סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתצ"ד, מדור "עלי הדף"
מסכת יומא
דף נד ע"א-ע"ב

 

בענין "בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה" (א)

 

אמר רב קטינא, בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום וכו'. אמר ריש לקיש, בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק, ואמרו: ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו, מיד הזילום, שנאמר (איכה א, ח) "כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה" (נד ע"א - ע"ב).

רבותינו הראשונים נתקשו בזה, דהא במס' בבא בתרא (צט.) הקשו, פסוק אחד אומר על הכרובים (שמות כה, כ): "ופניהם איש אל אחיו", ובפסוק אחר נאמר (דה"ב ג, יג): "ופניהם לבית", ותירצו: "לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום", ובזמן החורבן - וודאי לא היו ישראל עושין רצונו של מקום, אם כן היאך יתכן שהיו אז ה'כרובים מעורים זה בזה'; עוד תמהו, דמשמע שלעולם בשעה שהיו ישראל עולין לרגל היה כן, ולכאורה, הלא הדבר היה תלוי אם היו עושין רצונו של מקום.

ובחידושי הר"י מיגאש (על ב"ב שם) מביא בשם רבו: "ששניהם בשורה אחת הן עומדים כדכתיב בקרא, וזה שהיו מעורים זה בזה וכו' בשעה שישראל עולים לרגל בלבד, והיה מעשה נס להראות חיבת ישראל לפני המקום כחיבת זכר עם נקבה, אבל בשאר ימות השנה לא היו מעורים, ובשעה שנכנסו עכו"ם להיכל נמי היו מעורים במעשה נס כמו שהיו מעורים בשעה שעולים לרגל, להראות לעכו"ם מה היתה חיבת ישראל לפני המקום, אי נמי כדי להראות ערותם לעכו"ם כדי שיזילום" וכו' (ראה גם רמב"ן, רשב"א ור"ן שם). ולאור דבריו, היו בזה מעשי נסים, בשעת עליה לרגל נעשה נס לטובה - להראות חיבתם, ובשעת החורבן, נעשה נס, אם לטובה - להראות לעכו"ם את חיבת בנ"י לפני המקום, ואם לרעה - כדי שיזילום.

תירוץ נוסף הביא הריטב"א, כי בסוגייתנו מבואר שבכותלי קודש הקדשים היו 'כרובים דצורתא', והיינו, שבכותלי קוה"ק היו מצויירים כרובים כמי שהם מעורים זה בזה, ועליהם מוסבים דברי ריש לקיש: "בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה", ואילו מה שאמרו במס' ב"ב שהדבר היה תלוי אם עשו רצונו של מקום, קאי על הכרובים שעמדו על גבי הכפורת. ולפי תירוץ זה נמצא שהכרובים דצורתא לא היו משתנים כלל, ותמיד עמדו כמעורים זה בזה, ומקשה על כך הריטב"א, כי ממאמרו של רב קטינא - "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת" וכו' - משמע שהיה כן גם בבית שני, שהיו מראים להם את הכרובים דצורתא שהיו כמעורים זה בזה, ואילו היו קבועים כן תמיד, איזו מעליותא היתה בכך, ואיזו חיבה היתה בזה לבני ישראל.

בספר 'שיח יצחק' (כאן) מיישב קושיא זו, וכותב: "כי היכי דהתם היו צורת הכרובים מעורים זה בזה, כן אותן הכרובים המצויירים שבבית קודש הקדשים היו מעורים, ומכל זה למדנו דנוכל לומר דגם בבית שני, הגם שלא היו כרובים כלל, לא אותם שעשה שלמה, ולא אותם שהיו דבוקים בארון שעשה משה, מ"מ היו שם כרובים דצורתא מעורים תמיד, דומיא למה שעשה שלמה, והגם דבאלו אין כאן שום נס במה שהיו מעורים, מכל מקום מתוך זה היו מזכירין להם חיבתם שהיה להם בבית ראשון כרובים מעורים כדמות אלו על דרך נס". נמצא שיש כאן מחלוקת הראשונים אודות כרובים דצורתא שהיו בבית שני, אם גם בהם היה נס באופן צורתם, ונשתנו אם היו ישראל עושין רצונו של מקום או לא, דלפי התי' שהביא הריטב"א כרובים אלו היו מעורים תמיד ללא שום שינוי, ולדעת הריטב"א - גם בהם היה מעשה נסים.

והנה, בענין מש"כ הראשונים שנעשה בזה נס לטובתם של בני ישראל, נכון להעתיק בזה לשונו של ה'פרשת דרכים' (דרוש כב): "דהנה המפרשים ז"ל תירצו לקושית הריטב"א הנז', דאיך יתכן דבשעה שנכנסו עכו"ם להיכל ימצאו הכרובים פניהם איש אל אחיו, ואמרו שנעשה להם נס לטובה, והוא על פי מה שאמרו רז"ל (עי' תענית טז.) שהקב"ה מצטער בצרתן של ישראל דכתיב (ישעי' סג, ט) 'בכל צרתם לו צר'... והנה באותה שעה שנכנסו עכו"ם להיכל שהיתה שעת חירום, כדי שלא יעלה על דעתנו, כי מאוס מאס את ישראל ובציון געלה נפשו, וכההיא דאמרינן בפרק חלק (סנהדרין קה.) שאמרו 'ישראל עבד שמכרו רבו ואשה שנתגרשה מבעלה כלום יש לזה על זה כלום', וכדי לבטל סברא זו הנפסדת רצה הקב"ה להורות לנו, דאכתי חביבותיה גבן, והשרה שכינתו בינינו, להורות שהוא מצטער בצרותינו וכו'. ותראה, דהשראת שכינתו יתברך הוא הוראה לעכו"ם שהקב"ה מחל לישראל עונם, ואמרינן במדרש (איכ"ר ד, כה) 'תם עונך בת ציון' (איכה ד, כב), 'אותו היום נטלו ישראל איפוכא גדולה על עונותיהם', ואפשר שכדי שידעו העכו"ם שהקב"ה נתרצה להם, הוצרך להראות לעכו"ם שהשכינה עמנו, ודו"ק".

ובענין זה יובא גם מש"כ ב'פרי צדיק' (פר' דברים אות יג) לתרץ קושיית הראשונים הנז', וז"ל: "... אך כשראו שנכנסו אויבים להיכל, תיכף הרהרו כל ישראל תשובה, רק שכבר נגזרה גזירה, וכמו שהוכיחם ירמיה למה לא עשו תשובה עד שלא נגזרה גזירה, שאז לא היה נחרב. ואז תיכף נעשו ישראל בכלל עושין רצונו של מקום, ומזה נולד תיכף משיח. ואיתא כן במדרש רבה (שם): 'טובה היתה מגילת קינות על ישראל ממ' שנה שנתנבא עליהם ירמיה, למה, שבה נטלו ישראל איפכו שלימה על עונותיהם ביום שחרב בית המקדש', שבאמת אז קבלו ועשו תשובה, ואם היו מתקנים הכל היו ראוי להיות תיכף התיקון האמיתי על ידי משיח שנולד, ומשום זה תיכף החזירו הכרובים פניהם איש אל אחיו, ולכן כשנכנסו האומות העולם מצאו הכרובים מעורים זה בזה". הדברים נפלאים מאוד, כי לפ"ז נתהפכו בני ישראל בזמן החורבן למדרגת 'עושין רצונו של מקום', ובכן היו הכרובים פניהם איש אל אחיו.


 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתצ"ה, מדור "עלי הדף"
מסכת יומא
דף נד ע"א-ע"ב

 

בענין "בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה" (ב)

 

הבאנו ביאור הראשונים בהא דאמרו רז"ל (נד ע"ב): "בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה" וכו', דלכאורה קשה מהא דאמרו (ב"ב צט.): פסוק אחד אומר על הכרוכים: "ופניהם איש אל אחיו", ובפסוק אחד נאמר: "ופניהם לבית", ותירצו: "לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום". והקשו הראשונים, הא בזמן החורבן - וודאי לא עשו רצונו של מקום, והיאך אם כן היו הכרובים מעורים זה בזה. והבאנו דברי הר"י מיגאש, שבשעת החורבן היה מעשה נסים שהכרובים היו מעורים זה עם זה, הגם שלא היו ישראל עושין רצונו של מקום, אם לטובה - להראות לעכו"ם את חיבת בנ"י לפני המקום, ואם לרעה - כדי שיזילום. יעו"ש.

הנה כי כן נביא כאן מעט דברים מופלאים, לגבי הצד שהיה לטובת בני ישראל, וכך כותב הרמ"ע זי"ע בספר 'עסיס רמונים' (שער ח, מהות והנהגה פרק ט) בסוד הכתוב (ישעי' לג, ז): "ומלאכי שלום מר יבכיון", וז"ל: "עוד יובן סוד 'ומלאכי שלום', עם המסופר מפלאי הכרובים, כמה שדרשו במסכת יומא אצל 'כי ראו ערותה', חידוש הוא שחידש הרצון המוחלט, שהכרובים יהיו מעורים בשעת החורבן, בסוד 'מלאכי שלום', שלא להבעית את ישראל, ובאותו רגע עצמו 'מר יבכיון'... 'ויקרא' לשון השפעה, אפילו 'לבכי ולמספד', שאף כשהוא שמם - במקדשו עומד... וזה כי בשעה שהלבנון באדיר יפול כבר יצא חוטר מגזע ישי (עי' איכ"ר א, נא), וזכותו כדאי שיהיו מעתה הכרובים מעורים תמיד, והוא הטעם דקאמרו שלא להבעית את ישראל, פן יתיאשו מן הרחמים" (כעי"ז כתב גם ב'עשרה מאמרות' מאמר 'מעין גנים' ח"א ליקוטים).

החיד"א זי"ע מביאו בספרו 'מראית עין' (כאן) בזה"ל: "הדברים עתיקים כמו שביאר הרב עיר וקדיש הרמ"ע ז"ל, דבעת החורבן היו הכרובים מעורין זה לזה, דבעת החורבן היה יחוד וזיווג עליון וקדוש, כדי שיהיה הכנה וכח לישראל, שלא יאבדו בגלות" וכו', ובהמשך מרמז הענין בפסוק (איכה א, טו) "קרא עלי מועד לשבור בחורי" וכותב שבשעת החורבן "היה תשעה באב מעין דוגמא למועדי ה', שיש למעלה יחוד זיווג עליון, והן הן מפלאות תמים דעים, וגודל רחמי בעל הרחמים", יעו"ש באריכות (ראה גם 'דבש לפי' ערך קריאה; 'חומת אנך' ישעי' כב קהלת ג; 'נחל אשכול' איכה שם).

ומן הנכון להביא בזה דברי ה'בני יששכר' (חדשי תמוז אב ג, א): "שמעתי בשם הרב הקדוש מורינו הרב ר' פנחס מקארעץ זצוק"ל, על הא דאמרו רז"ל (איכ"ר שם) בט' באב נולד בן דוד, הטעם הוא, להיות נשמת משיח בן דוד היא נשמה היותר גבוה וכוללת, ואם כן צריכין ללידת זאת הנשמה זווג היותר עליון, והנה נוכל להתבונן בענין אהבה גשמיות בעולם הזה כענין אהבת חברים ואיש עם אשתו, בהיותם ביחד לא תוכר כל כך האהבה, משא"כ כשרוצים להיפרד ולהרחיק נדוד לזמן רב אז יתפעלו הנפשות באהבה יתירה אהבה עזה מגודל הגעגועים, ועל כן 'חייב אדם לפקוד וכו' בשעה שיוצא לדרך' (יבמות סב:) וכו', על כן להיות בעוה"ר הפירוד בין הדבקים נעשה בתשעה באב, מיקרי בעוה"ר יום יציאה לדרך, נולד מזה הזווג משיח הנשמה היותר עליונה וכוללת, הבן. ועפי"ז תתבונן מה ששמעתי שהקשו תלמידי הרב הקדוש מוה"ר דוב בער זצוק"ל לרבם, על הא דאמרו רז"ל שמצאו האויבים ביום ההוא את הכרובים כמער איש וכו', הלא אמרו רז"ל שזה לא היה רק בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, ובהיפך ח"ו הכרובים הופכים פניהם זה מזה, והשיב להם הקדוש הנ"ל, 'חייב אדם לפקוד וכו' בשעה שיוצא לדרך' וכו', ואתה הבן".

יסוד זה מובא בספר 'אור יצחק' להרה"ק ר' יצחק מראדוויל זי"ע (פר' תרומה) בזה"ל: "והבעש"ט ז"ל השיב קושיית המהרש"א (יומא שם שהביא דברי הר"י מיגאש), בזמן החורבן לא היו עושים רצונו של מקום, והיה צריך להיות פרודות, והיו מעורין להראות היוצא לדרך חייב לפוקדה, וזהו גודל הבטחון שהתקשרות הוא בלא פירוד ח"ו, ובמהרה יפקוד אותנו ברחמים, והגלות הוא שיצא לדרך ויבא במהרה בימינו בקרוב" (עי"ש תירוץ נוסף).

ובעיקר הקושיא נביא מדברי ה'יערות דבש' (ח"א דרוש יג): "כי ידוע מה שאמרו במדרש (ראה זוהר הק' קרח קעט:) 'לעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות וימים טובים, אפילו בשבת של חול', ובהך אפילו 'בשבת של חול' רבו בו פירושים, ואין דבר יוצא מידי פשוטו, כי כל מועדים נקראים שבת כנודע, וכוונת המדרש, אפילו יום טוב שני של גליות שהוא באמת חול, דבקיאי אנן בקביעא דירחא... ומכל מקום 'לא זזה שכינה', ומבואר בירושלמי דתענית (פ"ד ה"ה) בחורבן בית ראשון היה חורבן הבית באחד באב, כי בט' תמוז הובקעה העיר, וכ"א יום מקל שקד הוא א' באב, וידוע בגמרא דערכין (יא:) כי ט' אב היה ביום א', אם כן ראש חדש אב היה בשבת, והיתה אז השכינה שורה בנו, ושפיר מצאו 'פניהם איש אל אחיו', ואתי שפיר". מבואר מדבריו חידוש גדול, שבשבתות ומועדים שבהם שרתה השכינה בבני ישראל, היו תמיד בדרגת 'עושין רצונו של מקום', ובהם היו הכרובים מעורים זה בזה, ומאחר שהחורבן היה ביום השבת, שפיר היו 'פניהם איש אל אחיו' (וראה תי' נוסף שם בדרוש ט, וע"ע 'עין אליהו' יומא שם).

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר