פרספקטיבה למרוץ / אלכס טל

סוכה ב ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

משיוצאים מבית הקבע לסוכת הארעי, נדרשת הפשטת ההיררכיה הסוציאלית הנורמטיבית: בפני הסוכה הכל שווים. רגע לפני החורף

המדפדף בפרק הראשון של מסכת סוכה, יתקשה להריח את ניחוח הסכך ואת רחש הקישוטים הנעים ברוח החודרת מבעד לדפנות. הסכך מוזכר כמובן ותופש מקום מרכזי, אבל הדיון בו טכני ויבש. הרוח חודרת ומקררת את הסוכה, אבל בפרקנו היא מנשבת ברווח בין הכתלים לסכך שבסוכתה של הליני המלכה – האם רווח (לא רוח...) כזה פוסל או מכשיר אותה? הירושלמי מדבר על קישוטים, אך רק בנוגע לשאלה האם, כשהם עשויים מחומר שכשר לסיכוך, הם מסוגלים לקזז מגובהה המוגזם של הסוכה. בלשוננו היום היינו אומרים, 'היכן הרומנטיות'? התלמוד עצמו גם אומר זאת, אך לשם כך צריך לקרוא את רמזיו בתשומת לב. בשורות הראשונות של המסכת משווה הסוגיה את המבוי לסוכה, השוואה מתבקשת לאור ההגבלה המשותפת לגבהם – עשרים אמה. בעוד שמשנתינו נחרצת וחד משמעית, 'סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה', המשנה הפותחת את מסכת עירובין מנסחת את דבריה בצורה הרבה יותר רכה וחיובית, 'מבוי שהוא גבוה למעלה עשרים אמה ימעט'. ההבדל בין השנים הוא, אומר התלמוד, ש'סוכה נפיש במילתיה פסיק ותני, מבוי דלא נפישי במילתיה תני תקנתא'. מפרש רש"י:

'סוכה דנפישי מילתה': ואין דומין תקנותיהן זו לזו, וצריך לשנות הלשון לכל תקנה ותקנה, כגון, בגבוהה - ימעט, וכשאינה גבוהה - יגביה, ושאין לה שלש דפנות - יעשה לה, ושחמתה מרובה - יוסיף סכך, הלכך פסיק ותני פסולה, דמצי למיכללינהו לכולהו בהך פסולה, דקיימא לן: ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה.

רש"י בדרכו המופלאה, נותן ללומד תחושה למצפה לו בדפים הבאים; הרבה פרטי הלכות. בנקודה זו, צריכים אנו לשאול: מה יש בה בסוכה, שתלויות בה כל כך הרבה הלכות? מדוע נחוץ הדיון הטכני המפורט עליו רומז רש"י? הרי אפילו השרטוטים שבשולי הדפים, דומים יותר לספר גאומטריה מלתלמוד!
 

בין תוכן למעטפת

למתן תשובה ראויה, צריכים אנו להפנות מבטינו לרגע מן הסוכה עצמה, לדברים הנעשים בה. כחלק מדיון בענין דפנות הסוכה, אומרת התוספתא (סוכה, א ח): 'עושה אדן (-אדם) את חברו דופן כדי שיאכל וישתה ושישן'. במשפט הנ"ל מתומצתים דברים אלו בשלוש מילים; אכילה, שתיה ושינה. אם נתבונן בפעולות שגרתיות ויום-יומיות אלו, ניווכח שדווקא הן מסמלות יותר מכל את מושג הבית כמקום קבוע. על השינה אין צורך להכביר במילים. אמנם ידוע שמתחת לגשרי פריז יש מקום שינה לכולם – ובחינם, אך כנראה שהאדם מן היישוב יוותר על אפשרות זו, מושכת ככל שתהיה. בנימה רצינית מעט יותר, העובד חוזר מעמל יומו וממקום עבודתו לביתו, בעיקר כדי לישון. לפעמים, במיוחד בעולמנו ה'הי-תקי', מספר השעות בהן האדם ער בביתו, בטל בשישים (או יותר, אם מחשיבים את השינה מול הטלוויזיה...) בשעות השינה.

נפנה לאכילה. לכאורה אין קשר הכרחי בין הבית לשינה. אנו אוכלים בעבודה ואפילו בדרך אליה וממנה. אמנם, המושג 'סעודה משפחתית' ידוע לכולם, אך באותה מידה ישנה גם זו ה'עסקית'! הלכה בסיסית בהלכות מעשרות, מגלה לנו ענין זה. פירות מתחייבים במעשרות ברגע שנגמרה מלאכתן. ישנן מספר קריטריונים הממלאים תנאי זה של גמר מלאכה ואחד מהם, אולי הידוע ביותר, הוא ראיית פני הבית. כך כותב הרמב"ם בהלכות מעשרות (פרק ד א):

אין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו לביתו, שנאמר בערתי הקדש מן הבית.

וביתר פירוט (פרק ג, ג):

...פירות שדעתו להוליכן לבית, אעפ"י שנגמרה מלאכתן אוכל מהן אכילת עראי, עד שנכנסו לבית, נכנסו לבית נקבעו למעשרות ואסור לאכול מהן עד שיעשר.

גמר המלאכה, המבטא את מוכנות היבול לאכילה, אינו קשור דוקא למצב הפיסי של הפרי, אלא לתנאי האכילה שלו. אינה דומה אכילה בחוץ לאכילה בין כתלי הבית – זו הראשונה, אכילת ארעי ואילו השניה, אכילת קבע. דבר נוסף הקובע למעשרות, מבהיר נקודה זו בבהירות – השבת. 'תינוקות', אומר התלמוד במסכת ביצה (לד ב), 'שטמנו תאנים מערב שבת, ושכחו ולא עשרו, למוצאי שבת – לא יאכלו אלא אם כן עשרו'. ומסביר רש"י (שם, ד"ה 'תינוקות'): 'אכילת שבת חשובה, ועראי שלה הרי הוא קבע והרי הוטמנו לאכילת שבת והוקבעו'. הרי שהמחייב למעשר הינו אכילת קבע וזו מוגדרת, בין השאר, כאכילה בבית.

היוצא מכאן הוא, ששתי הפעולות הקשורות ביותר בבית ומשום כך מוגדרות (ומגדירות) את מושג הקבע, הן אכילה ושינה. והנה, דווקא שתי פעולות קבע אלו, מוטל עלינו לעשותן בסוכת הארעי שאנו בונים לשימוש שבוע בשנה. המערכת ההלכתית דורשת מאתנו דבר והיפוכו; סעודת החג במבנה מט ליפול ושינה כמעט מתחת לכיפת השמים. המתח הזה הוא שעומד בבסיס מצות הסוכה. אולם, דווקא פעולות קבע אלו טומנות בחובן סכנה; מדרך הטבע, שהאדם מנסה לשפר את תנאי סביבתו ככל שניתן. משום כך, מסתבר שינסה במשך הזמן, לשוות לסוכה מראה שיתאים למעשים הנעשים בתוכה – כזה של בית-קבע. כאן אנו מגיעים לפתרונה של השאלה דלעיל, מדוע סוכה – 'נפיש מילתיה'? מדוע מרובות כל כך ההלכות העוסקות בתחימת הגבול בין בִּיתָן הארעי לבית הקבע? הדבר נובע מן הצורך לשמור על המתח בין התוכן והמעטפת, בין הפעולות המחויבות בסוכה לבין הסוכה עצמה. כפי שהראשונות מעצם טבען הן קבע, האחרונות חייבות להשאר בארעיותן. '"תשבו" – כעין תדורו'. מצד אחד 'דירה', אך מצד שני, 'כעין'.
 

כולם שווים

כעת, משעמדנו על הניגוד והמתח המהווים את בסיס מצות הסוכה, אנסה לצקת מעט תוכן למסגרת זו. אתחיל במעשה המובא בפרק השביעי של מסכת ברכות (מו ב – מז א), אגב כיבוד אדם בזימון, מעשה המצריך נטילת ידיים (-מים אחרונים): 'תנו רבנן: אין מכבדין - לא בדרכים, ולא בגשרים ולא בידים מזוהמות'. הכיבוד האמור בדרכים ובגשרים, הוא מה שאנו מכנים, ladies first, היינו, לאדם מכובד נותנים לעבור ראשון. בהקשר לכך מובא המעשה הבא:

רבין ואביי הוו קא אזלי באורחא, קדמיה חמריה דרבין לדאביי, ולא אמר ליה ניזיל מר (רבין ואביי היו מהלכין בדרך, הקדים חמורו של רבין את של אביי ולא אמר לו 'ילך אדוני בראש'). אמר (-אביי, בליבו): מדסליק האי מרבנן ממערבא גס ליה דעתיה (משעלה זה מארץ ישראל גסה רוחו). כי מטא לפתחא דבי כנישתא, אמר ליה: ניעל מר (כשהגיע לפתח בית הכנסת, אמר לו 'יכנס אדוני בראש'). אמר ליה: ועד השתא לאו מר אנא? (אמר לו, ועד עתה לא 'אדוני' אני?), אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן: אין מכבדין אלא בפתח שיש בה מזוזה. דאית בה מזוזה אין, דלית בה מזוזה - לא? אלא מעתה, בית הכנסת ובית המדרש דלית בהו מזוזה, הכי נמי דאין מכבדין? אלא אימא: בפתח הראוי למזוזה.

גינוני כבוד מתחילים ב'פתח הראוי למזוזה'. גינונים אלו הם תמציתה של הציוויליזציה. הדבר המבדיל הבולט (אם גם השטחי) ביותר בין פרא האדם לבין זה מן היישוב, הוא הנימוס האלמנטארי. והנה לנימוס זה אין מקום בין החמור לאבק הדרכים, אלא רק בבית הקבע של האדם – אותו בית שחייב במזוזה. מכלל הן, שומעים אנו לאו; במקום הפטור במזוזה, אין מקום ל'מר'! ומה לנו מקום הפטור במזוזה יותר מן הסוכה? במעטפת הארעית של הסוכה, שבעה ימים בשנה, אין לנו, באופן סמלי, 'מר' – מה פשר הדבר? משיוצאים אנו מבית הקבע לסוכת הארעי, אנו נדרשים להפשיט מעלינו את ההיררכיה הסוציאלית הנורמטיבית. בפני הסוכה, כמו לפני בוראינו שציוונו עליה – כולנו שוים. במהלך מחזור החיים של בן תמותה, נחוצים פרקי זמן בהם הוא מופשט מנכסיו, מעטיפותיו ומנימוסיו. פרקים אלו מעניקים פרספקטיבה למרוץ, הבלתי ניתן לעצירה, של החיים. הם עוצרים אותו.

כך הוא המקווה, בו האדם ממש עירום. כך הוא בט"ו באב, בו לובשות בנות ישראל תלבושת אחידה – לבן. וכך הוא גם בחג הסוכות. מצות הסוכה משטחת את העומק החברתי-צווילי של האדם. לפני הכניסה לבית החורף וההתבודדות של כל אחד במשכנו הוא, מוּצָא עם ישראל כולו, למבנה ארעי – מבנה המעלים לשבעה ימים את המפריד בינינו. מצוה זו טובעת בנו כל שנה מחדש, את רישומה של תקופת היותנו לעם – דור המדבר. בין צוויליזציית הפרעונים לזו של כנען, חי העם בבועת המדבר. בבועה זו, ענני הכבוד הם שהֵצלו ישירות על כל אשה ואיש, ילד ונערה. צל זה נעור כל שנה לתחיה, לשבעה ימים בשלהי הקיץ.