דמא סומק
יומא פב ע"ב
"ההוא דאתא לקמיה דרבה, אמר ליה: אמר לי מרי דוראי: קטליה לפלניא, ואי לא קטילנא לך. אמר ליה: נקטלך ולא תקטול. מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי?!".
מלשון הדברים משמע שאילו היה אותו אדם יודע שדמו "אדום יותר", רשאי היה להציל את עצמו בהריגת חבירו. אלא שאמנם נמצא במשנה "מדד לאדמימות הדם", בדין מי קודם למי כאשר ניתן להציל רק אדם אחד מבין שנים, במסכת הוריות דף יג ע"א: "האיש קודם לאשה – להחיות... כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, וגר לעבד משוחרר. אימתי? בזמן שכולם שוים, אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ - ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ".
וכי משום כך יהא מותר לכהן למשל, להציל את עצמו בקום ועשה בהמתת אדם מישראל?!
אלא שעל כך ענה רש"י בסוגיה: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי - כלומר מאי דעתיך למשרי מילתא משום וחי בהם ולא שימות בהם, טעמו של דבר לפי שחביבה נפשן של ישראל לפני המקום יותר מן המצות, אמר הקדוש ברוך הוא: תבטל המצוה ויחיה זה, אבל עכשיו, שיש כאן ישראל נהרג והמצוה בטילה למה ייטב בעיני המקום לעבור על מצותו, למה יהיה דמך חביב עליו יותר מדם חבירך ישראל?".
רש"י האריך בדברים שלכאורה אין להם רמז בדברי רבה. וכוונתו להדגיש שאין כוונת רבה שיהיה מותר להנצל בהמתת מי שדמו "חיוור" יותר, שכן כאן מתוספת למאזן גם עצם עבירת שפיכות דמים שאותה רוצים לדחות. ההיתר התיאורטי העולה מדברי רבה קיים היה רק לו היה מתברר שההפרש בין ההורג לנהרג כה רב עד שלמרות ההריגה נחשב הדבר כאילו היתה כאן הצלה בלבד.
