גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתצ"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת יומא
דף עב ע"ב
בענין ירושת כתר תורה - האם אמרינן גם בה "כל הרוצה ליקח יבא ויקח"
אמר רבי יוחנן, שלשה זירים הן, של מזבח ושל ארון ושל שלחן, של מזבח - זכה אהרן ונטלו, של שלחן - זכה דוד ונטלו, של ארון - עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבא ויקח וכו' (עב ע"ב). שורש מאמר זה מצינו במשנה (אבות ד, ג): "רבי שמעון אומר, שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות".
ונביא תחילה דברי רבנו יונה בפירושו על זו המשנה: "... כתר כהונה נתן לבית אהרן, שנאמר (במדבר כה, יג) 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם', וכתר מלכות נתן לבית דוד, שנאמר (תהלים פט, לז) 'זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי', וכתר תורה מונח לכל באי עולם, שנאמר (דברים לג, ד) 'מורשה קהלת יעקב', שכל מי שרוצה לזכות בו יבא ויזכה". וכן כתב הרמב"ם (הל' ת"ת פ"ג ה"א): "בשלשה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, כתר כהונה זכה בו אהרן... כתר מלכות זכה בו דוד... כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב'...".
והנה, בפשטות, מה שאמרו בכתר תורה ש"כל הרוצה ליקח יבא ויקח", הכוונה היא כלפי קנין התורה והשגתה, שאינו מיועד לאנשים מסוימים או משפחות מסוימות, אלא כל מי שרוצה לזכות בה אין שום מניעה בכך, כאשר ישים כל מגמתו בעסק התורה, וכדברי הרמב"ם (שם הל' ו-ז): "מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת וכו'. שמא תאמר עד שאקבץ ממון אחזור ואקרא... אם תעלה מחשבה זו על לבך אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם, אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי" וכו'.
ברם כבר סובב והולך סביב מאמר זה ענין בהלכה, כלפי ירושת משרת רבנות והרבצת תורה, דהנה הרשב"א כתב בתשו' (ח"א סי' ש) בענין ירושת משרת חזנות: "אם הבן ראוי לכך אע"פ שיש אחר טוב ממנו, שורת הדין שיהא הוא קודם לכל אדם", וכתב עליו בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' פה): "פשיטא דהיינו שהבן גדול, והאחר גדול ממנו קצת. אמנם, אם האחר גדול והבן אין לו יחס עמו, פשיטא דלכו"ע הגדול קודם, וכל שכן מי שאינו ראוי, כי המרביץ תורה ומנהיג קהל עם רב מישראל צריך שיהיה פקיע בדיני תורה, בין בדיני ממונות, שהדיין הנוטל פרוטה מזה ונותנה לזה חייב מיתה... ובין בגיטין וקדושין, שכל מי שאינו בקי בהם ומתעסק בהם ראוי לו שלא בא לעולם, וכן בשאר איסורי תורה, עד שלבי אומר לי בלי ספק, שלא דיבר הרב בענין תלמיד חכם... על צדקו חז"ל במסכת יומא שאמרו ג' זרים הם, וכתר תורה אינה ירושה, אלא כל הרוצה ליטול" וכו'. הרי שהסיק בסיפא דמילתא שדברי הרשב"א - ש'אם הבן ראוי לכך, אע"פ שיש אחר טוב ממנו הוא קודם לכל אדם' - לא קאי בחכם הממונה להרביץ תורה או לפסיקת דין.
דברי מהרשד"ם מובאים ב'מגן אברהם' (או"ח סי' נג סקל"ג), וציין גם לדברי הרמ"ע מפאנו ב'עשרה מאמרות' (מאמר חקור דין ח"ב פי"ט) בזה"ל: "ומלתא אגב ארחין מבעי לן למנדע, דאע"ג דתניא בספרי בפרשת המלך (פר' שופטים, יט), שכל פרנסי ישראל בניהם עומדים תחתיהם, ובתורת כהנים (פר' אחרי, ח) יליף מדכתיב גבי כהן גדול (ויקרא טז, לב) 'ואשר ימלא את ידו', דבעי ממלא מקום אבותיו... הני מילי, בכתר כהונה וכתר מלכות וכל דדמי ליה, כגון שררותא דמתא, אבל גבי נשיא ואב בית דין, כיון שכתר תורה מונח בקרן זוית, הרוצה יבא ויטול...".
וממשיך הרמ"ע: "לפיכך לא מצינו בנשיאים הראשונים, שיהיו מנחילים כתריהם לבניהם, אלא מהלל ואילך, ד'אמר מר הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאתם בפני הבית מאה שנה' (עי' שבת טו.)...", וטעם הדבר: "שכיון שקלקלו עבדי חשמונאי בבית שני, ועמדו הורדוס ובניו וחטפו להם על ישראל מלכות שאינה הוגנת, התקינו בית דין שיהא כתר תורה משלים לכתר מלכות, להושיב הבן על כסא אביו... והסכים הקב"ה על ידם, שזכו לשלשלת יוחסין גדולה, והיו כולם ראוים לנשיאות...".
אכן, שיטה זו שיטה יחידאה היא, וכפי שנקטו רוב הפוסקים, שגם ברבנות יש דין ירושה, ומה שאמרו בכתר תורה ש"כל הרוצה ליקח יבא ויקח", אין זה לגבי ירושת רבנות, ומקורם טהור בשו"ת ריב"ש (סי' רעא) שפסק למעשה, שדין משרת רבנות כדין כל שררות ומינויים בישראל, שנוהג בהם דין ירושה, וכפי שפסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"א ה"ז): "ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות והמנויין שבישראל, ירושה לבנו ולבן בנו לעולם. והוא, שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראת חטא. היה ממלא ביראה, אע"פ שאינו ממלא בחכמה, מעמידין אותו במקום אביו, ומלמדין אותו". והרמ"א (יו"ד סי' רמה סכ"ג) העתיק את דברי הריב"ש להלכה, וכן נקטו למעשה הפוסקים במשך הדורות (ראה בארוכה שו"ת אבני נזר יו"ד סי' שיב. וע"ע בשו"ת חת"ס או"ח סי' יב שהחזיק כדברי מהרשד"ם ובסי' יג חזר בו מכך).
ובשו"ת 'גינת ורדים' (יו"ד כלל ג סי' ח) דן בזה בארוכה, והביא מעשה רב בעיה"ק צפת, וז"ל: "וכן הוגד לי מפי כבוד מה"ר חייא שלום, שעשה מעשה בצפת הרב הגדול המקובל האלקי כמה"ר שלמה אלקבץ, שאחר שהסכימו כל בני קהלו של הרב משה אלשיך להושיבו בראש, והתחילו לחתום בשטר, מנען הרב המקובל הנז', עד שיגדל בנו של הרב כמה"ר אברהם שלם, שהוא היה חכם הקהל, והמתינו לבנו עד שהיה בר מצוה, והמליכוהו במקום אביו, אע"פ שלא היה לו יחס עם הרב כמה"ר משה אלשיך, שהיה באותו פרק כבן ששים שנה".
