הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"מאן תנא"; שם של חכם בפתיחת משנה 

יומא דף פא ע"א

האוכל והשותה אין מצטרפין מאן תנא?
אמר רב חסדא: במחלוקת שנויה, ורבי יהושע היא. דתנן: כלל אמר רבי יהושע: כל שטומאתו ושיעורו שוה - מצטרף טומאתו ולא שיעורו, שיעורו ולא טומאתו, לא טומאתו ולא שיעורו - אין מצטרפין.
רב נחמן אמר: אפילו תימא רבנן. עד כאן לא קא אמרי רבנן התם אלא לענין טומאה - דשם טומאה חד היא, אבל הכא - משום יתובי דעתא הוא והאי לא מיתבא דעתיה.
וכן אמר ריש לקיש: במחלוקת שנויה, ורבי יהושע היא. דתנן: כלל אמר רבי יהושע כו'.
ורבי יוחנן אמר: אפילו תימא רבנן, עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא לענין טומאה, אבל הכא משום יתובי דעתיה הוא - והאי לא קא מיתבא דעתיה.
 

1.

הביטוי "מאן תנא" - בהקשר של זיהוי התנא שאמר דין מסויים במשנה או בברייתא - 184 מופעים בש"ס. ובדרך כלל הגמרא עונה שמתאים לשיטת תנא מסויים, ובסוגייתנו אומרים רב חסדא וריש לקיש שמדובר בתנא רבי יהושע. ואילו רב נחמן ורבי יוחנן אומרים שדין משנתנו מתאים גם לדעת חכמים בדיני טומאה.

2.
מבחינת הלכה יוצא, שלפי כל האמוראים משמע שהלכה כמשנתנו, שאכילה ושתיה אינם מצטרפים במצות עינוי ביום הכיפורים.

3.
הגמרא שואלת על דין המשנה "מאן תנא" מכיון שהיא יודעת שמשנתנו שהיא "סתם משנה" מתאימה לדעתו של תנא יחיד שהוזכר במקור אחר:
משנה מסכת מעילה פרק ד:

משנה ג
[*] כל הפיגולין מצטרפין זה עם זה כל הנותרין מצטרפין זה עם זה כל הנבלות מצטרפות זו עם זו כל השרצים מצטרפין זה עם זה דם השרץ ובשרו מצטרפין [*] כלל אמר רבי יהושע כל שטומאתו ושיעורו שוין מצטרפין זה עם זה טומאתו ולא שיעורו שיעורו ולא טומאתו לא טומאתו ולא שיעורו אין מצטרפין זה עם זה:

4.
מלאכת שלמה מסכת מעילה פרק ד משנה ג:

כלל א"ר יהושע פרק יום הכפורים דף פ"א ותוספות פ"ק דסנהדרין דף ד' ומשמע התם בפרק יום הכפורים דרבנן פליגי על האי כללא דר' יהושע וכתבתיו שם בפרק יוה"כ סימן ב':

5.
רב חסדא וריש לקיש אומרים שהעיקרון שעליו בנוי הדין במשנתנו שנוי במחלוקת תנאים ומשנתנו היא כדעת רבי יהושע באותה משנה. למרות שבאותה משנה לא מוזכרת דעה אחרת מעידים רב חסדא וריש לקיש שרבי יהושע חולק על חכם יחיד או על חכמים ["תנא קמא"?]:

6.
תוספות רי"ד מסכת יומא דף פא עמוד א:

ואף על גב דלא אשכחן התם בפ' רביעי דמעילה דפליגי רבנן עלי' דר' יהושע כיון דאמר כלל אמר ר' יהושע משמע דרבנן פליגי עלי' ואמרי' אף על גב דלא שוו בשיעוריהן מצטרפין החמור להשלים

יתכן שכוונתו היא שבגלל שדברי רבי יהושע מוזכרים בתחילת המשנה הרי ברור שבא לחלוק על תנא אחר [ולא נראה לי שדבריו נאמרו בגלל הביטוי "כלל" שמוזכר בתחילת דברי רבי יהושע].

7.
רב נחמן ורבי יוחנן מסבירים שמשנתנו מתאימה גם לשיטת "רבנן" שחולקים על רבי יהושע, כי בסוגייתנו תלוי ב"יתובי דעתיה" [=בישוב הדעת] ואכילה ושתיה יחד אינם מיישבים את דעתו של האדם ואינם מוציאים אותו מכלל עינוי.

8.
ריש לקיש ורבי יוחנן חיו לפני רב חסדא ורב נחמן ושני הזוגות הללו חולקים באותה מחלוקת. והיה צריך להקדים את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש למחלוקת רב חסדא ורב נחמן.

8.1
ואולי כוונת הגמרא להביא את אמוראי בבל לפני אמוראי ארץ ישראל?

9.
ונראה אולי לחדש: במחלוקת בין רב חסדא ורב נחמן יתכן שהלכה צריכה להיות כרב חסדא [אין בזה כלל חד משמעי] ורב חסדא סובר בסוגייתנו כריש לקיש והלכה צריכה להיות כרבי יוחנן, ולכן עורך הגמרא סידר את הסוגיה באופן שרבי יוחנן מובא במחלוקת האחרונה כדי לפסוק כמותו.