שיר מעלות התהום / הרב דוב ברקוביץ
סוכה נג ע"א
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
הקו בין יצירה לשיטפון ובין מגע עם העצמי לפריצה אל התוהו הוא הקו עליו מרקדות הרגליים בשמחת בית השואבה
נחלקו רש"י ותוספות אודות פירושה של שירת הלל הזקן בשמחת בית השואבה: "אם אני כאן – הכל כאן; ואם איני כאן – מי כאן"? (דף נג.). לפי רש"י הדברים נאמרו בשם הקב"ה; בעלי התוספות הבינו שהלל "אומר על עצמו". קשה לבחור איזה מבין שני הפירושים מפליגים יותר בכוחה של ההשראה הממלאת את נפשו של השר והרוקד בעת שמחתו – המדבר בשמה של שכינה או החש את עצמו כממלא עלמין – "הכל כאן". חשוב לעמוד על עומק השוני בתפיסותיהם.
רש"י בד"ה "אם אני כאן" כותב: "דורש היה לרבים שלא יחטאו, בשמו של הקדוש ברוך הוא... כל זמן שאני חפץ בבית הזה ("אני כאן") – שכינתי שרויה בו, יהא כבודו קיים ויבוא הכל כאן. ואם תחטאו ואסלק שכינתי ("איני כאן"), מי יבוא כאן!?". לפי רש"י קולו של הקב"ה, אותו משמיע הלל בשעת שמחת בית השואבה, הוא קול של יראת חטא, ולא של תחושת מלאות ושמחת הקיומיות. הדיבור הא-לוהי המופנה לשרים ולרוקדים בתחושת התקרבות לשורש החיים והברכה שבמקדש, הנו של זהירות, של העמדת גבולות, של עמידה על איום ההתפרצות של הסערה שבנפש.
מאידך, בעלי תוספות מבססים את פירושם על ניסוח התלמוד הירושלמי המדגיש פן שונה לחלוטין בשמחה שבמקדש בלילות החג. "דכנגד ישראל היה אומר, וחביב עליו קילוסן של ישראל מן הכל, שנאמר (על דוד), 'ונעים זמירות ישראל' (שמואל ב,כג,א). לפי הירושלמי שירת ישראל ו"זמירותיהם" ככסא הכבוד עליו "יושב" הקדוש ברוך הוא. בשעה שאדם שר ורוקד כעבודת ה' וחש את עצמו "כולו כאן" הרי שהקב"ה פונה אל עולמו להשרות בו שכינה.
בין התבטלות לאגו
גבול דק חוצה בין שירה וריקוד שבהתבטלות והתקשרות לבין שליטתם של צרכי אגו שבתהום האישיות על הסערה שבנפש. העצמת כוחות היצירה בחברה הדתית בשנים האחרונות, גם בתחומים של שירה וריקוד, תופעה מבורכת לכשעצמה, משקפת בעייתיות זו. אין מקום במדור להאריך בדוגמאות, אך כולנו מכירים איך בהתאחדות הגוף והנפש בריקודי הגברים בחתונות יש הרבה מעבודת ה' וגם הרבה מה"עבודה את עצמי". דווקא שמחת בית השואבה, כפי שהיא מתוארת בתלמודים וברמב"ם חייבת להיות לדוגמא בהקשר זה. מי שאמור להוביל את הבעת השמחה בשירה ובריקוד כביטוי להתבטלות והתקשרות הם דווקא המבוגרים, ובעיקר תלמידי חכמים ואנשי רוח ה' שבהם, ולא הצעירים – בכדי לחשוף את עומק השמחה שבנפש, ואת צורותיה, שעה שגם הגוף משתלב בעבודת ה'.
דא עקא, אין אף פעם מפלט מהבירור הפנימי התמידי הזקוק לאדם המבקש להביע התבטלות והתקשרות בכוחות היצירה שבו. מסופר בסוגיית הבבלי (דף נג.) על לוי שביקש לבצע "קידה" לפני רבי, כמו רבן שמעון בן גמליאל ש"כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה.... משתחווה, נועץ שני גודליו בארץ, ושוחה ונושק את הרצפה". לוי ביקש לחקות תעלול זה, נקעה ירכו והפך לצולע. הגמרא מפקפקת האם הצליעה נגרמה מכך או מ"שהיה אדם גדול, והטיח דברים כלפי מעלה". מסקנת הגמרא ש"הא והא גורם" יכול ללמד שקיימת זיקה ברורה בין מצב ההתפשטות שבנפש ביחס בין אדם לא-לוהיו לבין מצב ההתפשטות שבגוף המאפשר לאדם תנועה זורמת בריקוד, תנועה המתגברת על השניות הטבעית והמובנית של גוף ונפש, הנותנים לידיים ולרגליים לחוות את הדעת ללא צורך במחשבה מכוונת.
גישת רש"י למהות השמחה, השירה והריקוד, משקפת נאמנה את מהלך הסוגיה בתלמוד בבלי. בעקבות ההערה במשנה שבשמחת בית השואבה "ירדו לעזרת נשים ומתקינין שם תיקון גדול" (דף נא.) לשם ההפרדה בין גברים ונשים, הגמרא עוסקת במשך דף שלם בעוצמתו של יצר הרע, בתכסיסיו ובגילויו השונים והרבים. מאידך, התלמוד הירושלמי מסתפק בהערה הבסיסית והחיונית, המופיעה גם בתשתית הדיון בבבלי, שבאירוע ציבורי של שמחה, במיוחד זה שיש בו הבעת יצרים בשירה ובריקוד, חיונית ביותר הפרדה זו. עומק ההבדל בין תפיסות הבבלי וירושלמי – שכבר נחשף לנו בפירושי רש"י ותוספות בדברי הלל – מתברר בגרסאות השונות לסיפור המופלא של "כריית השיתין" (יסודות המזבח או המקדש עצמו) על ידי דוד. בגרסאות שונות של אותה מסורת ישנם הבדלי גישה מהותיים ליחס שבין חטא ויצירה, בין העמדת גבולות לבין נתינת חופש לתחושת המלאות הקיומית שביצירה.
מי מעורר את התהום
בסיפורי התלמודים (הסיפור בירושלמי מופיע במסכת סנהדרין פרק י') אודות כריית השיתין על ידי דוד, מסופר שמי "התהום", אותם מי בראשית שמתחת ליש, ביקשו לעלות על גדותיהם ולשטוף את העולם. בתמונה זו מתבטא אותו איום מתמיד שבשורש כוחות היצירה באדם – כוחות המחוברים תמיד לתהומות, ליצריות, לאהבות ולשנאות, לדמיון ולצורך, שהוא לעתים בלתי נשלט, לחוות באופן בלתי אמצעי את הקיים בעולם ובנפש – לשטוף את אישיותו של האדם, לפרוץ גבולות ולמחוק את יישוב דעתו ואת הקודש. כריית השיתין בשני הסיפורים קשורה לאיזון החיוני והדק בין ריסון ושליטה על כוחות אלו לבין הבעתן החופשית לשם יצירת חיים. חמש עשרה שירי המעלות נאמרו על ידי דוד בשעת כריית השיתין לשם עיצוב איזון זה.
אלא ששתי הגרסאות חלוקות בפרטים משמעותיים.
לפי הבבלי סכנת מחיקת היש על ידי שיטפון מי הבראשית העולים מהתהום נוצרת רק מתוך כריית השיתין עצמה, על ידי פעולתו של דוד. פעולת עצירת השיטפון נעשתה גם על ידי דוד, בהטלת חרס לתוך השיתין עליו כתוב שם הוי', הסותם את גיחת המים. יחד עם זאת חסימת הגאות של המים יוצרת בעיה קשה היות והיא מנתקת את העולם הנברא משורש חיותה ומייבשת את כוחות החיות והפוריות (והיצירה!) שבארץ. חיבורם של שירי המעלות, בסיס לניגון ולשירה של הלויים במקדש, היה לשם העלאת המים מחדש. כלומר, השירה יכולה להעלות את המים החסומים. אך בשירתו השכיל דוד להעלות את המים לגובה שיכלכל את חיות העולם ולא ישטוף אותו. כלומר, בשירתו של דוד נמצא איזון בין שליטה על כוחות התהום הבראשיתיים לבין אפשור נביעתם-הבעתם לשם הפריית האדם והעולם.
בתלמוד הירושלמי, התפרצות עוצמות התהום, והסכנה הכרוכה בכך, הינה תופעה מובנית ביסודות הבריאה עצמה. בששת ימי בראשית הטמיע הקב"ה בעולם כוחות שמעבר ליכולתו של היש הנברא להכיל בעצמו. כלומר, ברכת החיות, הפוריות והיצירתיות, באה יחד עם איום הכחדת ברכת החיים עצמה. יצירת הגבול השומר על קיום הבריאה, העוצר נביעה ללא גבול, הנה גם היא בשורש החיים עצמם, יסוד הבריאה שרק הבורא מסוגל לכוננו: הבורא שם על התהום אבן שחקוק עליו הפסוק, "אנוכי ה' א-להיך". כלומר, הורדת התורה לשימוש האדם עשויה לרסן את איום השיטפון. כריית השיתין על ידי דוד, לפי הירושלמי, אינה יוצרת את מציאות בראשיתית זו אלא חושפת אותה. במפתיע דוד אינו שבע רצון ממציאות זו, ומבקש לשנותה בהסרת האבן, ובכך הוא פועל במו ידיו להתהוות השיטפון. כמו בבבלי, שירי המעלות נאמרים על ידי דוד ליצור איזון בין עוצמת הנביעה לבין עיצוב הגבול למים העולים.
כריית השיתין מבטאת את תנועת נפשו של דוד המלך, גדול המשוררים והרקדנים בתרבות הנבואית, לחשוף את שורש החיות שבהתהוות היש, בבריאה כולה ובנפשו. בעצם הפעולה ישנה סכנה של יצירת שיטפון, של מחיקת גבולות האישיות ושל גבולות הקודש. אלא שבסיפור בבבלי הכרייה עצמה, כלומר השאיפה ליצירה ולהבעה קיומית חופשית היא היוצרת את מציאות השיטפון; רק בפניית האדם לגילוי תהומות נוצר האיום. על האדם עצמו להטיל את החרס החקוק בשם הוי', כלומר, את הרצון להתקרבות לה', התפילה והגעגוע, כאילו לתוך שאיפתו להעצמת החיות והיצירתיות, בכדי להגביל ולהדחיק את הנביעה. במצב זה, בו מתייבשים כוחות היצירה, אפשר להתחיל "לשיר" ללא חת, בכדי להעלות את המים חזרה למקום חיות היצירה. גרסה זו הנה נשמת פירוש רש"י לדברי הלל בהם פתחנו.
מאידך, בסיפור בתלמוד הירושלמי האיום שבנביעת מי הבראשית נוצרה על ידי רצון הבורא בחיים עצמם; הוא רוצה בחיים ומטמיע בהם מחיותו – משמע, עולם המתברך בעוצמות בראשיתיות שקשה להכילם. כהשלמת מעשה בראשית הוא נתן לאדם תורה אשר מטרתה שילמד האדם איך לא להדחיק כוחות אלו ולייבשם, אלא להכילם. הכרייה של השיתין על ידי דוד, כלומר, השאיפה לחבר את תודעת האדם וקיומו לכוחות בראשיתיים, היא היא המאפשרת לו לגלות קיום מציאות זו. עצם הרצון לגילוי החיות שביצירה הוא החושף את נדבכי היסוד של החיים כפי שהקדוש ברוך הוא ביקש לכוננם. אלא שבכדי להיות נוכח, ליצור, להביע ולהתבטא, חייב האדם להזיז את האבן החוסמת. פעולה זו איננה באה לבטל את "אנוכי ה' א-לוהיך", חלילה, אלא להעביר את האבן לתוך השירה עצמה.
נמצא שבמעבר בין העולם כמקדש בהוויה למקדש בתודעה יש צורך בשלב בו יש סכנה – לאדם ולעולם, סכנה שבראה הבורא. הפתרון אינו בעוד אבן או עוד חרס הסותם את הנביעה, אלא בשיר, ובתנאי שיהיה "שיר המעלות", שיר התקשרות המבטא שמחה וכאב, צער וגעגוע, חיות וקירבה. בתוך שיר המביע התקשרות שכזו, ממילא נוצר הגבול הנכון, לא גבול הבא להדחיק ולייבש, אלא גבול המהווה חלק מצורך היצירה עצמה. שירה שכזו עשויה להיות כסא הכבוד ל"קדוש, יושב תהילות ישראל".
