הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
חצי שיעור אסור מן התורה - מפסוק או מסברא
יומא דף עד ע"א-ע"ב
גופא, חצי שיעור, רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה, ריש לקיש אמר: מותר מן התורה.
רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה; כיון דחזי לאיצטרופי - איסורא קא אכיל.
ריש לקיש אמר: מותר מן התורה, אכילה אמר רחמנא - וליכא.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה, כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה - תלמוד לומר +ויקרא ז+ כל חלב! -
מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. הכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך דאורייתא, כוי ספיקא הוא, איצטריך קרא לאתויי ספיקא? - אי משום הא לא איריא; קסברי
כוי בריה בפני עצמה היא. דאי לא תימא הכי, הא דאמר רב אידי בר אבין: אף כל לאתויי כוי. כוי ספיקא הוא, איצטריך קרא לרבויי ספיקא? אלא בריה שאני. הכי נמי: בריה שאני.
1.
רבי יוחנן מנמק את דינו שחצי שיעור אסור מן התורה מכח סברא של "חזי לאיצטרופי" [=ראוי להצטרף], כלומר, כיון שחצי שיעור הוא התחלה של "שיעור" שלם, ואולי האדם עלול להיגרר לעבור על האיסור השלם [בפרשנים יש כמה הסברים והגדרות לנימוק זה של רבי יוחנן].
2.
בשלב הבא רבי יוחנן מקשה על ריש לקיש לא מכח סברתו של רבי יוחנן אלא מכח פסוק,
ולכן מקשה תוס':
תוספות מסכת יומא דף עד עמוד א:
כיון דחזי לאצטרופי איסורא קאכיל - תימה לי אמאי לא קאמר מטעמא דבסמוך דכל חלב לרבות חצי שיעור דהא ר' יוחנן ידע לההיא ברייתא דהא בסמוך קא מותיב מינה
קושיית תוס' היא, מדוע רבי יוחנן היה צריך לומר סברא עצמאית כמקור לדין שחצי שיעור אסור מן התורה, והרי הוא עצמו למד את הכלל הזה מפסוק.
3.
אולי ניתן ליישב זאת בכך, שרבי יוחנן כן קיבל את דחייתו של ריש לקיש על ההוכחה מהפסוק [שהיתה קושייתו של רבי יוחנן על ריש לקיש] והביטוי "הכי נמי מסתברא" - שכנראה "עורך הגמרא" כתב ביטוי זה - בא ללמדנו, שיש לדחות את ההוכחה מהפסוק [והפסוק כן מתפרש לפי ריש לקיש - שחצי שיעור אסור רק מדרבנן]. אמנם הדחיה של ריש לקיש נדחתה [על ידי רבי יוחנן עצמו?] בפתיחת הביטוי "אי משום הא לא איריא" , ולכן באמת עיקר דינו של רבי יוחנן הוא מכח הסברא של "חזי לאיצטרופי".
4.
וזה חידוש גדול, אבל מרוב רובם של הפרשנים משמע לא כך, ולכן הם מיישבים את קושיית תוס' באופן שונה, ולפיהם יוצא, שהביטוי" אי משום הא לא איריא" הוא יותר למסקנה מאשר הביטוי "הכי נמי מסתברא", גם כי הוא מוזכר אחרון וגם אולי מפני שהוא נכתב על ידי חכמים מאוחרים יותר!
5.
המשך תוס':
וי"ל דלהכי איצטריך ליה לר' יוחנן לפרושי האי טעמא משום דאי מקרא דכל חלב הוה אמינא עיקר קרא לכוי איצטריך וחצי שיעור מדרבנן ואסמכוה אקרא
אבל השתא דקאמר טעמא דחזי לאיצטרופי סברא הוא מהאי טעמא דדרשה גמורה היא לחצי שיעור.
הוא עונה שהסברא של "חזי לאיצטרופי" מלמד שדרשת הפסוק שממנו נלמד שחצי שיעור אסור מן התורה היא דרשה גמורה ולא דין דרבנן שהפסוק מהווה לו אסמכתא [ושעיקר הפסוק נועד לאסור "כוי"]. לפי תוס' משמע שבסופו של דבר המקור העיקרי של רבי יוחנן הוא מהפסוק.
6.
בפרשנים יש תרוצים נוספים לקושיית תוס' - ראה "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד נח.
7.
רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק ב הלכה ג:
אכל או שתה פחות משיעור זה אינו חייב כרת אף על פי שהוא אסור ב מן התורה בחצי שיעור אין חייבין כרת אלא על כשיעור, והאוכל או השותה חצי שיעור מכין אותו מכת מרדות.
הרמב"ם אמנם פוסק כרבי יוחנן אבל הוא לא מזכיר את הנימוק, לא את הסברא ולא את הפסוק, וכן בששת ההלכות הנוספות שהרמב"ם מזכיר כלל זה בהלכותיו.
8.
חידושי הריטב"א מסכת יומא דף עד עמוד א:
כיון דחזי לאיצטרופי איסורא אכיל. ואף על גב דר"י מכל חלב נפקא ליה כדאיתא בסמוך, מפרשינן לדידיה טעמא דקרא.
מהריטב"א משמע שעיקר המקור הוא מהפסוק והסברא באה ללמד את "טעמא דקרא". נראה כאמור לעיל בסעיף 5.
9.
אבל קצת קשה לכאורה, מדוע כשהגמרא ציטטה את המחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש [כששניהם מוזכרים ב"איתמר"] היא לא ציינה את הפסוק עצמו, והוא הוזכר רק בקושיית רבי יוחנן לריש לקיש!
10.
תוספות ישנים מסכת יומא דף עד עמוד א:
רבי יוחנן אמר אסור מן התורה משום דחזי לאיצטרופי. מיהו עיקר טעמא דר' יוחנן דדריש ליה לקמן מקרא דכל חלב [וא"כ מלקי נמי לקי] דהכי משמע דמיירי קרא דכל חלב מדקאמר אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כו' ...
משמע ממנו, לכאורה, כריטב"א.
11.
בית הבחירה למאירי מסכת יומא דף עג עמוד ב:
חצי שיעור אסור מן התורה אלא שאין בו מלקות ואחר שהוא אסור מן התורה אם נשבע שלא יאכל חצי זית חלב יראה מסוגיא זו שאין שבועה חלה עליו שהרי מושבע ועומד הוא אף על פי שאין בה מלקות
ומ"מ אנו פסקנו בשבועות כ"א ב' שהשבועה חלה עליו
ופירשנו הטעם שאף ר' יוחנן לא אמרה שהוא מן התורה אלא כיון דחזי לאיצטרופי והרי זה התחלת אכילת איסור אבל כשנשבע על חצי שיעור הרי הוא מגלה דעתו שאינו מכוין לצירוף ואף ר' יוחנן מודה שהוא מדברי סופרים וכבר ביארנו שם שכל שהוא מדברי סופרים שבועה חלה עליו ומ"מ
נראה, לכאורה, מדבריו, שעיקר הנימוק לדינו של רבי יוחנן הוא הסברא שחצי שיעור אסור מפני שראוי להצטרף, כי בזה מוכח שאכילת ה"חצי שיעור" נחשבת בכלל אכילה ואז חל עליו האיסור מהפסוק. ועניין זה תלוי בדיון בפרשנים מהו הגדר המיוחד של "חזי לאיצטרופי".
12.
ובשו"ת אחיעזר [מובא ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד נח] מובא שהסברא קובעת רק שאיסור חצי שיעור הוא איסור מיוחד ועצמאי ונפרד מהאיסור הספציפי שעליו מדובר, ואילו מהפסוק לומדים שהחצי שיעור הוא אותו "שם" עבירה כמו שם העבירה של השיעור השלם [ללא העונש]. ביום כיפור אכילת חצי שיעור היא איסור אבל לא איסור של אי עינוי נפש, ואילו מהפסוק שמדבר על אכילה לומדים שאף בחצי שיעור של אכילה נעברה העבירה...
13.
ויש עדיין לדון האם ההסברים השונים לעיל מתאימים לכל שאר המקרים בש"ס שהגמרא לומדת דין מסויים גם מסברא וגם מפסוק ומנסחת זאת בניסוח "איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא" [ולהיפך] - ומדוע בסוגייתנו ניסוח זה לא הוזכר ביחס לרבי יוחנן וריש לקיש!
