הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"כנגד מי"
יומא דף עו ע"א
אסור באכילה. הני חמשה ענויין כנגד מי? אמר רב חסדא: כנגד חמשה ענויין שבתורה +במדבר כט+ ובעשור +ויקרא כג+ ואך בעשור +ויקרא כג+ שבת שבתון +ויקרא טז+ ושבת שבתון +ויקרא טז+ והיתה לכם.ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד סג שדן כיצד הואיל הבירור של המן והרי הכלל הוא, ש"לא בשמים היא"!
1.
פירוש הביטוי "כנגד מי":
הליכות עולם שער שני פרק א:
יז. כל מנא לן או מנא הני מילי שייך בדברים שיש להם עיקר מן התורה אבל בדברים שאין להם עיקר מן התורה אומר מאי קראה וזה מורגל (במסכתא ובמדרשים) [באסמכתאות ודרשות] דוק ותשכח. וכן אמר הרמב"ן בהשגותיו לספר המצות
וכן דקדקו התוספות ביומא גבי הני חמשה עינויים כנגד מי דממאי דקאמר כנגד מי ולא קאמר מנלן משמע דרחיצה וסיכה לאו מן התורה הם אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:
הוא מוכיח מתוס' בסוגייתנו, שכוונת הביטוי "כנגד מי" היא למצוא אסמכתא מהפסוק ולא מקור ממש.
2.
וכנראה כוונתו למקור הבא:
תוספות ישנים מסכת יומא דף עג עמוד ב - המשנה הראשונה בפרקנו:
יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה כו'.
לכאורה משמע שכל אלו הענויים חוץ מאכילה ושתיה מדרבנן מדליכא בהו כרת רק באכילה ושתיה כדאמרינן בגמרא
העינויים - מלבד אכילה ושתיה - אין עליהם עונש כרת ומשמע מכך שאיסורם הוא מדרבנן [ומה שאמר רבי יוחנן בגמרא שחצי שיעור אסור מהתורה מדובר על איסור אכילה ושתיה בלבד]
2.1
וגם מדשרינן למלך וכלה לרחוץ ושיש חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ולמי שידיו מלוכלכות בטיט ובצואה לרחוץ
עצם העובדה שיש במשנה דעה שלמלך ואחרים מותר לרחוץ הרי ברור שאיסור הרחיצה אינו מדאורייתא.
2.2
מיהו כל הני איכא לדחויי שאין כרת אלא באכילה ובשתיה שיש בו איבוד נשמה כדאמרינן בגמרא אף על פי שכולן הן מן התורה וגם אין אסור מן התורה אלא רחיצת כל גופו וסיכת כל גופו והילכך מדרבנן לא גזור בהני
הוא דוחה את ההוכחה האחרונה: יתכן שכל האיסורים במשנה הם איסורי תורה אלא שאין עליהם עונש כרת מלבד על אכילה ושתיה [ובלי קשר לכלל של "חצי שיעור"].
2.3
והא דדרשי' להו בגמרא לכולהו משבתון שבות הויא אסמכתא בעלמא אבל עיקריהו נפקי מדדרשינן לקמן הני ה' ענויים כנגד מי מיהו מדנקט האי לישנא דחמשה עינויין כנגד מי ולא נקט מהיכא נפקא או מנא לן משמע שאותן פסוקים אינן אלא אסמכתא בעלמא ותדע דמפיק (ה') עינויין מיניה ואכילה ושתיה ועל כרחין לאו מההוא קרא נפקא
כאן הוא מתייחס לסוגייתנו במסכת יומא דף עו. ומוכיח מהלשון "כנגד מי" שמדובר בפסוקים שמובאים לצורך אסמכתא לכל העינויים במשנה - ולדבריו אלה מתכוון בעל ה"הליכות עולם" שהבאנו לעיל. ועיקר הוכחתו היא גם מכך שבסוגייתנו הגמרא מביאה גם מקור לאיסור אכילה ושתיה, והרי הגמרא למדה זאת בדפים הקודמים ממקום אחר. ומשמע שכאן הפסוקים מובאים לאסמכתאות.
2.4
ונראה שיש בדבריו חידוש גדול יותר, שמשמעות הביטוי "אסמכתא" לפעמים איננה "רמז" לאיסור דרבנן - שהרי לגבי אכילה ושתיה ברור שהאיסור הוא מדאורייתא - אלא שהאסמכתא היא "רמז" נוסף לאיסור שקיים כבר מן התורה.
3.
מכאן ואילך הוא דן במחלוקת בין חכמים ורבי אליעזר במשנה, והוא מוכיח מהמחלוקת שלהם לגבי היולדת ששאר העינויים אינם מהווים סכנת חיים עבורה, שהרי חכמים מחייבים אותה בעינויים הנ"ל.
ועוד מדאמר הכא והחיה תנעול את הסנדל דברי ר' אליעזר וחכמים אוסרין על כורחין ליכא סכנה מדאסרין רבנן א"כ היכי שרי ר' אליעזר כיון שנעילת הסנדל אסור מה"ת
ואין נ"ל דבהכי פליגי דרבנן אסרי נעילת הסנדל מה"ת ור' אליעזר שרי
וגם אין נראה לומר דודאי נעילת מנעל אסור מה"ת אבל סנדל אינו אסור אלא מדרבנן ולהכי פליגי ביה בחיה ולהכי לא נקט מנעל אלא סנדל
3.1
הוא - התוס' ישנים - מוכיח את דבריו מסוגיה נוספת - בדף עח:
[ועוד] (דהא) דתניא לקמן בגמרא (דף עח ב) תינוקות מותרין בכולן חוץ ממנעל וסנדל ומסקינן דכל מידי דאית ביה ריבתא לתינוק לא גזרי רבנן משמע שאין כאן איסור אלא מדרבנן דאי מדאורייתא גבי תינוק לא החמירו הוה ליה למימר אלא מדרבנן היא וגבי תינוק לא שייך גזירה כן נ"ל לדקדק מכל אלו כדפי' דחמשה העינויין אינן אלא מדרבנן. אלא למאן דאמר מותר מן התורה מאי איכא למימר. דס"ד דאפילו מדרבנן מותר ואיידי דנקט ר' יוחנן אסור מן התורה נקט ריש לקיש מותר מן התורה:
4.
בקשר לדברי ה"הליכות עולם" - שמוכיח מדברי התוס' ישנים לעיל - שהביטוי "כנגד מי" מתאים רק לאיסורי דרבנן, טוען ה"יבין שמועה" על "ההליכות עולם" שהביטויים "מנלן" ודומיו אינם בהכרח מתאימים רק לדיני דאורייתא ושלא כ"הליכות עולם" שכן מדייק כך מהתוס' ישנים. [ראה גם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד סז, ובהערה ה]
5.
גבורת ארי מסכת יומא דף עו עמוד א:
הני חמישה ענויין כנגד מי אמר רב חסדא כנגד ה' ענויין שבתורה שבת שבתון וכו'.
כתב הרא"ש פירש ר"י דהני דרשות אסמכתא בעלמא נינהו וכל הני ענויין מדרבנן חוץ מאכילה ושתיה דהכי משמע לישנא דגמרא דקאמר הני ענויין כנגד מי ולא קאמר מנלן או מהיכא נפקא אבל כנגד מי משמע ששואל אם יש להם שום רמז מן התורה
הוא הביא מה שהבאנו לעיל בפיסקה הקודמת מהתוס' ישנים.
6.
המשך דבריו:
ולי אין זה ראיה דהא בפרק ד' דשבת דף מ"ט) אמרינן הני ל"ט מלאכות דשבת כנגד מי ולא קאמר מנלן או מהיכא נפקא אף על גב דכולן אסורים מן התורה וחייבין על זדונן כרת וסקילה ועל שגגתן חטאת כדאמר בכולה מסכת שבת אלמא ליכא קפידא בלישנא.
הוא מוכיח מדיני שבת שהביטוי "כנגד מי" כן מתייחס לדיני דאורייתא.
7.
המשך דבריו:
עוד כתב הרא"ש ועוד דדריש מה' ענויין דקרא גם אכילה ושתיה וההוא דרשא רמז בעלמא הוא דהא אכילה ושתיה דריש ליה מקרא ומגזירה שוה ומדהך אסמכתא אינך נמי אסמכתא נינהו.
הוא הביא את הוכחת התוס' ישנים הנ"ל [ומובאת ברא"ש] ועומד לדחות אותה:
ואיני יודע מאי קשה לי דאף על גב דדריש אכילה ושתיה מקרא ומגזירה שוה היינו משום דה' ענויין כתיבי ובא' מהן כתיב כרת ואיני יודע האי כרת על איזה מהן קאי גלי קרא וגזירה שוה דכרת קאי אעינוי דאכילה ושתיה בכלל אכילה כדאמר לעיל.
הגמרא הביאה בדפים הקודמים דרשות מיוחדות לעונש של כרת על אכילה ושתיה, אבל יתכן שבסוגייתנו מובאים פסוקים ללמד את עיקר האיסור מן התורה גם לאכילה ושתיה. וממלא הביטוי "כנגד מי" מתייחס גם לאיסור דאורייתא.
8.
מדברי ה"משנה ברורה" להלן משמע שנפסק שיש ספק אם שאר העינויים [מלבד אכילה ושתיה] אסורים מדאורייתא או שהינם אסורים מדרבנן.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תריא סעיף א:
(ג) ואין חיוב כרת אלא וכו' - אבל אינך אין בהם אלא איסורא גרידא
מ"מ יש אומרים [א] שהוא מן התורה דהא ילפינן להו בש"ס מקראי [ב]
וי"א שאינן אלא מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא נינהו
ונ"מ לענין איזה ספק [ג] ולמעשה ראוי להחמיר:
9.
בסופו של דבר יוצא שיש מחלוקת אם הביטוי "כנגד מי" מתייחס רק לאיסורי דרבנן או גם לאיסורי תורה.
10.
ונראה להוסיף על כך: יש לבדוק מי הוא זה ששיבץ את הביטויים "מנלן"; "מנא הני מילי"; "מאי קראה"; "כנגד מי"; "מהיכא נפקא" וכדו' בש"ס. האם זאת היתה שפת הניסוח בכל תקופות התנאים והאמוראים, או שמא כל ניסוח היה מתאים לתקופה שונה או לחכמים שונים ואז לא ניתן להוכיח דבר לגבי התייחסות הביטויים הנ"ל לדיני תורה או לדיני דרבנן ומתאים לשיטה לעיל שכל העינויים הם מדאורייתא.
11.
אבל אם נאמר שהביטויים הנ"ל שובצו בתוך המשא ומתן על ידי "עורך הגמרא" הרי שברור מדוע הפרשנים הנ"ל [הרא"ש והתוס' ישנים וה"הליכות עולם"] מתאמצים לתת כללים לגבי בחירת הביטוי המסויים והייחודי בכל סוגיה!
12.
הערה נוספת: אולי הביטוי "כנגד מי" לא נועד למצוא מקור לעצם הדין אלא הוא נועד למצוא נימוק ענייני לדין. ובסוגייתנו השאלה "כנגד מי", כוונתה לשאול מדוע נאסרו העינויים האלה, ועל כך עונה הגמרא שריבוי הביטויים בתורה של "עינוי" מסביר מדוע יש להרבות בפעולות של עינוי, והם אסורים בין מדאורייתא ובין מדרבנן.
