סקר
בעקבות מסכת שקלים - האם תרצה ללמוד עוד מסכת מהתלמוד הירושלמי?





 

 

להסתכל אל השמים / הרב דוב ברקוביץ

ראש השנה כד ע"א - כה ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

 

פעם בחודש מרים העם כולו את עיניו ונושאם ומחברם אל השמים. פעם בחודש עם שלם נושא כולו במאמץ להתקדשות

לפני כעשרים שנה הציג הצייר ר' טוביה כ"ץ סדרה של עבודות בגלריה של ארנה קובוס-נחמיאס ביישוב עפרה בשם "יש שמים בארץ". הציורים המופשטים, משטחים בגוונים בהירים - ירוק, תכלת ולבן – השאירו רושם חזק של היעדר הגבול בין שמים וארץ. החומר המוצק ביטא הסתכלות פנימית עמוקה ואמירה בעלת חזון אמוני.

מה בין שמים לארץ? בתרבות האנושית דוגמאות רבות למי שראה בשמים את מה שעיצב על הארץ. פנתיאון האלים, כמו דימויי המזלות שארגנו את מערכות השמים, שיקפו לאדם את מאוויי נפשו ואת כוחות האיתנים שחש סביבו. בעידן "המודרני" היו כאלו, כמו האסטרונאוט הרוסי שקבע אי שם בין שמים לארץ "שאינו רואה את א-לוהים", שגבולות החושים והדעת הגבילו את ראייתם לתוך הגלקסיות. "הנטייה הדתית" בתרבויות האדם עמעמה את ערכיותו של היש הארצי מתוך קסם השמיימי-הרוחני.
 

כל הגולה כחנוכייה

שתי תמונות של משה במסכתנו מחברות בין שמים לארץ. "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים?" (דף כח). התפקיד של משה במלחמת עמלק לפי המשנה לא היה כנביא המהווה צינור לנס הא-להי, אלא כמי שמצביע למעלה למקד את מבט העם, כמו שליח ציבור המעורר דעת והתכוונות.

ותמונה נוספת - משה ומלוויו עומדים בהר סיני ומתווכים בין שמים לארץ: "ויעל משה נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל" (שמות כד). הפעם לא כמעוררי לבם של ישראל כלפי מעלה, אלא כמורידי דבר ה' משמים לארץ. גם זו תמונת תשתית לכל הדורות - "כל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל, הרי הוא כבית דינו של משה" (דף כה).

פעם בחודש החיבור בין שמים לארץ היה שייך לכל העם, במצווה שאמנם נשכחה, ונעלמה במחשכי הגלות. פעם בחודש הסתכלו ישראל כלפי מעלה ושעבדו את לבם לאביהם שבשמים. תיאור קיום המצווה במסכתנו מעורר בנו געגוע.

בית הדין ש"קידש" את החודש גילם את סמכותה העליונה של התורה שבעל פה, ולאחר חורבן המקדש מירכז את העם שחש את עמעום אורה של ירושלים. "כי מציון תצא תורה" נאמר על בית הדין שקידש את החודש, גם מול תורת הקהילות המתעצמות בבבל. בלילה אחד נשלח מסר מאחד לקהילות ישראל - "יש עוד בית דין במערב, בארץ ישראל". על אף שהיו מסלולים רבים להדלקת המשואות שבישרו את קביעת החודש לכיוונים שונים, המשנה הדגישה את המסלול שחיבר את יהדות בבל לירושלים, בכפיפה לירושלים. והנה אחד הציורים הנפלאים שבמשנה - מהפסגה שחלשה על בקעת הפרת והחידקל "היה רואה (המחזיק במשואה) את כל הגולה לפניו כמדורת אש", כמו נרות חנוכה המעידים על אור התורה בכל קהילה וקהילה, אור חוזר העונה לאור שהגיע באותו לילה ממש מירושלים.

אחד התפקידים העיקריים של בית הדין היה לעודד את העם להסתכל כלפי מעלה, ולהגיע לבית הדין להעיד – שהרי זהו עיקרה של מצווה. "חצר גדולה היתה בירושלים ובית יעזק היתה נקראת, ולשם כל העדים מתכנסין (כמצוות עלייה לרגל), ובית דין בודקין אותם שם. סעודות גדולות עושין להם בשביל שיהיו רגילין לבוא".
 

מילוי פגימות בראשית

מה ראו עדי החודש כשהסתכלו כלפי מעלה?כך כתב הגרי"ד סולובייצ'יק ב"איש ההלכה":

"כשאדם מישראל יוצא החוצה, ורואה סהר חיוור מותח חוטי אור ענוגים בחללו של עולם, הרי הוא מברך עליו. תופעה קוסמית טבעית ומסודרת כזו מעוררת בתודעתו הדתית מחשבות נוגות, וגם תקוות מזהירות. הוא מסתכל בחזון מולד הירח, ורואה בתנועתו החוקית מעין 'פגימה' ו'חידוש' – 'פגימות' היצירה ו'מילואה'. 'אשר במאמרו ברא שחקים... חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם'. אין כאן מיתוס, חס וחלילה, אלא הכרת החוק הטבעי במהלך צבאות השמים וידיעה אסטרונומית ברורה. ברם החוק עצמו והתנועה המסודרת עצמה מסמלים מסתוריות מופלאה. אותו בית דין שהיה מחשב בחשבונות 'כדרך שמחשבין האצטגנינים שיודעים מקומות הכוכבים ומהלכם', היו יוצאים ומברכים על חידושה של הלבנה. רואה כנסת ישראל במהלך הסדיר והחוקי של הירח במסלולו פגימה והתחדשות, פגימת הבריאה ומילואה, והיא לוחשת תפילה חרישית מוזרה: 'שתמלא את פגימת הלבנה ואל יהי בה שום מיעוט, ויהי אור הלבנה כאור החמה כאור שבעת ימי בראשית כמו שהיתה קודם מיעוטה, כמו שנאמר 'את שני המאורות הגדולים'. כנסת ישראל מתכוונת באופן אלגורי בתפילתה זו כלפי שכלול הבריאה ומילוי פגימות מעשי בראשית, כלפי החזון האסכטולוגי הסמלי הגדול והנורא, "והיה אור הלבנה כאור החמה".

במערכות השמים מוטמעת דעתו של הבורא ורצונו, ובדעתו ובנשמתו של האדם התורני-הנבואי מוטמעת היכולת להעיד על דעתו של הבורא. והנה, במתמיה, בעיני האדם נראה גילוי רצון הבורא דרך אותם סדרי טבע בראשיתיים שבמערכות השמים כ"מסתוריות מופלאה", כמשקף תהליך תשתיתי של פגימה והתחדשות, של נשייה ולידה, המעצב את עצם מבנה הבריאה. ביסוד "תרבות הנבואה" התובנה שה"טקסט" של הבורא בתנועת מערכות השמים מגלה דרך דעת האדם שתהליך הבריאה עצמו הוא של דעיכה והתעוררות, תהליך שאותו מכיר האדם כחוק "טבעי" מתוך נבכי אישיותו, מתוך תהליכי הנשייה וההתעצמות שבטבע ומהמרקם המורכב של תולדות עמו.

במסורות קבליות אור החמה מגלם את האור הנצחי הקבוע, מקור לחיות העולם, ואור הלבנה את ספירת המלכות, התורה שבעל פה, השכינה, כנסת ישראל, אישה בשר דם, האור הנקלט במציאות, שתמיד משתנה, מתהווה, דועך ושוב נולד. יסודות הלכתיים בפרק ראשון ושני במסכתנו מרמזים לתובנה זו.

הסוגיות הראשונות אודות מצוות קידוש החודש קובעות חידוש מפליג. מותר לעדים שראו את אותו רסיס אור באופק המערבי לחלל את השבת בכדי להעיד בבית הדין, גם במלאכות האסורות באיסור תורה, כמו הוצאה מרשות לרשות. זאת ועוד. מהלך הסוגיות מדגיש שההיתר קיים אף אם נראה הירח "בעליל", כלומר כאשר השמים בהירים לחלוטין, ויש להניח שישנם אחרים שלא צריכים לחלל את השבת כדי להגיע לבית הדין ולהעיד. גם אם נבדקו זוגות רבים בדיקה ראשונית בבית דין "מחוזי" ונמצאו כולם כשרים, יש לכולם להתקדם ל"בית דין המקדש", גם אם כולם יצטרכו לחלל את השבת בכדי להגיע. ועוד – ההיתר חל גם על מי שלא ראה את החודש בעצמו, אבל חייב לסייע למי שראה, מטעמי בריאות, ביטחון וכדומה.

אכן, כל העם מצפה לבואם של העדים בכדי לקבוע את מסגרת הלוח. כך ייקבע מתי מקיימים את צום יום כיפור ומתי חל איסור כרת של אכילת חמץ. זכות גדולה היא לאדם שעדותו קבעה דברים אלו שבקדושה. מי לא ישאף לכך? אבל גם בחודשים ללא חגים, כמר חשוון, היה מותר לחלל את השבת. ובכן, מה פשר ההיתר הגורף? נדמה שבסוגיות אלו נידונה שאלת שורש בסדרי עולם – קדושת ישראל וקדושת השבת, מי מהן קודמת? מה השורש ומה הענף? קידש הבורא זמן מקום ונפש – שבת, מקדש וישראל. אור השבת קבוע וקיים מימי בראשית, מדי שבת בשבתו מתקדשת תודעת היהודי ממקורו שמעבר לגבולות היש. מאידך, "בני ישראל מונין ללבנה. (כי ניתנה להם) התחדשות בכל חודש כדי שלא יהיו נטבעין בטבע ורגילות.... וכל חודש מתחדש הנהגה וסדר מיוחד" (שפת אמת, פרשת בא). זוהי נקודת התקדשות נוספת בדעת, נקודה שיש בה כוח פעיל, לקדש מתוך ההתקדשות.
 

מתוך הצמצום

מה בין שמים לארץ? מה מקדש האדם, ומה משמעותה של פעולת קידוש הזמן? חלקו בכך גדולי התנאים בדף כד. בברייתא שם מובאת שיטת רבי אלעזר ברבי שמעון שקבע שרק את שנת היובל מקדש בית הדין, ולא את החודשים. משמעותה של פעולת קידוש זו היא להכיר במציאות א-להית השוברת במשך שנה את כללי המשחק האנושיים הנוהגים תמיד. מתוך אותו מבט עצמו, המבחין בין האנושי לא-להי, נפסק שאין לאדם את היכולת "לקדש" מה שמתרחש מעבר לצמצום דעתו וחושיו בצבאות השמים. מאידך, לפי פלימו, "בזמנו (ביום ל' לחודש) אין מקדשין אותו (בבית דין), שלא בזמנו (ביום ל"א) מקדשין אותו". פעולת הקידוש היא בעיקרה פעולה של פרסום לציבור. "בזמנו" אין צורך בפרסום רשמי, מה שנחוץ כאשר קידוש החודש הינו "שלא בזמנו".

שתי השיטות שבברייתא אינן מופיעות במשנה. נהפוך הוא. המשנה מקנה ערך מהותי של עיצוב "קדושת הזמן" לפעולת העדים ובית הדין. קדושת נפשות ישראל, המיוצגות בבית הדין, הינה גורם פעיל המסוגל לקדש מציאות. לשיטת רבי אלעזר בר צדוק אם נראה ה"חודש" בזמנו נחוצה פעולה של קביעת קדושה, והיא נעשית על ידי אדם בבית הדין. רק אם הציבור יודע שיום ל"א הנו ראש חודש, שהרי לא קידש בית הדין את יום ל', אזי "אין מקדשין אותו בית דין, שכבר קידשוהו שמים". אבל לפי השיטה הסתמית של המשנה האדם הישראלי הוא תמיד המקור של עיצוב קדושת הזמן, "בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו מקדשין אותו".

לפי המשנה אין קדושה חלה במציאות המשתנה והמתהווה, המציאות החומרית "שמתחת לשמש", ללא פעולה יוצרת ומעצבת של נפשות ישראל המביטות כלפי מעלה ומעידות על דעת הבורא במציאות השמים, גם מתוך הצמצום של הארץ.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר