הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
שלוש פסיעות בסוף התפילה
יומא נג ע"ב
בסוף תפילת העמידה אנחנו נוהגים לפסוע שלוש פסיעות לאחור, ואח"כ לפנות שמאלה וימינה, בעת אמירת המשפט: "עושה שלום במרומיו" וכו'. המקור לכך נמצא בסוגייתנו. לאחר הדיון על יציאתו של הכהן הגדול מקודש הקדשים, כשפניו לכיוון הארון, אומרת הגמרא שכך צריך גם ללכת כשנפרד אדם מרבו, ומכאן מגיעה הגמרא גם לאופן שבו צריך אדם לסיים את תפילתו בעומדו לפני בורא עולם:
1. תלמוד בבלי מסכת יומא דף נג עמוד ב
אמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ואחר כך יתן שלום. אמר ליה רב מרדכי: כיון שפסע שלש פסיעות לאחוריו - התם איבעיא ליה למיקם, משל לתלמיד הנפטר מרבו, אם חוזר לאלתר - דומה לכלב ששב על קיאו. תניא נמי הכי: המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ואחר כך יתן שלום. ואם לא עשה כן - ראוי לו שלא התפלל. ומשום שמעיה אמרו שנותן שלום לימין ואחר כך לשמאל, שנאמר מימינו אש דת למו ואומר יפל מצדך אלף ורבבה מימינך. מאי ואומר? וכי תימא: אורחא דמילתא היא למיתב בימין, תא שמע יפל מצדך אלף ורבבה מימינך. רבא חזייה לאביי דיהיב שלמא לימינא ברישא. אמר ליה: מי סברת לימין דידך? לשמאל דידך קא אמינא, דהוי ימינו של הקדוש ברוך הוא. אמר רב חייא בריה דרב הונא: חזינא להו לאביי ורבא דפסעי להו שלש פסיעות בכריעה אחת.
הטור פוסק כדברי הגמרא, ומסביר שנתינת שלום לימין ולשמאל, אין הכוונה שיגיד את המלה שלום לימין ולשמאל, אלא שיגיד את תחילת המשפט: "עושה שלום במרומיו" כשהוא פונה שמאלה, ואת המשך המשפט "הוא יעשה שלום עלינו" כשהוא פונה ימינה:
2. טור (ר' יעקב בן הרא"ש, המאה ה-14, ספרד) אורח חיים סימן קכג
וכורע ופוסע ג' פסיעות לאחריו ובכריעה אחת ובעודו כורע קודם שיזקוף יטה בראשו לצד שמאלו כמי שבא ליפטר מרבו ואחר כך לימינו, דאמר ריב"ל המתפלל צריך שיפסע ג' פסיעות לאחוריו ואח"כ יתן שלום ואם לא עשה כן כאילו לא התפלל ויש נוהגין לומר שלום בשמאלי ושלום בימיני עושה שלום במרומיו וכו' וראייתם מהא דאמרינן במסכת יומא משום רבי שמעיה אמרו נותן שלום בימינו ואח"כ בשמאלו פי' בימינה של שכינה שהיא כנגדו שהוא שמאלו וכתב אבי העזרי שאין לאומרה שאין פירושו שיאמר שלום בימיני וכו' אלא כשאומר עושה שלום במרומיו הופך פניו לצד שמאלו וכשיאמר הוא יעשה שלום הופך פניו לצד ימינו. ובמקום שכלו ג' פסיעות יעמוד ולא יחזור מיד למקומו דאיתמר (יומא נג ב) משמיה דרב מרדכי כיון שפסע ג' פסיעות לאחריו התם מיבעי ליה למיקם משל לתלמיד שנפטר מרבו שאם חוזר מיד דומה לכלב שב על קיאו שסופו הוכיח על תחילתו שלא פסע לאחוריו כדי ליפטר מרבו כיון שחוזר אליו מיד וכתב רב אלפס מיבעי ליה למיקם התם עד דפתח שליח ציבור וכד פתח שליח ציבור הדר לדוכתיה. ואיכא מאן דאמר עד דמטי שליח ציבור לקדושה.
הרעיון בפסיעה אחורנית, אם כן, הוא להראות שכשאנחנו מסיימים את התפילה וכביכול מתרחקים מהקב"ה, אנחנו עושים זאת בכבוד הראוי, ע"י הליכה לאחור, כפי שהכהן הגדול היה מתרחק מהארון בקודש הקדשים, וכפי שתלמיד נפטר מלפני רבו. אבל הגמרא אינה מנמקת את העובדה שצריך לצעוד דוקא שלושה צעדים. ה'בית יוסף' מביא מספר הסברים לשאלה מדוע יש לצעוד דוקא שלושה צעדים:
3. בית יוסף (ר' יוסף קארו, המאה ה-16, צפת) אורח חיים סימן קכג
כתב עוד רבינו הגדול מהר"י אבוהב בשם ארחות חיים (סי' כה) שאלו הפסיעות צריך שיהיו עקב בצד גודל וגודל בצד עקב ככהנים. ועוד כתב (א"ח סי' כז) טעם לשלש פסיעות שלאחר התפילה כנגד שלשה מילין שרחקו ישראל מהר סיני בשעת מתן תורה. ועוד נמצא בהגדה שמשה רבינו ע"ה נכנס בחושך ענן וערפל לפני הקדוש ברוך הוא וכשיצא יצא מאלו השלשה ולכך אנו עושים שלש פסיעות ע"כ. ושבלי הלקט (סי' יח) כתב בשם הגאונים טעם לשלש פסיעות מפני שכשאדם עומד בתפילה עומד במקום קדושה ושכינה למעלה מראשו וכיון שנפטר מתפילתו צריך לפסוע שלש פסיעות לאחוריו כדי שיצא ממקום קדושה ויעמוד במקום חול וראיה לדבר שכן הוא כיון שחוזרים לאחוריהם שלש פסיעות נותנים שלום זה לזה כלומר עד עכשיו היינו במקום קדוש ויצאנו למקום חול עכ"ל. ובשם רבינו האי מצאתי כתוב שטעם שלש פסיעות משום דתפילות כנגד תמידין תקנום וכשכהן עולה למזבח עם איברי התמיד היה עולה דרך ימין ומקיף ויורד דרך שמאל ובין כבש למזבח היו שלשה רובדין של אבן ויורד בהם שלש פסיעות על עקב ואנן עושים כמו שהם היו עושים עכ"ל. וכתב ה"ר מנוח (ספר המנוחה תפילה פ"ה ה"י) דהני שלש פסיעות ילפינן להו מדכתיב (יחזקאל א ז) "ורגליהם רגל ישרה". 'רגליהם' – תרי. 'רגל' – חד. ויש אומרים שש, דהא כתיב בתריה "וכף רגליהם ככף רגל עגל". ואף על גב דשלש פסיעות אשכחן, ששה לא אשכחן, סבירא ליה דפסיעה אינה אלא כשמניע שתי רגליו וכן מנהג חכמי צרפת. ויש אומרים תלת הוו בשובו למקומו שיש לו לחזור בשלש פסיעות כאשר בתחלה עכ"ל וכסברא אחרונה כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' קד):
מספר נימוקים, אם כן, הביא ה'בית יוסף' לשלוש הצעדים:
1. רמז לשלושת המילין שהתרחקו בני ישראל מהר סיני בשעת מתן תורה.
2. רמז לשלושת המסכים שאליהם נכנס משה בהר סיני: חושך, ענן וערפל.
3. יציאה ממקום קדוש למקום חול נעשית ע"י הליכה של שלושה צעדים.
4. כנגד הרווח שהיה בין הכבש לבין המזבח, שהרי התפילות כנגד הקרבנות.
5. כנגד הפסוק העוסק במלאכים ואומר שרגליהם רגל ישרה.
לפי ההסבר האחרון, אומר ה'בית יוסף', יש כאלה שאמרו שצריך לצעוד ששה צעדים, ואכן יש כאלה שהחשיבו 'פסיעה' רק כשאדם מניע את שתי רגליו, אבל אנו איננו עושים כן אלא עושים שלוש פסיעות בלבד. והאבודרהם כתב שגם החזרה למקום אח"כ נחשבת לצורך החשבון הזה, ולכן בעצם גם אנחנו צועדים ששה צעדים: שלושה אחורה ושלושה קדימה.
לעניין האחרון, אגב, יש גם נפקא מינה להלכה. הרב יצחק יוסף כותב שמהסיבה הזו אנשים מקפידים שלא יעברו לפניהם לאחר שהם צעדו את שלושת הצעדים, כי הצעידה קדימה שתיעשה לקראת הקדושה היא חלק מהצעידה אחורנית:
4. ילקוט יוסף (הרב יצחק יוסף שליט"א) הלכות תפילה סימן קכג
יש מקפידים שלא ילך אדם לפניהם כשעומדים במקום שכלו ג' פסיעות שלהם, עד שישובו למקומם, ויש להם סמך מדברי רבינו מנוח בשם יש אומרים. אבל מה שיש נוהגים שאם רואים מי שרוצה ללכת לפניהם ממהרים לשוב למקומם טרם שימתינו כשיעור המפורש בשלחן ערוך, טועים הם.
טעם נוסף לשלושת הצעדים הללו מביא המהרש"א:
5. מהרש"א (ר' שמואל אליעזר הלוי איידלש, המאה ה-16, פולין) חידושי אגדות נג, ב
צריך שיפסיע ג' פסיעות כו'. עיין הטעם בזה בב"י טור א"ח סי' קכ"ג ע"ש. ושמעתי עוד טעם בזה והוא מפורש בפ' חלק גבי נבוכדנצר דרהט שלש פסיעות ואתא גבריאל כו':
המהרש"א מפנה אותנו לסיפור המסופר בגמרא, שלפיו נבוכדנצר היה סופר המלך של מרודך בלאדן, ובזכות שלושה צעדים שהוא עשה לכבוד הקב"ה הוא זכה להחריב את בית המקדש (בגירסה שלנו בגמרא כתוב שהוא פסע ארבעה צעדים, אבל כנראה שהיתה גם גירסא שהוא פסע שלושה):
6. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צו עמוד א
"בָּעֵת הַהִוא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ וַיִּשְׁמַע כִּי חָלָה וַיֶּחֱזָק". משום "כי חלה חזקיהו ויחזק" שדר ליה ספרים ומנחה? - אין! - לדרש המופת אשר היה בארץ. דאמר רבי יוחנן: אותו היום שמת בו אחז שתי שעות היה, וכי חלה חזקיהו ואיתפח - אהדרינהו קודשא בריך הוא להנך עשר שעי ניהליה, דכתיב "הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחרנית עשר מעלות ותשב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה" - אמר להו: מאי האי? - אמרו ליה: חזקיהו חלש ואיתפח. אמר: איכא גברא כי האי, ולא בעינא לשדורי ליה שלמא? - כתבו ליה: שלמא למלכא חזקיה, שלם לקרתא דירושלם, שלם לא-להא רבא. נבוכדנאצר ספריה דבלאדן הוה, ההיא שעתא לא הוה התם. כי אתא אמר להו: היכי כתביתו? אמרו ליה: הכי כתבינן. אמר להו: קריתו ליה א-להא רבא וכתביתו ליה לבסוף? אמר: אלא הכי כתובו: שלם
לא-להא רבא, שלם לקרתא דירושלם, שלם למלכא חזקיה. אמרי ליה: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא. רהט בתריה. כדרהיט ארבע פסיעות אתא גבריאל ואוקמיה. אמר רבי יוחנן: אילמלא בא גבריאל והעמידו - לא היה תקנה לשונאיהם של ישראל.
לאחר שהבננו את הרעיון של ההליכה אחורנית, נחזור לדברי הגמרא שאין לצעוד מיד קדימה לאחר שהוא צעד אחורנית, ואם עושה כן הרי הוא ככלב ששב על קיאו. הדברים הללו צריכים הסבר: המשל של 'כלב שב על קיאו' לקוח מתוך משלי (כו, יא): "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ". הכוונה היא שהכלב, לאחר שהוא מקיא, חוזר ואוכל את הקיא של עצמו. כך, אומר החכם מכל אדם, מי שעשה שטות וחוזר ועושה אותה שטות הרי הוא ככלב ששב על קיאו.
הגמרא אומרת דברים דומים על אדם שחטא, וממשיך להתוודות על החטא הזה לאחר שהוא כבר התוודה עליו בעבר, ולפי דעה אחרת על אדם שחטא וחזר וחטא:
7. תלמוד בבלי מסכת יומא דף פו עמוד ב
תנו רבנן: עבירות שהתודה עליהן יום הכפורים זה - לא יתודה עליהן יום הכפורים אחר, ואם שנה בהן - צריך להתודות יום הכפורים אחר, ואם לא שנה בהן וחזר והתודה עליהן - עליו הכתוב אומר "ככלב שב על קאו כסיל שונה באולתו". רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שכן שהוא משובח, שנאמר "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד". אלא מה אני מקיים "ככלב שב על קאו" וגו'? - כדרב הונא, דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו. - הותרה לו סלקא דעתך? אלא אימא: נעשית לו כהיתר.
בדברי הגמרא ברור שהקיא הוא דבר רע, והכלב השב על קיאו חוזר ועושה משהו רע. אבל לכאורה לגבי החוזר למקום התפילה שלו אינו כך: גם אם החזרה למקום התפילה אינה רצויה, למה זה נחשב ככלב השב על קיאו?
השאלה מתמיהה עוד יותר כשמעניינים בתשובה שענה הרשב"א. אמרנו שהמתפללל פוסע שלוש פסיעות לאחוריו וממתין עד שהש"ץ מתחיל (או עד שהוא מגיע לקדושה). ובכן, נשאל הרשב"א, מה עושה הש"ץ עצמו? השואל שמע כי הרשב"א אמר לו שישוב מיד למקומו, ולכן הוא תמה כיצד פסק הרשב"א בניגוד לגמרא במסכת יומא:
8. שו"ת הרשב"א (ר' שלמה בן אדרת, המאה ה-13, ספרד) ח"א סימן תרעה
שאלת שליח ציבור שהתפלל לעצמו. אם יכול לחזור למקומו מיד כשירצה לחזור ולהתפלל ולהוציא את הרבים? לפי שתלמיד אמר לך משמי שהוא מותר. ואמרת שאתה תמה על זה ותלית הטעות בתלמיד. לפי שאמרו שאם עשה כן דומה לכלב שב על קיאו. ושערו הרב אלפסי והר"מ במז"ל עד כמה ישהה. ואמרת שמנעת את הצבור מטעם זה שעיקרו ביומא.
תשובה: דבר זה לא נמצא בגמרא. ומה שאמרת שעיקרו ביומא לא נודע לנו ביומא. אלא שהרב אלפסי ז"ל כתב בפרק אין עומדין שאמרו כן משמיה דרב מרדכי.
תשובתו של הרשב"א מפתיעה מאוד, שהרי זה בניגוד לגמרא מפורשת! ואכן, ר' נתן קורוניל כתב במאמר שפורסם ב'שומר ציון הנאמן' – שהוא כתב-עת תורני שהוציא הרב יעקב עטלינגר בעל ה'ערוך לנר', (בגליון קמז, משנת תרי"ג) – שכנראה שלרשב"א היתה גירסא אחרת בגמרא. הוא אף הוכיח זאת מדברי הגמרא עצמה, שהרי לא יכול להיות שרב מרדכי יגיד דברים לר' יהושע בן לוי, היות והוא חי זמן רב אחריו. מאוחר יותר חזר הרב נתן קורוניל וכתב זאת בספרו בית נתן:
9. בית נתן, (ר' נחמן נתן קורוניל, המאה ה-19, ירושלים) ברכות דף לה, א
בתשובות הרשב"א הנדפס בבולונייא, אחרי סיום כל התשובות קודם המפתחות ישנו שם דף אחד מהמגיה המשבח ומפאר את יופי דברי הרשב"א וכו' ובתוך דבריו כתב וז"ל "עוד נמצאו בהעתק איזה תשובות נראים הפך הגמרא אך מעט הן, ואחת מהן נזכרה הנה בסי' תל"ו ונכפלה בסי' תרע"ה שכתוב בתשובה וז"ל: 'ומה שאמרת שעיקרו ביומא לא נודע לנו ביומא' וכו' ואיברא תלמוד ערוך היא ביומא פ' הוציאו לו ומביאו הרב אלפסי פרק אין עומדין אך משנה הוא מעט לשון הגמרא יעויין שם, ותמהנו אם פה קדוש כהרשב"א אמר דבר זה. ואולי תלמיד טעה ותלה ברבו". עכ"ל.
והנה עיינתי שם ביומא בש"ס כ"י שתחת ידי ומצאתי שדברי הרשב"א נאמנו מאד. וזה לשון הגמ' יומא דף נג,ב: "אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות אחריו ואח"כ יתן שלום. תניא נמי הכי המתפלל צריך שיפסיע וכו'" כך הוא הגירסא שבכתב יד. וכל מה שכתוב אצלינו "אמר ליה רב מרדכי כיון שפסע" וכו' עד "דומה לכלב ששב על קיאו" לא גרסינן בכתב יד וברור שזאת גירסת הרשב"א וכן היא גירסת הבה"ג בפ' אין עומדין...
והנה עדיין עומד לנגדינו דברי הרי"ף בפ' אין עומדין שנראה שהיה לו זאת הגירסא בגמ' דיומא והרשב"א מזכירו, אבל נראה ברור שגם הרי"ף גירסתו כהרשב"א וכבה"ג כי מצאתי בשלטי הגבורים שסביב המרדכי בפ' אין עומדין וז"ל באות ב': גרסי' ביומא פ' הוציאו לו אמר רבי אלכסנדרי אריב"ל המתפלל צריך שיפסיע ג' פסיעות לאחוריו ואח"כ נותן שלום וכו' ומאריך עד "וכתב רב אלפסי משמיה דרב מרדכי גאון אמר דכיון דפסע ג' פסיעות לאחוריו" וכו' יע"ש. שמעינן מהכא דהא שכתוב בהרי"ף וז"ל ומשמיה דרב מרדכי אמר כיון שפסע ג' פסיעות לאחריו וכו' אינם דברי רב מרדכי שנזכר אצלינו ביומא אלא הם דברי רב מרדכי גאון, ויתכן שהמדפיס כשראה שהרי"ף כותב ומשמיה דרב מרדכי וכו' חשב שהעתיק זאת מגמרא דיומא והדפיסו בגמרא וחשב לתקן וקלקל.
וכן מוכח מסדר הזמנים שרב מרדכי היה תלמיד רב אשי כמבואר בביצה דף ו, א ד"ה א"ל רב מרדכי לרבינא וכו' וא"כ איך יאמר רב מרדכי לריב"ל שלא ראהו מעולם.
ראיה נוספת לדבריו של ר' נתן קורוניל הביא הרב אריה לייב פרומקין, ממייסדי פתח תקוה, (יש על שמו גם רחוב בפתח תקוה), שכתב פירוש על סדר רב עמרם גאון בשם מגן האלף, ובו הוא כותב כך:
10. מגן האלף (ר' אריה לייב פרומקין, המאה ה-19, פתח תקוה) סדר רב עמרם גאון קלו, ב
ויש להביא ראיה לזה גם מתלמודין, דאמר תניא נמי הכי אחרי דברי רב מרדכי, ובאמת לא נזכר בברייתא כלל דבעי ליה למיקם לאחר שפסע ג' פסיעות, והוה ליה למימר להגמרא תניא נמי הכי אחרי דברי ר' יהושע בן לוי, אלא ודאי דלא גרסינן בש"ס כלל הא דרב מרדכי, ותלמיד טועה העתיקו מתוך דברי הרי"ף.
ואולם, גם אם אין אנו גורסים זאת בגמרא, ואפילו אם נקבל את העובדה שזה נאמר ע"י רב מרדכי גאון, עדיין צריך להבין מה ההגיון בכך שאסור לחזור למקום שהתפלל בו, ויתרה מזו: שמי שחוזר לאותו מקום נחשב כמו כלב השב על קיאו? האם החזרה למקום התפילה פוגמת גם בתפילה עצמה – שכבר הסתיימה – ומגדירה אותה כקיא?
הסברים שונים ניתנו למשפט הזה. ר' אברהם בן נתן, מראשוני רבני פרובנס, הסביר שכאשר הוא חוזר למקומו, הוכיח סופו על תחילתו, שגם הצעידה הראשונה שהוא עשה לפני התפילה לא היתה לשם תפילה אלא סתם הליכה, שהרי גם עכשיו הוא צועד קדימה:
11. ספר המנהיג (ר' אברהם בן נתן הירחי, המאה ה-12, פרובנס), סימן סח
ובסיום התפילה יפסיע שלש פסיעות לצאת לו משלוש מחנות וליטול רשות, ונותן שלום לשמאלו תחילה כלפי ימינו של הקב"ה העומד לנגדו שנאמר "שויתי ה' לנגדי תמיד", ובמקום שכלו שלש פסיעותיו צריך לעמוד. ואם חזר למקומו מיד דומה לכלב ששב על קיאו כן כסיל שונה באולתו, פי' כי סופו הוכיח על תחילתו שלא לשם תפילה הפסיע בתחילה שלש פסיעות לפניו אחרי שכשהתפלל חזר לו לפניו מיד שלא לשם תפילה.
לפי ההסבר הזה, אם כן, כל עוד הוא לא חוזר קדימה התפילה שלו היא מקובלת, אבל כאשר הוא חוזר קדימה הוא מגלה את דעתו, כביכול, שגם הצעידה קדימה לפני התפילה לא היתה בגלל העמידה לפני ה'. אבל לפי ההסבר הזה לא ברור למה זה ככלב ששב על קיאו, היות ומדובר רק בדבר אחד שלא היה בסדר.
הב"ח מסביר את הדברים על פי הגמרא שראינו, שאדם שמתוודה על חטאים שהוא כבר התוודה עליהם נחשב ככלב השב על קיאו:
12. בית חדש (ר' יואל סירקיש, המאה ה-17, פולין) אורח חיים סימן קכג
ועוד אפשר לומר דהוי ממש ככלב שב על קיאו, והוא דהטעם דיעמוד שם ולא יחזור מיד הוא כדי להראות דכבר נפטר מרבו על מה שהיה מבקש על העבר "החזירנו בתשובה שלמה לפניך" ו"סלח לנו אבינו" וכו' כי ניחם על עוונותיו ולא ישוב עוד לעשות כאשר עשה, ועל דעת זה נפטר מרבו והלך לו. ואם יחזור מיד, נראה דחזר ממחשבה זו ועלה בדעתו לעשות עוד כמעשיו שעשה לשעבר ושעל כן חוזר לפני רבו לחזור ולהתפלל לפניו שימחול לו על הרהורים רעים ומחשבתו הרעה, וזה דומה ממש לכלב שב על קיאו שלאחר שהקיא הדברים הנמאסים עליו שב לאכלן וכך מורין מעשיו של זה שלאחר שהיו מאוסין עליו מעשיו הרעים שעשה לשעבר חזר וחשב לעשותן ולשנות באולתו.
ההסבר הזה מתאים לדברי הגמרא שראינו במסכת יומא, אבל הוא יכול להסביר רק את הבעיה בתפילות שבהן אומרים 'החזירנו בתשובה שלמה' ו'סלח לנו אבינו'. ומה לגבי תפילות שבהן זה לא נאמר, כגון תפילות של שבתות וימים טובים?
האמת היא שהמהרי"ל הקדים את הב"ח וכתב דברים דומים, אם כי הוא אינו מדבר דוקא על החטאים, אלא על עצם התפילה:
13. מהרי"ל (ר' יעקב מולין, המאה ה-15, גרמניה), ליקוטים אות לט
איתמר הממהר לחזור לתפלתו אחר שפסע אחוריו הג' פסיעות דומה לכלב ששב על קיאו. אמר מהר"י סג"ל דנפלה מחלוקת בין ההמון ליישב המשל הזה. ונראה אליו ליישב מהא דאיתא בכמה דוכתין מי ששב מחטאו יהא נדמה עליו כאילו לא חטא מעולם ויהא בטוח במחילה גמורה, ולא יחשוב אולי לא נתכפרו עונותיו ויגמור בדעתו שלא לחזור לחטוא לעולם. והשתא כשאדם סיים תפלתו ופסע אחוריו ישאר עומד שם וידמה אל לבו שתפלתו נתקבלה ונתכפר ונפטר מכל וכל. ואם חוזר מיד נראה כאילו ממהר לבקש ולהתפלל על שיחזור לחטוא עוד. משל לכלב דכבר קץ ומאס במאכל שבמעיו עד שהקיאו, ושוב חוזר עליהם ומתוקים לו כדבש ואוכלם.
הסבר נוסף נמצא בספר 'מאיר עוז' על המשנה ברורה, שבו הוא מצטט את המו"ל של המהרי"ל שם, שכותב כך:
14. מהרי"ל, שם, שינויי נוסחאות
שמעתי סברא שדרכו של כלב כשמצפה למתנה ומגערים בו עוקר ממקומו וחוזר תיכף כי הכלבים עזי נפש, וכן הנוטל רשות מרבו ופוסע לאחוריו ומיד שב למקומו נראה כחצוף שהושב ריקם על בקשתו ומעיז פניו שנית ע"י הפצרה ולשון "קיא" לשון "עמידה" כמו "עבדו אפותיקי" פירש רש"י (ב"ק יא, ב) אַפֹּה תהא קאי.
הסבר נוסף מובא בט"ז, שכאשר אדם חוזר למקום שבו הוא התפלל, הוא כאילו רוצה לבטל את התפילה שהוא התפלל:
15. טורי זהב (ר' דוד הלוי סגל, המאה ה-17, פולין) אורח חיים קכג ס"ק ג
בגמ' אמרינן ע"ז דאם לא עשה כן דומה ככלב ששב אל קיאו נרא' פי' כיון שחוזר תכף משמע שמה שהתפלל אינו נוח לו ורוצה להתפלל שנית מה שהתפלל כבר וא"כ מבזה הוא תפלתו.
נדמה לי שכוונתו היא שהכלב שכבר מוציא את האוכל ממעיו אינו אמור לבלוע את האוכל בחזרה, ובדומה לכך מי שכבר הוציא את המלים מפיו בתפילה אינו אמור להתחרט על התפילה שהוא התפלל ואינו אמור לנסות להתפלל שוב, ולכן כאשר הוא חוזר למקומו הוא ככלב ששב על קיאו.
הרב עמרם גאון מסביר את המשפט הזה באופן שונה, כנראה. הוא כותב כך:
16. סדר רב עמרם גאון (המאה ה-9, בבל) סדר תפילה
ואמרינן משמיה דרב מרדכי מקום שכלו שלש פסיעות שם צריך לעמוד וליתן שלום, ואינו צריך לחזור למקום שהתפלל וליתן שלום, ואם חזר למקומו הראשון ונתן שלום למה הוא דומה? -לתלמיד הנפטר מרבו והלך לו, ולא הלך אלא עמד בקרוב הימנו על מנת להלוך ולא הלך, וכשירצה לילך חוזר ומתפטר ממנו דומה לכלב שחזר על קיאו. ואם חזר למקום שהתפלל ראוי לו כאילו לא התפלל.
מסביר הרב פרומקין את דברי רב עמרם גאון:
17. מגן האלף (ר' אריה לייב פרומקין, המאה ה-19, פתח תקוה) סדר רב עמרם גאון קלו, ב
ולכל הפירושים קשה במאי הוא שונה באיוולתו?! אבל יראה דרבינו הגאון ז"ל הטעים כל זאת בפירוש מרווח, דהוי ממש כסיל שונה באיוולתו ככלב שב על קיאו, והסביר זאת במשל התלמיד שנפטר מרבו והלך לו, ולא הלך, אלא עמד על מנת להלוך, שלפי הדין כשירצה ללכת חייב לחזור ולהיפטר ממנו, דקי"ל במסכת מו"ק דף ט' דאפילו נפטר ברשות רבו, מ"מ אם לן ונשתהה צריך ליטול רשות ולהפטר ממנו פעם אחרת, וזה שלא נתן שלום במקום הראוי לו, היינו כשכלו הג' פסיעות, אלא חזר למקומו הראשון, הוא כסיל שונה באיוולתו, דפעם הראשון נפטר מרבו והלך לו ולא נתן שלום כלל במקום שכלו הג' פסיעות, וכיון שלא הלך באמת אלא עמד בקרוב על מנת להלוך, דינא הוא שכשירצה לילך יחזור ויפטר ויתן שלום כדין תלמיד לרב. והוא שב למקומו הראשון שאסור לו ליתן שם שלום, הרי הוא שונה באיוולתו, והדברים ברורים למבין.
לפי ההסבר הזה יש כאן שני מעשים פסולים, וזו הכוונה שהכסיל שונה באיוולתו:
כאשר אדם נמצא לפני רבו ורוצה ללכת, הוא צריך לעשות שני דברים: לבקש רשות ללכת, ולומר שלום לרבו. כאשר הוא פסע אחורנית הוא ביקש רשות ללכת, וזה מצוין. אבל אח"כ, במקום לומר שלום הוא חזר קדימה, ולאחר שחזר למקומו הוא אמר 'עושה שלום במרומיו'. בכך הוא עשה שתי שגיאות: ראשית, הוא לא אמר שלום במקום שבו צריך לומר שלום, ושנית – כיון שהוא חזר לפני רבו, עליו לבקש שוב רשות להיפטר מרבו ע"י צעידת שלושה צעדים אחורנית, ואילו הוא אינו עושה כן.
מעניין לציין בהקשר זה את השאלה שנשאל הרב יצחק זילברשטיין: האם החזרה לאחור היא חלק מהתפילה, או שהיא עומדת בפני עצמה? נפקא מינה תהיה האם אדם שנאלץ לעזוב את מקום התפילה שלו מסיבה כלשהיא מיד לאחר התפילה, ולאחר מכן חזר. האם עליו לצעוד שלושה צעדים לאחור, או שמכיון שהוא כבר סיים את תפילתו אין חובה כזו? הרב זילברשטיין מחלק בין שני מצבים:
18. חשוקי חמד (הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, בני ברק) יומא דף נג עמוד ב
שאלה. איש הצלה שסיים את תפילתו ולא פסע ג' פסיעות, וראה לפניו מקרה של פיקוח נפש ורץ להגיש עזרה, כשסיים את פעולתו האם יחזור למקומו ויפסע ג' פסיעות ויאמר עושה שלום וכו', או שמא פרח ממנו מצוות הג' פסיעות? כמו כן יש להסתפק מה הדין כאשר בגמר תפילתו ראה צואה לפניו ורץ לכסותה, כדי להציל אנשים מלהתפלל ליד צואה. האם ישוב למקומו כדי לפסוע ג' פסיעות לומר עושה שלום או לא?
תשובה. יעוין במשנ"ב (סימן קכב סק"ה) שכתב שאע"פ דבין יהיו לרצון לשאר תחנונים שפיר דמי להפסיק, מ"מ אם יכול לקצר כדי לעקור רגליו עדיף טפי, דאע"פ שאמר יהיו לרצון, מכל מקום כל זמן שלא פסע, הוי כעומד לפני המלך, עיין שם. אם כן יש לומר שכיון שעדיין יש לו דין של כעומד לפני המלך, לכן בנידון השני אולי יש לו לחזור למקומו כדי לפסוע, כיון שעקירתו היתה לצורך התפילה, ונחשב שעומד לפני המלך... דיש לומר שהעקירה שלו לכסות את הצואה לא נחשבת לעקירת רגלים, שהרי אילו היה צריך לכסות את הצואה באמצע שמונה עשרה גם היה הולך כדי לכסותה כמבואר במשנ"ב (סימן צ ס"ק פד), ואם כן אין זה עקירה. אמנם בנידון הראשון שהלך להציל מסתבר שכבר הסיח את דעתו מהתפילה, ופרח ממנו המצב של עומד לפני המלך, ואין ענין שיחזור למקומו כדי לפסוע.
