טעמא דמיתותא
יומא עח ע"ב
"אמר שמואל: האי מאן דבעי למיטעם טעמא דמיתותא - ליסים מסאני וליגני".
קשה הלא אדרבה, על השינה אמר איוב (ג, יג) כִּי עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקוֹט יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי. ועל סתם שינה אמרו במסכת ברכות דף נז ע"ב: "שינה - אחד מששים למיתה". ואילו הישן בנעליו דוקא אין שנתו עמוקה דיו מפאת נעליו המפריעות לו, אם כן רחוק הוא יותר מהדמיון למיתה!
אלא שיש לפרש היפך ממחשבת בני אדם.
טבע האדם שכשהוא נמצא בדכדוך ובקשיים, חפץ הוא לברוח אל המות. על אליהו נאמר: (מלכים א' יט, ד) וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת, וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי. על יונה נאמר: (ד, ח) וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי. ואיוב אמר: ג, כא-כב) הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ וַיַּחְפְּרֻהוּ מִמַּטְמוֹנִים. הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי גִיל יָשִׂישׂוּ כִּי יִמְצְאוּ קָבֶר.
אלא שכבר אמר רבי אלעזר הקפר במסכת אבות פרק ד משנה כב: וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרְךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, (וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד), וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שאמנם נאמר: (תהלים פח, ו) בַּמֵּתִים חָפְשִׁי, ופירש רבי יוחנן: (שבת ל ע"א; שבת קנא ע"ב; נדה סא ע"ב) "כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות", אלא שחופש זה אינו אלא מיכולתו להמשיך ולתקן, אך אין ביכולתו להמלט מהדין. ואין הדברים אמורים אלא לאותה שעה בלבד, ולכשישוב ויתגלגל לזה העולם יתחייב להמשיך ולתקן כבראשונה.
לכן דייק איוב ולא אמר: יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי אלא על האפשרות שלא היה נולד כלל, ורק על כך האריך בכל אותו הפרק. שכיון שכבר בא לעולם פשיטא שאין השאול בית מנוס. אלא שאפילו על הלידה עצמה כבר אמר התנא – עַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר.
אין במיתה מנוחת נפש ושלוה, לכן נקראים המתים יְשֵׁנִים העומדים להקיץ, ככתוב בדניאל יב, ב: וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם.
לכן החפץ לחוש בטעם המיתה האמיתית שהיא שנת עראי כאשר עומד הוא בכל רגע להקיץ ולהמשיך בפועלו – יישן בנעליו, ויחוש אז כיצד שנתו אינה שינה, ומנוחתו אינה מנוחה, וּכְדֶרֶךְ יוֹצְאֵי הַצָּבָא בְּמַעַרְכוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר אֲכִילָתָם בְּחִפָּזוֹן, וּשְׁנָתָם עֲרַאי, וְעוֹמְדִים תָּמִיד מוּכָנִים לְעֵת קְרָב (ספר מסילת ישרים פרק ט).
