סכך בין הטבע לאדם / הרב דוב ברקוביץ

סוכה יא ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

הסוכה היא יצירתו של אדם שיכול ליצור מהגלם הטבעי כלים שאינם רק לשימושו המיידי, אלא יש בהם משהו מלחותה של הארץ, העולה מעלה להזרעת השמיים

זרימת המשניות בחצי הראשון של פרק א' במסכתנו מלמדת על מהותה של הסוכה. הדיון בהלכות הדפנות מצטמצם למשנה הראשונה. הלכות אלו מלמדות שתפקיד הדפנות הוא לתחום חלל הראוי לדיור. חלק מהן יכולות להיות "וירטואליות", דהיינו קוים דמיוניים שמשרטטים את החלל רק בתודעה, אך גם אז, לפי תפיסת חז"ל, נוצרות "מחיצות" התוחמות חללים, כמו בחוט עירוב שבת.

הסכך, לעומת זאת, מהווה את מרכזה של מצוות סוכה. כדברי רבי זירא בדף ב ע"א, "עד עשרים אמה (גובה הדפנות) אדם יושב בצל סוכה; למעלה מעשרים אמה, אין אדם יושב בצל סוכה." לשונו של רבי זירא מזהה את הסוכה עם הסכך. הגדרה בסיסית זו מהווה תשתית הלכתית ורעיונית למשניות הבאות בהמשך הפרק: "העושה סוכתו תחת האילן... סוכה על גבי סוכה... פרס עליה סדין" – פסולות.

מהמשנה בדף יא ע"א ועד סוף הפרק נדונות הלכות הסכך, כאשר משנה אחת מהווה את המפתח לכולן:

הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס, וסיכך על גבה – פסולה. ואם היה סיכוך הרבה מהן, או שקצצן – כשרה. זה הכלל: כל שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ – אין מסככין בו; וכל דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ, מסככין בו.

הלכות אלו מגדירות את מהותו של הסכך, וממילא של הסוכה, במרחב שבין הטבע לבין היצירה והעיבוד האנושי.
 

לנתק מן הקרקע

מנהג מקובל באזורנו, ואף סימן ברכה בחינת "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו", להדלות מטפסים חיים על בתים ועל מבנים מעץ בכדי להצל מהשמש הקופחת. מול מציאות מוכרת זו קובעת המשנה שאין לקיים מצוות ישיבה בסוכה תחת סכך המחובר לקרקע. חייב האדם לנתק את המטפס מהטבע ולהפוך אותו לקונסטרוקציה אנושית, לאביזר המתפקד בתחום הדעת, ל"חפץ של מצווה". שיטת שמואל בגמרא מוסיפה שהעברת ההדליה ממציאותה המקורית בטבע לידי מציאות של מצווה מחייבת את האדם ל"נענע" את הענפים לאחר קיצוצם – מעשה של התכוונות לשם מצוות סוכה.

הפסקה השנייה במשנה ממשיכה להגדיר את היחס בין המימד הטבעי למימד האנושי שבסכך. כ"דבר שגידולו מן הארץ" חייב הסכך להיות עשוי מהצומח, שהחיות הבראשיתית של ברכת הבורא מתבטאת בו ביכולת "עלייתו" מן הארץ (הגמרא תטען שגם בהמות "גדלות" מהארץ). על תנאי זה נוסף התנאי של אי-קבלת טומאה. בספרות חז"ל, 'קבלת טומאה' היא ביטוי של הגדרת מושג ה"כלי". כל חומר גולמי שנלקח מהטבע ועובר תהליך של עיבוד אינו מקבל טומאה (אם בא במגע עם מקור של טומאה), עד שיושלם תהליך הפיכתו מטבע לתרבות, כלומר ל"כלי" שימושי לאדם. (ובהערת אגב: יש להתבונן בעיקרון זה מבחינת הזיקה שבין עץ החיים לבין עץ הדעת טוב ורע).

לסיכום, בכדי שיוכל להוות "חפץ של מצווה" חייב סכך להיות מנותק ממצבו בטבע, אך לא לעבור עיבוד שיהפוך אותו לכדי חפץ שיכול לשמש את האדם לצרכיו המעשיים. עיקר המשניות והסוגיות שבהמשך הפרק דנות ביישום המעשי של אותו עיקרון.
 

מיצג של ענן

מה אמור לסמן עיקרון זה בהגדרת מהותו של סכך? מדוע צריך האדם להגיע לאותו איזון דק, שבו הוא משנה את מצבו הטבעי של דבר שגדל מהארץ, מבלי להופכו לאביזר שימושי?

הגמרא בדף יא ויב מציעה לכך שני הסברים עיקריים. לדעת ריש לקיש הסכך הינו "ענן", לפי סיפור גן עדן: כ"אד (ש)יעלה מן הארץ" (בראשית ב, ו'). כלומר, הבונה סוכה אמור ליצור מיצג של ענן, הדמיית התאדות הלחות מקרב הארץ לכדי גושי עננים מצלים. הגמרא מחברת את דעת ריש לקיש עם שיטה קדומה יותר של רבי אליעזר, הרואה בסכך חיקוי של הסוכות בהן ישבו אבותינו במדבר, ובהן הגן עליהם הקב"ה ב"ענני הכבוד". שיטות אלו מזכירות את הפסוק מהנביא ישעיהו, המובא בראשית המסכת: "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה, כי על כבוד חופה. וסוכה תהיה לצל יומם מחורב, ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר" (ד, ה'-ו').

אלא שיש להבחין בין "ענני הכבוד" לבין ה"אד" העולה מן הארץ. שיטתו של רבי אליעזר מדגישה את המימד הניסי של השהות במדבר כתשתית לסוכה שלנו. לעומת זאת, ה"אד" אינו מציאות ניסית, ומהווה דווקא חיות העולה מן העולם הנברא כלפי מעלה. מי הברכה שירדו לאחר מכן משמים לארץ הם מעין תהודה במערכת היזונית, שמתעוררת מפעולת הארץ.

ה"ענן", בכל הניסוחים הללו, מבטא את כניסתו של האדם למתחם של קבלת ברכה א-לוהית, או ניסית לגמרי או כזו שמתעוררת בחלקה מתוך הזרעה ארצית.

הסבר אחר ליסודו של הסכך הנו בשיטת רבי עקיבא (במקור במדרש בספרא השיטות המיוחסות לרבי עקיבא ורבי אליעזר הפוכות): הסכך הינו חומר ארצי ממשי, חלק מאסיף של ברכת היבול או מצומח אחר, "פסולת הגורן והיקב" או עלים וענפים, כדוגמת הזית וההדס, כפי שמוזכר בספר נחמיה (ח, ט"ו). אפשר לכנות סוכה זו "סוכת האדם", בה אדם מוצל בתודעתו ובעיקר באמונתו שלחמו-תרבותו ברכת ה' היא. האסיף מגלם את כוחו של האדם להפוך את ברכת הזרע הא-לוהית ליבול וללחם; זהו תהליך שמסמל את הפיכת מלכות הבורא למלכות האדם על ידי מי שגלומה בו ברכת הצלם. באוספו מן הגורן ומן היקב מדמה האדם את מקום השותפות – או השבר – שבין הטבע ששייך לבורא לבין הכלי ששייך לאדם.
 

סוכה, ציצית וחגיגה

ההלכה מבחינה הבחנה רחבת היקף בין שני סוגי חפצים תורניים מעשי ידי אדם: "חפצים של מצווה" ו"חפצים של קדושה". "חפץ של מצווה" עדיין קיים למעשה בחלל האדם, הוא לא עבר המרה ממציאות החול אל הקודש. זהו חפץ שעשוי מעץ, מאבן, מבד או מעור, ומעובד לשם שימוש במצווה, למשל כסף שמעובד למעות צדקה. לעומת זאת, ישנם חפצים שהאדם הוציא אותם כליל מתחום החברה האנושית, והעביר אותם לידי "רשות גבוה", דוגמת הזהב שהוקדש לשימוש בכלי המקדש.

בסוגיה שלפנינו משתמשת הגמרא בהבחנה זו בזיקה לשיטות רבי אליעזר ורבי עקיבא. האם הסוכה הנה חפץ שמקיימים בו מצווה, או חפץ שחלה בו קדושה?

שני המודלים המהווים אבני בוחן לשאלה זו הם הציצית וקרבן החגיגה. במצוות ציצית אדם משתמש בבד כדי לעצב זיכרון אישי ולאומי, זיכרון היסטורי המחייב אותו לקבלת עול בהווה. הציצית היא יותר מדוגמא ל"חפץ של מצווה": היות והיא אמורה לעורר את תודעת המצוות כולן, היא מסמלת את כל חפצי המצווה, ואת חובת האדם לממש דרכם את התביעה לקדושה עצמית, בחינת "והייתם קדושים לא-לוהיכם".

קרבן החגיגה הנו "חפץ של קדושה". הוא מובא לתחום המקדש ומועבר לשולחן ה' כ"לחמו" של הבורא. לדברי רבי יהודה בן בתירא בדף ט ע"א, "חל שם שמים על החגיגה". גם החגיגה אינה משמשת בסוגייתנו רק כדוגמא, אלא מסמלת את החגיגיות עצמה. הקרבן בא לומר שמהותו של חג, כדברי הפסוק המובא שם, הוא "לה'" – "חג הסוכות שבעת ימים לה'" (ויקרא כג, ל"ד).

ובכן, האם הסוכה דומה לציצית – חפץ של חולין המיועד לארגן את עולם האדם סביב קיום מצוות – או לקרבן, חפץ שהועבר מעולם האדם לידי רשות הקודש ומהווה כלי להחלת שם שמים?
 

ביטוי לתודעה בעיצוב החומר

בסוגיה בדף יא עושה הגמרא מעין ניתוח פנומנולוגי של ההלכה כדי לברר שאלה זו, ומשווה בין כמה "חפצי מצווה". כולם הם פרי אמנות האדם, יצירות בהן הופכים חומרים טבעיים לחפצי תרבות אנושית, לא לשם קישוט או העמקת זהות, אלא במובן העמוק של האמנות – נתינת ביטוי למעמקי תודעה, אישית ותרבותית, בעיצוב חומר: אגודת הלולב, אגודת האזוב והציצית. ישנם ניואנסים, ואף דרגות רוחניות, ביחס בין פעולת היצירה של האדם לבין מעשה המצווה.

באגודת שלושת המינים בלולב יש מי שסובר שהאיגוד הנו רק לשם "הידור המצווה", ואין לו קשר מהותי אליה. כמו באגודת האזוב שהותז בה דם קרבן הפסח על משקוף הבתים בליל הגאולה במצרים, איגוד ענפים שונים לכדי חפץ הוא פעולה מחויבת לשם קיום המצווה, אבל מעשה המצווה עצמו הוא בשימוש באגודה להטהרות או נענוע ותפילה. במצוות ציצית המצב שונה: עצם הפעולות של קשירת הציציות על בגד החייב בציצית, וחיתוך החוטים הארוכים הקשורים לבגד בכדי ליצור את הציציות, חייבות להיות בכוונת "לשם מצוות ציצית", היות וגם הן מהוות חלק מפעולת הערת הזכרון, ניצוץ תודעת קבלת עול המצוות.

במקרה של הסוכה התלבטו חכמים לאורך הדורות אם איסור השימוש בסוכה בחג בגין איסור "מוקצה" הנו משום שהסוכה הנו "חפץ של מצווה" או "חפץ של קדושה". אך נדמה שהעיון בפשט הגמרא מחייב אותנו לחזור שוב ושוב לראשית הדיון בדף ט ע"א בדברי רבי עקיבא ורבי יהודה בן בתירא, שם מובא הזיהוי הבסיסי בין סוכה לקרבן.

ההתלבטות של חכמי הדורות מעוגנת עמוק בדיון התלמודי, המעמיד את מצוות סוכה במבחן בין מצוות ציצית לקרבן. נדמה שהשיטה הרואה בסכך "ענני הכבוד" מתאימה למהלך המדמה את הסוכה לקרבן, ליכולת האדם להחיל על מעשיו משהו מהא-לוהי. השיטה הרואה את הסכך כ"פסולת גורן ויקב" מתאימה למהלך המדמה את הסוכה לציצית, לחובת האדם לעצב חפצים בהם הוא משתמש בתרבותו-שלו בכדי לקדש את עצמו.

הסוכה היא יצירתו של אדם שיכול ליצור מחומרי גלם שבטבע כלים שאינם רק לשימושו המיידי, אלא יש בהם משהו מלחותה של הארץ העולה מעלה להזרעת השמים, בחינת "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה".