מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
בדברי השפ"א דמש"כ דת"ח צריך לנקום ולנטור כנחש תליא בפלוגתא דהרב שמחל על כבודו
יומא כג ע"א
יומא כג. - וא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח, וכן יעוי' בפ"ו דשבת (סג.) דאר"ש בן לקיש אם ת"ח נוקם ונוטר כנחש הוא חגריהו על מתניך, ופירש"י חוגרו, הדבק בו שסופך ליהנות מתלמודו ע"ש.
שם, וא"ר יוחנן וכו'. והנה יעוי' ב"שפת אמת" הכא שכ' בזה"ל, א"ר יוחנן וכו' והאי עובדא דהלל בשבת (לא.) דהיה ענוותן אף שזילזלו בכבודו [ומשמע שלא היה נוטר לו איבה אפי' "בליבו" מדהשיב לו על שאלותיו בלשון "חיבה" ונראה דלא ס"ל הא דר' יוחנן דהכא], י"ל דתליא בפלוגתא דאמוראי בקידושין (לב.) אם הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, ור' יוחנן דהכא ס"ל דאין כבודו מחול, לפיכך אינו ת"ח אם אינו נוקם, עכ"ל השפ"א יעו"ש.
אולם לפע"ד זה אינו, ואף הקושיא מהאי עובדא לק"מ. דהנה יעוי' ברמב"ם בפ"ה דת"ת הי"א דפסק כוותיה דר' יוסף דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול, וכש"כ הכס"מ והלח"מ יעו"ש, ומאידך יעו"ש לקמן (ספ"ז הי"ג) שכ' בזה"ל, אע"פ שיש רשות לחכם לנדות לכבודו, אינו שבח לת"ח להנהיג עצמו בדבר זה אלא מעלים אזניו מדברי עם הארץ ולא ישית לבו להן וכו', וכן היה דרך חסידים הראשונים שומעים חרפתן ואינן משיבין וכו' וזוהי דרכם של ת"ח שראוי לילך בה, בד"א כשביזוהו או חירפוהו בסתר, אבל ת"ח שביזוהו או חרפו אדם בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו ואם מחל נענש שזה בזיון תורה אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו, עכ"ל הרמב"ם. וכן יעו"ש בכס"מ שכ' וז"ל, כתב הריב"ש בשם הראב"ד, דאע"פ שאמרו בפ"ק דקידושין (לב.) הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, היינו מידי דלית ביה "ביזיון" אלא מחמת "כבוד תורתו" וכו', אבל על "ביזיונו" אינו יכול למחול, ואדרבה אסור לו למחול, שהתורה מתבזית בכך וכו', והיינו דאמרי' בפ"ב דיומא שהת"ח צריך שיהא נו"נ כנחש, עכ"ל הכס"מ בשם הראב"ד יעו"ש.
וא"כ מבואר ברמב"ם ובראב"ד דאף למ"ד דהרב שמחל על כבודו "כבודו" מחול, וכדקי"ל כוותיה להלכה, מ"מ "בזיונו" אינו מחול דאינו בכוחו ובידו דהרב למחול ע"ז וצריך לנו"נ כנחש ע"ז. ודלא כש"כ השפ"א דלמ"ד דהרב שמחל על כבודו כבודו "מחול" לא ס"ל להא דר' יוחנן ואינו צריך לנקום ולנטור כנחש אף היכא שביזוהו, דלהדיא כ' הרמב"ם והראב"ד דצריך לנו"נ כנחש על "בזיונו" ואע"פ דס"ל דכבודו מחול, וצ"ע.
ועוד צ"ע בשפ"א, דהנה יעו"ש בפ"ק דקידושין דאמר רבא הכי השתא התם הקב"ה עלמא דיליה וכו' הכא תורה דיליה היא (בתמיה) וא"כ איך יכול למחול על כבוד תורתו, הדר אמר רבא אין תורה דיליה היא דכ' ובתורתו יהגה יומם ולילה יעו"ש, והיינו דמסקנת רבא כוותיה דרבו ר' יוסף דכבודו מחול. ואפ"ה כ' בגמ' אח"כ בע"ב דרבא השקה לאורחים בחתונת בנו והרים כוס לרב פפא ולר' הונא בריה דר"י וקמו לפניו, ולר' מרי ולר' פנחס בריה דר"ח ולא קמו לפניו ואיקפד רבא ואמר הנו רבנן רבנן וכו' (בתמיה), אפ"ה הידור [לנוע מעט כאילו רוצה לעמוד מפניו, רש"י] מיעבד ליה בעו יעו"ש. והיינו דאע"פ דס"ל לרבא דהרב שמחל כבודו מחול מ"מ הקפיד עליהם דהו"ל לעשות לו "הידור" מעט. וא"כ מבואר דאף למ"ד דכבודו מחול מ"מ שייך בקפידה וא"כ ע"כ דשייך בדא"ר יוחנן דצריך "לנקום ולנטור כנחש", ודלא כש"כ השפ"א דלהאי מ"ד אינו שייך בזה ולכן לא "הקפיד" הלל.
