הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"לא בשמים היא"
יומא דף עו ע"א
תניא אידך: גד - שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון ואי בן שבעה לאחרון. לבן - שמלבין עונותיהן של ישראל.
תניא, רבי יוסי אומר: כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין.
כיצד? שנים שבאו לפני משה לדין זה אומר: עבדי גנבת, וזה אומר: אתה מכרתו לי.
אמר להם משה: לבוקר משפט. למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון - בידוע שזה גנבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו.
וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין. זה אומר: היא סרחה עלי, והיא אומרת: הוא סרח עלי.
אמר להם משה: לבקר משפט. למחר, אם נמצא עומרה בבית בעלה - בידוע שהיא סרחה עליו, נמצא עומרה בבית אביה - בידוע שהוא סרח עליה.
1.
ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד סג שדן כיצד הואיל הבירור של המן והרי הכלל הוא, ש"לא בשמים היא"!
2.
באופן רחב דן בכך:
תוספת יום הכיפורים מסכת יומא דף עה עמוד א:
ומיהו קצת תימה איך ספק זה דבן ז' לראשון דהוא ספק לכמה ענינים חמורים כגון אם הכה את אביו שחייב סקילה ולענין ערות אשת אביו היה פוסקים אותו ספק ע"י עומר של מן שנמצא בבית הראשון או השני והלא אפילו נביא גמור שיאמר אני ידעתי בנבואה שפ' הרג את הנפש או חילל שבת או בענין הספיקות פ' הוא בן פ' מסתברא שלא יעשו על פיו כי על פי שני עדים יקום דבר
קשה על סוגייתנו שמיקומו של העומר הכריע מה האמת ומי צודק, והרי אין פוסקים על פי נביא אלא "על פי שני עדים יקום דבר".
3.
המשך דבריו:
ודוגמא לזה בענין ספיקות התורה לא יכול הנביא לומר נאמר לי בנבואה שכך הלכה ה"ז נביא השקר ויחנק כמ"ש הרמב"ם פ"ט מיסודי התורה ובפי' המשנה הביא ראיה לזה ממ"ש פ' העור והרוטב דף קכ"ד אלו אמרו יהושע בן נון לא צייתנא ליה
וכן אמרו אם יבא אליהו ויאמר חולצין בסנדל אין שומעין לו דלא בשמים הוא
ובענין פירושי התורה אין הולכין אחר נבואה אלא אחר החכמים יע"ש באריכות
הוא מביא מקורות לכך שאין מסתמכים על נביא לא בפתרון ספקות בדיני תורה ואף לא בפרשנות התורה. [האם רק כשיש מחלוקת?]
4.
המשך דבריו:
וכן נ"ל שהוא לענין הדין ואין הולכין אחר נביא שיאמר בענין ספק בן ז' לראשון פ' הוא בן פ' וסקלוהו או פ' מכר עבדו לפ' דעל פי שנים עדים יקום דבר כתיב
הוא מסיק, שאין לקבל דברי נביא בעניינים שבעובדות.
5.
המשך דבריו:
ואמרינן ספ"ק דר"ה בקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים והתראה יצתה ב"ק וא"ל וכתוב יושר דברי אמת כו'
וזה נ"ל טעם מה ששנינו בסוף עדיות וחכ"א דאליהו אינו בא לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם
וכן פסק הרמב"ם סוף ה' מלכים יע"ש.
דברי נביא מיועדים "רק" לעשות שלום בעולם.
6.
המשך דבריו:
וכן ק"ל הא דאמרינן פ"ב דשבת דל"ד דטיהר רשב"י מקום ספק טומאה ע"י תורמוסין כל היכא דהוי קשי כו' ופירש רש"י היו מקצצין תורמוסין ומשליכן שם כו' הכי מפרש בפסיקתא דפ' העומר ובס' זרעים ירוש' כו' עכ"ל והוא בפ"ט דשבועות ומ"ר פ' וישלח גבי ויחן את פני העיר יע"ש
וק"ל עלה היאך סמך רשב"י על הנס לטהר מקום ספק טומאה
הוא מוסיף, שגם הכרעה בדרך ניסית איננה "חוקית".
7.
המשך דבריו:
והתוספות שם בשבת לא רצו לפרש דהיה על הנס שכתבו וז"ל כל היכא דהוה קשי טהריה כדפי' בנדה דף ס"א דתניא אר"י בן שאול מעשה בסלע כו' א"ל הביאו לי כו' ובשלמא לפי' התוס' ניחא דהוא בדיקה יפה המקובלת להם מסיני ואינהו בקיאי בבדיקה זו אבל בדיקה בדרך נס לא שמענו
ואפשר ליישב עם מה שסיימו במדרש דרשב"י נשבע ואמר יבא עלי אם אין בידי הלכות כשער ראשי על טבריא שהיא טהורה חוץ מזה ומזה יע"ש
אפשר לסמוך על בדיקה שהיא עצמה "יפה ומקובלת" [מה כוונתו?].
8.
והוא מוסיף הסבר:
ונמצא לפי זה דעיקר מה שסמך רשב"י לטהר טבריא היה על ההלכות שהיו לו על אותו ספק טומאה שהיה שם אלא שהכהנים היו מחמירים בדבר ומפקפקים על סברת רשב"י
ולהוציא מלבם עשה אותות ומופתים כההיא דפרק הזהב חרוב יוכיח וכותלי בית המדרש יוכיחו ואף על גב דקי"ל לא בשמים היא ואין משגיחין בבת קול
מ"מ היכא דהנס או הבת קול מסייע לקרא או להלכה עבדינן כותיה דהא קי"ל כב"ה משום בת קול משום דמסייע לקרא דכתיב אחרי רבים להטות כמ"ש התוספות פרק א"ט דף מ"ט ע"א יע"ש.
סומכים על הנס רק כדי לשכנע שהדין נכון לפי הכללים המקובלים על חכמים ואין להחמיר ולדחותם! ולכן הכלל שהלכה כבית הלל נקבע על ידי בת קול מפני שהם היו רבים [והלכה כרבים, משמע, ש"רבים" נגד "רבים" גם נכלל בכלל שהלכה כרבים - כאלה שהיו יותר "רבים"] והבת קול שקבעה שהלכה כמותם נועדה "רק" לסייע לזה!
9.
ועל פי האמור בסעיף 8 הוא מיישב מה שהקשה בסעיפים הקודמים:
והכא נמי אפשר לומר דמכח ההוכחות וההלכות היה פוסק הדין מרע"ה אם הוא בן ז' לראשון או בן ט' לאחרון או אם אותו עבד היה של ראובן או של שמעון או אם היא סרחה עליו או הוא סרח עליה
והיו מפקפקים בדין ההוא ולהוציא מלבם עשה להם אות ומופת של עומר ע"ד שעשה רשב"י בטהרת טבריא כדכתיב' וכה"ג צריך לפרש ההיא דאמרינן פ"ג דמכות בג' מקומות הופיע רה"ק בב"ד של שם ובב"ד של שמואל ושל שלמה דהוצרך הבת קול לאלומי למה שהיו פוסקים הדיינים שלא יגמגמו על אותו הדין
אבל עיקר הדין לא היו פוסקים על פי בת קול דאין משגיחין בבת קול ודוק:
וגם בסוגייתנו באמת משה קבע את הדין על סמך כללים ברורים ומוסכמים של הוכחות, אלא שהעם עדיין היה מסופקים בדין, ולכך נועד הנס של מיקומו של העומר "להוציא מליבם"!
10.
מכאן ואילך הוא דן בשאלה מדוע משה רבנו היה זקוק לנס ולא הכריע מייד באופן פשוט:
תניא ר"י אומר כו' שנים שבאו לפני משה כו' דינו לבקר משפט כו' איכא למידק למה היה מחמיץ הדין והלא הדין הוא פשוט דגודרות אין להם חזקה ומחזירים העבד לתובע כדאיתא פרק חזקת הבתים
וכן יש לתמוה על הרא"ם שכתב פ' יתרו על מ"ש רש"י שונאי בצע שונאים את ממונם בדין וכתב הרא"ם דפירש הרמב"ם דהרצון בו שכל ממון שידעו כו' וכתב הרא"ם דאינו מחוור שכיון שהטוען אומר עבד זה שבידי שלי הוא ואתה מכרתו לי והנטען אומר להד"מ כו' וכ"כ התוספות וכל האחרונים תמהים על הרא"ם דדברי הרמב"ן הם ברורים בהא דאמרינן בחזקת הבתים הגודרות אין להם חזקה ואין תופס העבד נאמן בשבועה ואם נאמר דהרא"ם הבין דהרמב"ם מיירי בעבד קטן דיש לו חזקה ונאמן תופס העבד בשבועה אכתי יש להק' להר"ם אמאי לא מוקי דברי הרמב"ן בעבד גדול ולא קשיא מידי
ונראה לי דהרא"ם לא ניחא ליה לפרש בעבד גדול משום דכיון דאמר שונאים את ממונם בדין כההיא דאמרינן כל דיינא כו' משמעות שונאים ממונם משמע ממונו של דיין שהוא תפוס בו ומוחזק שהוא שלו וכי היכי דהרא"ם בתחלת דבריו לא ניחא ליה לפרש כשכפר בממון והוציאו ממנו בעדים דאין זה ממונו אלא ממון של אחרים ה"נ לא ניחא ליה לפרש בעבד גדול דאע"ג דהוא תפיס בו ואומר שקנאו כיון דמפקין מיניה העבד ע"י עדים שמכירים שהיה עובד של חברו וקמ"ל הגודרות אין להם חזקה ס"ס לאו ממונו מיקרי ולפיכך לא אסיק אדעתיה דרא"ם לפרש בעבד גדול ומש"ה הבין דהרמב"ן ז"ל מוקי לדברי רש"י בעבד קטן דיש לו חזקה ולפי הבנה זו הקשה עליו הרא"ם ובקיצור מזרחי וס' כה"ג העלו דברי הרא"ם בתיובתא ומ"ש הוא נכון לע"ד
ובהך דהכא דהיה משה א"ל דינו לבקר משפט ולא היה דן את הדין מיד בהא דגודרות אין להם חזקה בגדול ובקטן דיש לו חזקה משום דדין זה הוא לדידן דא"א לברר הדבר על בוריו מי הוא הרמאי לכן דיינינן המע"ה
אבל אם ידע הדיין להכיר על פי אומדנא או על פי עד אחד נאמן אצלו מי הוא הרמאי יכול לדון על פי אומדנא ומה שהצריכה תורה שנים עדים הוא שידון על פיהם אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר כמ"ש הרמב"ם פרק כ"ד מסנהדרין וכתב שם שמשרבו ב"ד שאינם הגונים הסכימו שלא ידון הדיין בסמיכת דעתו יע"ש
ומרע"ה בדין העבד שבא לפניו היה דן את הדין והיה מכיר הרמאי מיד מכח אומדנא או מכח רוח הקדש והיה יכול לפסוק הדין על מה שסמכה דעתו שזהו האמת אלא שהיה מחמיר על עצמו להוציא מלב המרננים והיה אומר לבקר משפט מכח שמשם יתברר שמה שדן והכיר הרמאי ע"פ אומדנתו היה אמת וצדק:
מסקנתו העקרונית היא, שמשה רבנו היה ראוי להכריע על פי דין תורה גם ללא עדים אלא "מכח אומדנא", ודין התורה שעל פי שני עדים יקום דבר מחייב רק כשהדיין לא יודע מה הדין, ובתקופה מאוחרת יותר [כשהיו "ב"ד שאינם הגונים", לא ברור מהי כוונתו, האם לתקופת התנאים?] כך חייבים להכריע תמיד. ומשה רבנו נצרך לנס של מיקומו של העומר רק כדי "להוציא מלב המרננים".
11.
קיצור הדברים הנ"ל מובאים גם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד סג. אולם העניין האחרון של סמכות הדיין להכריע ללא עדויות ברורות עדיין לא התברר דיו.
12.
הם מסתמכים על הרמב"ם:
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כד הלכה א:
יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע, כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בב"ד ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש א חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וישבע ויטול הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה, אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן, ואין צריך לומר אם ידע הוא עצמו שזה חשוד. וכן אם יצא שטר חוב לפניו ואמר לו אדם שסמך עליו אפילו אשה או קרוב זה פרוע הוא אם סמכה דעתו על דבריו יש לו לומר לזה לא תפרע אלא בשבועה, או אם היה עליו שטר חוב לאחר יתן לזה שלא נפגם שטרו כלל ויניח זה שנפגם שטרו בדברי האחד או ישליך השטר בפניו ולא ידון בו כפי מה שיראה, וכן מי שבא וטען שיש לו פקדון אצל פלוני שמת בלא צואה ונתן סימנין מובהקין ולא היה זה הטוען רגיל להכנס בבית זה האיש שמת, אם ידע הדיין שזה המת אינו אמוד להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה החפץ של מת מוציאו מן היורשין ונותנו לזה האמוד בו ונתן סימנים,
וכן כל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת,
אם כן למה הצריכה תורה שני עדים
שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר.
+/השגת הראב"ד/ וכן אם יצא שטר חוב לפניו וכו' עד לא תפרע אלא וכו'. א"א דבר זה הוציא ממה שפירש רבינו חננאל במה שאמר רב פפא כגון אבא מר ברי קרענא שטרא אפומיה אומר דאפילו בשטר שיש בו נאמנות אינו גובה אלא בשבועה ואני אומר דאפילו בשבועה נמי לא גבי אלא מקרע נמי לא קרעינן ליה דוק ותשכח בכתובות פרק אף על פי ובשבועות פרק הדיינים דכל ריע שטרא לא מגבינן ביה או אם היה עליו שטר חוב לאחר יתן לזה שלא נפגם שטרו כלל ויניח זה שנפגם שטרו בדברי האחר או ישליך השטר בפניו ולא ידון כלל כפי מה שיראה עכ"ל.+
13.
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כד הלכה ב:
כל אלו הדברים הן עיקר הדין אבל ב משרבו בתי דינין שאינן הגונים ואפילו היו הגונים במעשיהם אינן חכמים כראוי ובעלי בינה הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה, ולא יפגמו שטר ויפסידו חזקתו בעדות אשה או פסול וכן בשאר כל הדינין ולא ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא בידיעתו כדי שלא יאמר כל הדיוט לבי מאמין לדברי זה ודעתי סומכת על זה, וכן אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת הדיין ולא באומדן המת או הטוען, ואעפ"כ אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר ממתין בדין ואינו דוחה עדותו ונושא ונותן עם בעלי דינין עד שיודו לדברי העד או יעשו פשרה או יסתלק מן הדין.
14.
קצת קשה כיצד הפרשנים מביאים ראיה מהרמב"ם הנ"ל לעניין שבסוגייתנו, שנס העומר הכריע גם לגבי דיני אישות ולא רק בדיני ממונות של העבד שנגנב.
15.
ונראה להסביר את סוגייתנו על סמך סוף דברי הרמב"ם, משה רבנו כנראה פסק למתדיינים כבר כשבאו לשאלו, אלא שהמתין לבוקר על מנת שהרמאי יחזור בו ויודה, ואם לא הודה בא הנס של מיקומו של העומר ושיכנע את הרמאי להודות, וכנראה שבאמת הרמאי הודה, וממילא יצא הדין אמת לאמיתה! ונשאר הכלל של "לא בשמים היא" כשבא להכריע!
