביצת החרגול (שם סז א) וכיוצא, שכל אלו סגולות, מכל מקום לא התירו איסור תורה, שכל אלו אין בהן אלא איסור דרבנן, שאינו מוציא כדרך המוציאין, וכמו שביאר יפה הרדב"ז בתשובותיו חדשות מעתה בלשונות הרמב"ם סימן קנ"ג. ושם העלה הרדב"ז דדעת הרמב"ם דרפואות הסגולות אינם רפואה כלל, ואפילו ספק רפואה אין בהם לחלל שבת באיסור תורה או לאכול דברים האסורים מן התורה. ע"ש באורך. וא"כ בנ"ד לא שרי לכתוב סגולה זו להציל ממות אשר סם לו.
אכן ראיתי להרב אדמת קדש ח"א י"ד סי' ו' שכתב בנדונו אי שרי להאכיל תרנגולת נבילה שהוא סגולה לשוטה. והוכיח שם דהרמב"ן והרשב"א פליגי על הרמב"ם ולא שאני להו בין כשהרפואה היא בדרך סגולה לכשהיא בדרך רפואה בטבע, וכתב דהלכתא כוותייהו, והתיר בנ"ד. וכן ראיתי להרב אחיו בספר פרי הארץ ח"ג סי' ג' מי"ד כתיבת יד, שגם הוא התיר בנדון זה, והעד העיד דרבני שאלוניקי עבוד עובדא להתיר. וא"כ לכאורה נראה דשרי בנ"ד, כיון דכבר אתמחי גברא בסגולה זו וכבר מפורסם דכמה נפשות ניצולו מן המיתה בזה. איברא דצריך לעמוד יפה ולברר דעת הרשב"א והרמב"ן. ועמ"ש הרב מהר"ם בן חביב בתוספת יוה"כ (פג א). וכעת אין הפנאי מסכים עמי.
אמנם נראה דאפי' לדעת הרמב"ם דאוסר לעבור איסור תורה לרפאות בסגולה, מכל מקום בנדון דידן דעשה מעצמו והצליח במעשיו, דהנערה הקיאה סם המות וחזרה לאיתנה ועלתה בידו הבריאה של בתולות ישראל, מודה הרמב"ם דאין בו עון אשר חטא, דהרי פסק הרמב"ם פ"ב (הל' שבת הט"ז) שמע שטבע תנוק בים וכו' נתכוון להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור. וכל שכן הכא דנתכוין להציל נפש והצילו. ואפילו לדעת הראב"ד דפליג התם וסבר דאזלינן בתר מחשבתו, דקי"ל כרבא לפי גירסתנו במנחות דף ס"ד, יראה דלא אמר רבא דחייב אלא כשהעלה דגים ותנוק, דאף דהעלה תינוק אזלינן בתר מחשבה כיון דנתקיימה והעלה דגים נמי, אבל היכא דנתכוון להעלות והעלה תינוק לחוד בלא דגים, אף לרבא לא אזלינן בתר מחשבה כיון שלא נתקיימה.
כלומר שלפי דברי החיד"א לכתחילה אין לעשות שום מעשה שאין בו תועלת רפואית ברורה, גם אם מדובר רק באיסור מדרבנן, מכיון שזה לא נחשב רפואה. גם הוא מודה, כנראה, שאין בזה משום דרכי האמורי, אבל הוא לא יתיר לחלל שבת אם אין לדבר הסבר מדעי כלשהוא. ואולם, לגבי ההסבר המדעי ראינו כי גם לעורר תפילה יכול, בתנאים מסוימים, להיחשב הסבר מדעי מספק. ומה לגבי רפואה שמועילה באופן פסיכולוגי? הרמב"ם כותב כך:
12. רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק יא הלכה יא
מי שנשכו עקרב או נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה ואפילו בשבת כדי ליישב דעתו ולחזק לבו, אף על פי שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו.
אמנם לא מדובר פה במעשה שיש בו חילול שבת, וכל החשש הוא רק מפני איסור דרבנן (כגון רפואה בשבת או דיבורים מיותרים בשבת - עיין כסף משנה שם), אבל בכל אופן רואים פה משמעות למה שמוגדר היום כרפואה פסיכולוגית. לפי זה גם 'פלציבו' יהיה מותר בשבת מכיון שהחולה מאמין שזה מועיל לו, ורק בגלל האמונה הזו ישתפר מצבו.
אבל מה הדין אם רוצים לחלל שבת בשביל להגיע אל הרב שיתפלל על החולה?
בעניין זה כתב המהרש"ם סיפור על הרב שלמה קלוגר שהדיח רב (!) שהתיר אפילו מלאכה דרבנן בשביל זה:
13. שו"ת מהרש"ם (הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון, המאה ה-20, פולין) חלק ג סימן רכה
ועובדא ידענא בעיר מולדתי בזלאטשוב שהיה חולה מסוכן, ובאותו זמן היה מו"ר הגה"ק מוהר"ש אבד"ק בעלז זצ"ל משובתי ש"ק בבראד. והתיר דיין א' לכתוב ע"י עכו"ם בש"ק שם החולה ואמו ושלח לבראד והרעיש הגאון מהרש"ק ז"ל ופסל את הדיין מלהורות עוד. וכבוד מו"ר הגה"ק הנ"ל נתרעם ג"כ על הכותב ואמר עכשיו אני מחויב להתאמץ שישיג החולה רפואה שלא יוגרם על ידי חילול ש"ק, וכן היה שנתרפא. ובכל כה"ג אין להקל ובפרט בדור הזה אין להקל מכמה טעמים ועל כיוצא בזה אמרו שבת הוא מלזעוק וכו'
אגב, הציץ אליעזר (ח"ד סימן ד אות יז) כתב שיש הרבה תימה בדברי המהרש"ם הנ"ל שאסר לעשות דברים שיש בהם משום רפואה סגולית, וכן הצמח צדק בשו"ת או"ח סימן לח נוטה להתיר, אבל יש להיזהר מאוד מהיתרים פזיזים בעניין זה...
שאלה שנשאל הרב רבינוביץ (שפורסמה גם בתחומין כרך כג עמ' 86) היא האם מותר לקרוא לעובד סוציאלי או לראש המועצה במקרה של פיגוע:
14. שו"ת שיח נחום (הרב נחום אליעזר רבינוביץ) סימן כב
שאלה: כאשר מתרחש פיגוע בשבת, רחמנא ליצלן, האם מותר לעובדים סוציאליים לחלל שבת על מנת להגיע למקום האירוע?
תשובה: לכבוד ידידי הנעלה, מוהר"י רוזן שליט"א, שלום וכל טוב סלה.
ענותך תרבני לעיין במאמרך, הערוך בטוב טעם ודעת, בעניין נסיעה בשבת לעובדים סוציאליים בעת פיגוע, רחמנא ליצלן. ליקטת כעמיר גורנה דעותיהם של גדולי הרבנים בדור הזה והקודם, ואני למיעוט ידיעתי לא השיגה ידי לכל אלה. אמנם, פטור בלא כלום אי אפשר, וכדי לעשות רצונך אעיר פה מדברי הראשונים כמלאכים אי אלה הערות בשולי הדברים.
כאשר מגיעה ידיעה על פיגוע, אף על פי שאין ידוע אם ישנם נפגעים ומה טיב הפגיעות, חייבים מיד להזדרז לשם רופאים ואנשי מקצוע. ואולם בכל מקרה כזה ישנם מקרים של טראומה שאפשר להגדירה כפגיעה פסיכולוגית, ויש לחוש גם לסכנת נפשות בגלל הפגיעות בגוף. ולפיכך הטיפול הפסיכולוגי ייחשב לכל הפחות כצרכי חולה שיש בו סכנה.
... מעתה, בנידון דידן, שידוע שפעולת העובד הסוציאלי מועילה בהרבה מקרים, לא יהא גרוע מקמיע שאף הוא "ליתובי דעתייהו" בלבד, והרי זה כאיתמחי גברא ואיתמחי קמיע, ומותר לעשות מלאכה לשם כך אפילו לא ביקשו הנפגעים. ואין צריך לומר, כאשר הנפגעים הם ילדים שאינם יודעים מה לבקש.
ברם, כל זה אמור בטיפול של עובדים סוציאליים, וכן רבנים שיש להם כישורים במקצוע זה. אולם, אשר למנהיגי הציבור, כגון ראש המועצה וכיוצא בזה - ודאי שאין היתר פשוט כל כך. להתקשר בטלפון כדי לברר מה צריך לעשות עבור הנפגעים ואיך ניתן לעזור - זה ודאי מותר ואף חייב לעשותו כל מי שיש לו תפקיד ציבורי, שהרי אין חילול שבת בכך, והשיחה בטלפון בסתם אינה אלא עובדין דחול. אבל, אחרי שבירר ושלח את בעלי המקצוע, הרופאים והעובדים הסוציאליים, וגם קרובי משפחה אם צריך, אין לבעל התפקיד הציבורי לחלל שבת יותר. אמנם, יתכן שבמקרים מסויימים בעל התפקיד הציבורי יכול לתרום גם בעצם נוכחותו להרגיע את הנפגעים, אבל יתכן גם שלא. הכל תלוי בכך אם האנשים מכירים אותו, והאם יש להם אמון בו, ועוד שיקולים כאלה. צריך בכך שיקול דעת הלכתי, להכריע בכל מקרה לגופו אם יש תועלת בכך שהוא יגיע לשם אם לאו.
