סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 859
 

"ת"ר לחם אבירים אכל איש, לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו דברי ר"ע"

יומא עה ע"ב

כידוע אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, הנאה אחת ישנה שלמרות שהיא זוקקת ברכה לפניה, אין מברכים עליה ברכה אחרונה, הרי זו הנאת הריח, ומדוע באמת השתנה ברכת הריח מהנאות האחרות עליהם תיקנו חז"ל ברכה לפניה ולאחריה. המג"א בסי' ט"ז סעי' א' מביא את דברי רש"י במסכת נדה "משום שהנאה מועטת היא, וב"כל בו" פירש משום דכשמפסיק הריח לחוטמו כבר עברה הנאתו ולכן אין לברך ברכה אחרונה, משא"כ באכילה שנשארה בתוך מעיו". דהיינו לגבי ברכת המזון ניתן לברך על האוכל שיעור זמן עד שיתעכל המזון שבמעיו, אבל אם עבר זמן רק מהאכילה יותר משיעור עיכול שוב לא ניתן לברך ברכת המזון, ושיערו שהזמן הוא: 72 דקות, סבור א"כ הכל בו שלא שייך בכלל לברך אחר הריח, כיון שאין את המזון שבמעיים, ולכן לגבי אכילה או שתיה שגם אחר מעשה האכילה והשתיה עדיין מצוי המזון במעים ניתן לברך, משא"כ לגבי הריח לא נשאר זמן לברך ברכה לאחריה. החזו"א באו"ח סי' כ"ח ס"ק א' מסיג על דברי הכל בו מסברא ומסתייע מדברי גמרתינו וכך כותב: "ונראה דאין ברכת המזון אלא על האכילה ועד שיתעכל הוא רק הזמן לברך על אכילה ראשונה, ברכת המזון אינה אלא על מעשה האכילה ונתנו זמן עד שיתעכל המזון, אבל אין ברכת המזון על המזון שבמעיו". סבור החזו"א: במה שנתבאר שניתן לברך ברכת המזון, ניתן להסתפק האם הכוונה שבעצם ברהמ"ז עיקרה על פעולת האכילה, ורק שכל זמן שלא התעכל המזון ניתן עדיין לברך, זה שהמזון נמצא עדיין במעים הוא רק תנאי שמאפשר לברך על מעשה האכילה, יש קשר בין ברהמ"ז לבין האכילה, בגלל המזון שבמעיים אבל ברכת המזון לא מתייחסת למזון שבמעיו, או ניתן לומר שברכת המזון אינה על האכילה אלא על עצם המצאות המזון במעים, שכל זמן שהמזון נמצא במעים, הוא מזין ומפרנס את האדם האוכל, ולכן כל זמן שהמזון במעים ניתן לברך ברכת המזון, על אותו מזון שנמצא במעים ולא על מעשה האכילה. ובספק זה יש נפקא מינה פשוטה. מי שאכל והתגייר תוך כדי שיעור עיכול, האם עכשיו בהיותו יהודי הוא חייב לברך ברכת המזון, שהרי בשעת מעשה האכילה הוא היה פטור מן המצוות, היה גוי, עתה הוא יהודי וחייב בכל המצוות, ואם ברכת המזון על הסעודה כוונתה להתייחס על מעשה האכילה ועיכול המזון הוא רק משך זמן בו ניתן לשייך את ברכת המזון למעשה באכילה אין שום חיוב לגוי שהתגייר אחר סעודתו לברך, אבל אם נאמר שברכת המזון מתייחסת למזון המצוי במעיים בהחלט יתכן שגוי שהתגייר והמזון עדיין במעיו יתחייב עכשיו לברך ברכת המזון.

החזו"א מכריע כצד הראשון, ברכת המזון אינה על המזון שבמעיו, אלא מתייחסת למעשה האכילה, כשהמזון שבמעיים אינו משמש אלא אפשרות לייחס את הברכה אל מעשה האכילה, ולכן סבור בעל החזו"א: שגוי שהתגייר ברור שהוא פטור מברכת המזון, אבל הכרעה זו נוגדת את דעת הכל בו, ולכן סבור בעל המג"א: שלדעת הכל בו אין אפשרות לברך על ריח כיון שאינו נשאר במעיים. נמצא שמדברי הכל בו משמע שלא כהכרעתו של החזו"א. אבל החזו"א מסתייע בראיה חזקה מגמרתינו, הגמ' מדברת על המן שירד לישראל במדבר, והמן שאכלו במדבר היה מיד נבלע באיברים ולא היתה לו שום פעולת עיכול, ומה שנאמר בתורה "ויתד תהיה לך על אזניך" שמשמע שאנשים היו נצרכים לנקביהם, אין זה אלא משום הדברים שהיו קונים מפעם לפעם מתגרי האומות, אבל המן בעצמו נבלע מיד באבירים בלי פעולת עיכול רגילה, אליבא דהכל בו היה צריך להיות שעל המן לא בירכו ברכת המזון, שהרי המן נבלע באיברים, לא עבר שום תהליך עיכול, כיצד יפרש א"כ הכלבו את דברי הגמ' במס' ברכות מ"ח: "ת"ר משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן הרי שברהמ"ז המקורית נתקנה על המן, ואם נאמר שהברכה לא מתייחסת למעשה האכילה אלא למזון ששרוי במעיים, הרי המן לא נמצא במעים, הוא מיד נבלע באיברים, ואם משה רבינו תיקן את ברכת הזן על המן, משמע כהכרעתו של החזו"א, שהברכה שלאחריה אינה על המזון שבמעים אלא על מעשה האכילה, והמזון שבמעים אינו משמש אלא כמשך זמן בו הותר עדיין לברך, ובאמת מסתבר אומר החזו"א: שברהמ"ז שהיתה במדבר א"א היה לברך אותה אלא מיד סמוך לסעודה, כדי שהברכה תשתייך לאכילה, שהרי במן לא היה את השיעור של עיכול, אבל אם כדברי הכל בו שאפי' מיד אחר פעולת ההרחה לא ניתן לברך ברכה לאחריה, משום שאין כאן מזון שבמעיים, כיצד א"כ ברכו ישראל ברכת המזון על המן, ומכח קושי' זו מכריע באמת החזו"א כהכרעתו ודלא כדברי הכל בו.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)