הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
כיצד מאכילים עוברה שהריחה
יומא דף פב ע"א
משנה. עוברה שהריחה - מאכילין אותה עד שתשיב נפשה. חולה מאכילין אותו על פי בקיאין, ואם אין שם בקיאין - מאכילין אותו על פי עצמו, עד שיאמר די.
גמרא. תנו רבנן: עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר - תוחבין לה כוש ברוטב, ומניחין לה על פיה. אם נתיישבה דעתה - מוטב, ואם לאו - מאכילין אותה רוטב עצמה, ואם נתיישבה דעתה - מוטב, ואם לאו - מאכילין אותה שומן עצמו, שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.
...
ההיא עוברה דארחא, אתו לקמיה דרבי, אמר להו: זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא. לחושו לה ואילחישא. קרי עליה +ירמיהו א+ בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'. נפק מינה רבי יוחנן.
ההיא עוברה דארחא, אתו לקמיה דרבי חנינא, אמר להו: לחושו לה, ולא אילחישא. קרי עליה:
לגבי אופן האכלת עוברה שהריחה משמע בסוגיה שיש 3 מקורות:
1.
המשנה - "מאכילין אותה עד שתשיב נפשה" - משמע שאפשר מייד להאכילה לגמרי.
2.
בברייתא - לגבי עוברה שהריחה בשר חזיר - מתחילים לתת לה מהאיסור הקל יותר ובהדרגה. מכך שהגמרא מביאה את הברייתא בצמוד למשנה משמע שהגמרא סוברת שדין הברייתא חל גם על משנתנו!
3.
מהמעשה של "רבי" ורבי חנינא - מתחילים בלחישה ואומרים לה [ולעובר!!!] שמדובר ביום כיפור.
4.
רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק ב הלכה ט:
עוברה שהריחה ט לוחשין לה באזנה שיום הכפורים הוא, אם נתקררה דעתה בזכרון זה מוטב
ואם לאו * מאכילין אותה עד * שתתישב נפשה, וכן מי שאחזו * בולמוס מאכילין אותו עד שיאורו עיניו, ואפילו נבלות ושקצים מאכילין אותו מיד ואין משהין אותו עד שימצאו דברים המותרין.
מהרמב"ם משמע כמו בסעיפים 1 ו- 3. הדינים בסעיף 2 שמתחילים לתת לה מהאיסור הקל לא מוזכרים בלשונו של הרמב"ם.
5.
הגהות מיימוניות הלכות שביתת עשור פרק ב הלכה ט:
[ט] כדאיתא התם שהורה רבי לעשות לאמו של ר' יוחנן כשעיברתו ורבי חנינא לאמו של שבתי אוצר פירי כשעיברתו ע"כ:
6.
מגיד משנה הלכות שביתת עשור פרק ב הלכה ט:
[ט] עוברה שהריחה וכו'. במשנה שם (יומא דף פ"ב) עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה ובגמרא ובהלכות ההיא עוברה דהריחה אתו לקמיה דרבי אמר להו זילו לחישו לה דהאידנא יוה"כ הוא וכו':
משניהם משמע כדברינו.
7.
ובשולחן ערוך משמע כהרמב"ם,
ועל כך מעיר ה"מגן אברהם":
מגן אברהם סימן תריז ס"ק ב:
ב (פמ"ג) מאכילין אותה - פי' שתוחבין כוש ברוטב ונותנין לתוך פיה ואם לא נתישב' דעתה נותנין לה רוטב ואם לאו נותנין לה המאכל עצמו [ב"י ב"ח ולבוש] ודוקא עוברה שלפעמים מתישבת דעתה בדבר מועט אבל חולה מאכילין אותו כפי שיאמר הרופא אך פחות פחות מכשיעור כמ"ש סי' תרי"ח ס"ז [הרא"ש]:
ומשמע מדבריו כבסעיף 2 לעיל. אמנם הוא מבחין בין "עוברה" לחולה "רגיל".
ויש מהאחרונים שאומרים שגם בלשון המשנה כך משמע, שמתחילים לתת לה מהאיסור הקל, שנאמר במשנה: "מאכילין אותה עד שתשיב נפשה", [וכן ברמב"ם: "מאכילין אותה עד * שתתישב נפשה], ואם היה מדובר שנותנים לה מייד כמות גדולה היה די לכתוב במשנה "מאכילין אותה", והתוספת "עד שתשיב נפשה" מלמד שמדובר בנתינת אוכל בהדרגה - מהקל אל החמור.
