מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
אם אמרי' דמצות לאו ליהנות ניתנו אף בב"נ
ראש השנה כח ע"א
אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא מצות לאו ליהנות ניתנו.
ויל"ע אי אמרי' כן דוקא גבי "ישראל" דמה "שנהנה" בעשיית המצוה לא חשיב "הנאה" כלל ולא "מעל" וכו', או אף גבי ב"נ אמרי' כן, וכגון אם מותר לו לב"נ לקיים מצות "דינים" במקל שעבדו בו "עבודה זרה", והיינו "להרוג" במקל כזה לב"נ חבירו שעבר על א' ממצותיו דבזה מקיים הב"נ מצ"ע דדיינים וכש"כ הרמב"ם בספ"ט דמלכים הי"ד דכיצד מצווין ב"נ על הדינין, חייבין להושיב דיינים ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו וכו', וב"נ שעבר על א' מז' מצותיו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, וב"נ נהרג בעד א' ובדיין אחד וכו', עכ"ד ע"ש. ומאידך מקל כזה שעבדוהו ע"ז ה"ה אסור בהנאה אף לב"נ וכש"כ הר"ן בפ"ד דע"ז (נט:) בד"ה א"ר אשי וכו' בזה"ל, אבל כשנסכו לע"ז ממש מחייב בתשלומין דמקלא קלייה כיון דאסיק עליה שמא דע"ז ואסריה בין לדידיה בין לאחרים, שאיסורה של ע"ז אף בב"נ הוא נוהג וכו', עכ"ל הר"ן יעו"ש.
וא"כ מסתפקנא בכה"ג אם מותר לב"נ "להנות" ממקל כזה ולעשות משפט ודין בב"נ חבירו כשעבר על א' ממצותיו "ולהורגו", דאמרי' מצות לל"נ גם בב"נ, דאף אצלם י"ל דלא ניתנו המצות להיות קיומם להם "הנאה" אלא "לעול" על צואריהם ניתנו, וכדפירש"י הכא, או דילמא דרק בישראל נאמר זה ולא בב"נ, וכדפירש"י הכא דמלל"נ לישראל להיות קיומם וכו', אך בב"נ לא ניתן דוקא לעול כ"א ל"קיום העולם" וא"כ אסור להנות מע"ז וכיו"ב אף בעודו מקיים "מצוה" דאכתי לא ניתן לב"נ דוקא לעול, ודו"ק. ויותר נר' כצד א' דאף לב"נ אמרי' דמלל"נ דגם לדידן ניתן לעול ולא רק לבנ"י, ועדיין יל"ע.
ובעצם דברי הר"ן הנ"ל דאף ב"נ מוזהר על הנאה מע"ז, יעוי' במנ"ח [מצוה תכח' אות ה'] דס"ל דאינו נוהג בב"נ, דכ' וז"ל, ונוהגת וכו', אבל גוי אע"פ דמצווה על ע"ז, היינו על "עבודתה", אבל על איסורי הנאה של ע"ז אינו מצווה, וז"פ, עכ"ל יעו"ש. אולם נר' דאישתמיטתיה לדברי הר"ן דמבואר להדיא איפכא דאיסורו גם בב"נ.
וע"ע בהג' "דבק שלמה" על חי' הר"ן בע"ז שם שתמה על ה"טורי אבן" בחגיגה (יג.) בד"ה אין מוסרים ד"ת וכו' דס"ל דאינו אסור בב"נ, וכדהוכיחו מפסחים (עב.) שכ' מה תיקן להוציא מיד אמ"ה, ופירש"י שאם אכל ב"נ אינו נהרג. ואם ב"נ מצווה על "לא ידבק" אכתי לא "תיקן" דמדשחטו לשם ע"ז אסור לב"נ. ועוד כ' הטו"א דבלא"ה הדבר ברור שאין ב"נ מצווה אלא בדבר שב"ד של ישראל "ממיתין" עליה, וא"כ לענין לא ידבק כ"ש שאינו מוזהר ע"ז מדלא "ממיתים" ע"ז בישראל, עכ"ד הטו"א, ועש"ע בדב"ש מש"כ ע"ז. אולם לפנינו בטו"א ליכא שום רמז לזה, וב"אבני מילואים" בחגיגה שם אכן איכא דיבור המתחיל "א"מ ד"ת", מ"מ לא הזכיר לנידון הנ"ל אפי' בקוצו של יו"ד, ויל"ע.
ועכ"פ ברור דאיתנייהו בב"נ, וכש"נ הר"ן. וא"כ יל"ע כלעיל אם מותר לו "להנות" מזה במקום "מצוה" מדין "מצות לאו ליהנות ניתנו", והבן בס"ד.
