לסמוך או לא לסמוך / הרב דוב ברקוביץ

ביצה יט ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

המחלוקת הפשוטה לכאורה על הסמיכה טומנת בתוכה ויכוח עמוק על היחס שבין עולמו של האדם לבין הקודש, אליו הוא בא ומתבטל בחג

אחת החידות הגדולות בהיסטוריה של ההלכה קשורה למשנה במסכתנו בדף יט ע"א:

בית שמאי אומרים: 'מביאין שלמים (קרבן חגיגה ביום טוב), ואין סומכין עליהם (סמיכות ידיים בכוח על ראש הקרבן), אבל לא (מביאין) עולות (קרבן הנשרף כולו)'. ובית הלל אומרים: 'מביאין שלמים ועולות, וסומכין עליהם'.

שתי מחלוקות שונות מוזכרות: האם נעשית עבודת ה'סמיכה' בשלמי החגיגה? האם מקריבים בחג עולות של יחיד?

המחלוקת אודות סמיכת החגיגה היתה הראשונה בהיסטוריה שלא הוכרעה, וגרמה לצמיחתם של שני "מחנות הלכתיים" לאורך דורות. לפי משנה במסכת חגיגה (ב, ב) מדובר במחלוקת נושנה: חמשה דורות לפני הלל ושמאי כבר נחלקו בסוגיה זו, דור אחר דור, נשיא הסנהדרין מול אב בית הדין, ששימש כסגנו.

מדוע שאלת סמיכת שלמי החגיגה בחג הפכה לסלע מחלוקת כה נוקב?

הפרשנות התלמודית למחלוקת מובאת בשם רבי יוחנן במסכת חגיגה (בשני התלמודים):

לעולם אל תהא שבות (איסור שבת מכוח גזירת חכמים) קלה בעינך; שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות (כהשלכה מאיסור השבות של רכיבה על גבי בהמה), ונחלקו בה גדולי הדור.

לעומת זאת, היו חוקרים בדורות האחרונים שסברו שהמחלוקת התמקדה בעניין מרכזי אחר בחיי הסנהדרין בבית שני - סמיכת חכם כחלק משלשלת התורה שבעל פה.

נתבונן בסוגיות התלמודים על המשנה בדף יט במסכתנו בכדי לחפש את עומק ההסבר למחלוקת כפי שהבין אותה רבי יוחנן. אך ראוי להקדים מלה של זהירות: פער עצום של זמן ושל רוח מפריד בינינו לבין השפה הדתית של קרבנות המקדש והעבודות הכרוכות בהם. עלינו החובה לדלות מהשפה המקדשית, את האור מהכלים.
 

בא מרצון ובא מחובה

נפתח בהערה על קטע בגמרא שנראה כצדדי למדי. בברייתא בדף יט: נאמר בשם רבי אלעזר ברבי שמעון:

מביא אדם תודתו (קרבן נדבה על שניצל מסכנת מוות) בחג הסוכות ויצא בה ידי חובתו משום שמחה (קרבן רשות שהובאו להשלים את סעודת החג), ואין יוצא בה משום (קרבן) חגיגה (שהוא חובה).

הגמרא מקשרת את דברי ר' אלעזר לשאלה של ריש לקיש, מה דינו של "האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה" – האם בקרבן אחד יכול הנודר לצאת לידי חובת שני הקרבנות? שאלה זו הייתה מיתרגמת היום כך: האם אפשר לנדב צדקה כהודאה על כך שאדם ניצול ולצאת בה ידי חובת מעשר כספים? רבי יוחנן משיב: "נדור (ב"שורוק" - חייב בתודה), ואינו יוצא (ידי חובת חגיגה)".

הגמרא מיד מביאה סיפור על אדם שביקש לתת ארבע מאות זוז לפלוני ויתחתן אותו פלוני עם בתו. הגמרא מעלה שאם אמר הנדיב בלשון "יתנו לו, וישא אותה", אזי קבלת הכסף אינה מחייבת את המקבל לשאת את הבת; אבל אם אמר "תנו לו בכדי שישא אותה" קבלת הכסף מחייבת. המפרשים התלבטו בקשר שבין מקרה הכסף והבת לבין שאלת ריש לקיש אודות קרבן התודה. לעניות דעתי, השורשים ההלכתיים והרעיוניים של הסוגיה מובילים לשאלת הזיקה שבין ויתור על נכס במתנה (אצל המביא תודה ואצל המחתן את בתו) לבין יצירת התקשרות אישית, כפי שנבאר מיד.

תנועת הנתינה, והמוכנות ל"חסרון כיס" הכרוך בה, היוו חלק מרכזי בהבאת קרבן. יחד עם זאת תנועת ההתקרבות לקודש ביטאה את הגעגוע להתקשרות, אולי לחידוש הנישואין בין השוכן במקדש והאדם העולה לרגל. ומכאן, עומק ההתלבטות: מחד, אדם הניצל ממות והמבקש לתת לה' הכרה על הנעשה (התודה) מוכן לוותר מרצון על נכסיו מעומק הלב ובשמחה. מאידך, קרבן החגיגה הנו קרבן חובה, על אף שגם הוא מבטא התעוררות הנפש ביום של התקשרות עם ה'. האם שתי הפעולות, הרצונית והמחויבת, הדומות באופיין, יכולות להתאחד כתנועת נפש אחת כלפי המזבח?

ברגישות רבה הגמרא מביאה בהקשר זה את סיפור שתי הפניות של הנדיב (מגיש "הקרבן"). שתי הפניות מבקשות התקשרות וקירבה, אך מתן ממון "קונה" את הקשר ויש בו נימה של הכנעה ושיחוד. מאידך, הבקשה שישא מקבל המתנה את בתו מחפשת חיבור אישי יותר, התקשרות של זהויות, ויוצאת מהרצון להאחדה.

בירור הגמרא מבהיר שמהות ההתקשרות תלויה ברצון הנדיב – אם הכסף ניתן כבקשה לנישואין, אזי חיבור הישויות והזהויות מתרחש, קבלת המתנה מתפרשת כקבלת הבקשה להאחדה. אלא שבמקרה של הבאת קרבן למקדש הנחת הגמרא שונה. הקרבה הבאה מתחושת תודה היונקת מקיום האדם, מצרכיו ומשמחתו האישית, איננה משתלבת עם קשרי נישואין המתממשים בחג מתוך ההתבטלות הבאה במסגרת קרבן חובה, שמקורו בציווי א-לוהי ולא בנדבה.

בירור זה חודר לעומק מהותו של חג – גם היום, אך במיוחד במקדש – שאלה שהייתה בסיס למחלוקת הנוקבת בין גדולי הסנהדרין.

עולי הרגל נצטוו להביא שלושה סוגי קרבנות. שלושת הקרבנות מבטאים יסודות משמעותיים בחג עד היום: "עולת ראייה" – קרבן חובה הנשרף כליל שציין את יסוד ההתבטלות וההכנעה שבעצם ההתקרבות לפני השכינה, מפגש בלתי אפשרי בין אדם לבין קונו; "שלמי שמחה" – קרבנות רשות שביטאו את שמחת האדם, החומרית, כהופעת הברכה הא-לוהית. "שלמי חגיגה" - קרבנות חובה שבאו מתוך הקביעה שהחג, והשמחה שבו, לה' הוא.

בשלמי החגיגה היה פרדוקס חריף. ככלל, קרבנות השלמים (ששותפים בו המזבח, הכהנים והבעלים) הובאו כנדבות. אך את שלמי החגיגה חויבו עולי הרגל להביא - זאת, לבטא את ההתקשרות בין הרעיה לדוד כפעולה שלא האדם ביקש, אלא שהבורא יזם בגאולת ישראל ממצרים, במתן תורה ובישיבת ישראל בסוכות.

האם אפשר לחגוג מתוך הכרת צורך גבוה, מתוך ציווי? האם אפשר לחייב קשר נישואין בו הגבר מחייב את החיבור על האשה? האם בתנועת נפש של עולה הרגל אפשר לחבר בין תנועה של התבטלות שעם הקרבת "עולת הראייה" וקיום חובת שלמי החגיגה לבין השלמה רצונית, ובשמחה, לצורך מימוש ההתקשרות של נישואין?

שאלת שורש זו במהותו של חגי ישראל ומצוותיהם עד היום, ובעצם היחס שבין אדם וא-לוהים במקדש, מתבטאת בשאלת סמיכת הידיים על שלמי החגיגה.

בתלמוד ירושלמי נאמר ששורש עבודת הסמיכה על קרבן הנו בקרבנות חטאת ואשם. בתנועת הסמיכה כמו מוסר האדם את חייו לבוראו בגין חטא, ומקבל אותם בחזרה במעשה הכפרה שהקרבת הבהמה, עם זריקת דמה, מקנה לו. בגין כך פעולת הסמיכה היתה מחויבת מיד לפני שחיטה הקרבן. לעומת זאת סמיכה על קרבן המובא מרצון, כנדבה, יכולה גם להיות "שלא כדרכה", אפילו יום לפני השחיטה. בכך האדם ביטא את יחסו הנכנע והמתבטל לשוכן במקדש באופן כללי, ללא חובה לבטא זיקה מיידית למהות הקרבן שהביא.

על רקע זה אפשר להבין את משמעותה הסמלית הגדולה של שאלת הסמיכה על שלמי חגיגה. ההלכה קבעה שכל מה שהיה כרוך בעבודת הקרבנות הותר בשבת. ובכן, האם פעולת הסמיכה, שנאסרה כשימוש בבהמה בגזירת חכמים, נחשבת כעבודה במקרה של שלמי חגיגה?

אם רואים את התעוררות נפש האדם בהתקשרות לה' בחג, על אף שיש בה חובה, כמבטאת בעיקר את הצד האנושי, החומרי של החג, אזי - כמו בשלמי נדבה - הסמיכה איננה חלק מהותי של הקרבת הקרבן. במקרה כזה חל איסור על הסמיכה בחג, היות ואפשר לסמוך גם יום לפני השחיטה. אך אם רואים את העיקר בהתבטלות וההיטהרות שבפעולת הסמיכה, אזי היא חלק חיוני בעבודת שלמי החגיגה, ויש לעשותה מיד לפני השחיטה – גם בחג.
 

הפרדה בין אדם לגבוה

ככל הנראה בשאלת עומק זה חלקו אסכולות רוחניות בישראל במשך דורות - ובעקבותיהם שני התלמודים. לפי התלמוד הירושלמי, מחלוקת בית שמאי ובית הלל בשלמי חגיגה הנה בנושא "תכף לשחיטה סמיכה". לשיטת בית הלל, הדגם לסמיכה הוא אשם של מצורע. במקרה זה אין לזהות מעשה חטא מוגדר, אלא מצב כללי של התרחקות משורש החיים. קרבן האשם מכפר, אך הוא גם מעלה את האדם, עוקר את טומאתו, משנה את מעמדו ואת מצבו הנפשי, נדבך בתהליך ההיטהרות. עבודת הסמיכה מבטלת טומאה, אך גם מקרבת את האדם ליסודו הא-לוהי. כך גם בשלמי חגיגה ישנו יסוד של התבטלות, שהרי חובה להביאו, אך התבטלות זו היא שלב בהתקשרות, בהשלמה ובהאחדה.

התלמוד הבבלי נרתע מעמדה זו. הדבר בא לידי ביטוי בתשובה שציינו של רבי יוחנן לריש לקיש על ההבחנה בין קרבן תודה לקרבן חגיגה, ובסיפור על הנדיב ונשואי בתו. מגמה זו ניכרת בסוגיה, ובעיקר בשיטה המעמידה את המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל באופן שבית שמאי סובר שאין חובת סמיכה בשלמי חגיגה כל עיקר. המעניין הוא, ששיטה זו גם סוברת שלכל הדעות, כאשר קיימת חובת סמיכה, היא חייבת להיות צמודה לשחיטה, גם בקרבנות נדבה. גם קרבן המובא מתוך רצון חפשי, שמחה והודאה, חייבת לבטא התבטלות, הכנעה וטיהור יסוד החטא והטומאה.

השיטה שאין סמיכה לשלמי חגיגה מבקשת אפוא להבליט את המרחק בין הבורא לבריאה, למצות את מובן הפער האין סופי בין אדם לא-לוהיו בגשתו למקדש בחג. אין לסמוך על שלמי חגיגה היות והחגיגה שייכת לאדם, בשר ודם, לשמחת בשרו, ליין לשירה ולריקודים. כל אלו לשיטה זו, גם כשהם מופנים כלפי הקודש בחג, שייכים למישור האדם. בעצם ההצעה של הסבר זה משקף התלמוד הבבלי את העובדה שמחלוקת הדורות לא הסתיימה.