הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רבי יוחנן ורבי אלעזר - כמי הלכה
יומא נה ע"א
תנו רבנן: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: אחת, אחת ואחת, שתים ואחת, שלש ואחת, ארבע ואחת, חמש ואחת, שש ואחת, שבע ואחת. ולא פליגי; מר כי אתריה ומר כי אתריה.
דכולי עלמא מיהת הזאה ראשונה צריכה מנין עם כל אחת ואחת,
מאי טעמא?
רבי אלעזר אמר: שלא יטעה בהזאות. רבי יוחנן אמר: אמר קרא +ויקרא טז+ ולפני הכפרת יזה שאין תלמוד לומר יזה ומה תלמוד לומר יזה - לימד על הזאה ראשונה שצריכה מנין עם כל אחת ואחת.
מאי בינייהו? - איכא בינייהו דלא מנה, ולא טעה.
1.
רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים פרק ג הלכה ה:
ומכניס דמן להיכל ומזה מדם שניהן ביום הזה ארבעים ושלש הזיות, ואלו הן: מזה תחילה מדם הפר שמונה הזיות בקדש הקדשים בין בדי הארון קרוב לכפורת בטפח שנאמר ולפני הכפורת יזה וגו', ומזה שם אחת למעלה ושבע למטה, מפי השמועה למדו שזה שנאמר שבע פעמים יזה יתר על הזייה ראשונה,
וכך היה מונה אחת,
אחת ואחת
אחת ושתים
אחת ושלש
אחת וארבע
אחת וחמש
אחת ושש
אחת ושבע,
ולמה מונה ככה שמא ישכח וימנה הזייה ראשונה מכלל השבע...
הרמב"ם פוסק כדעת משנתנו וכדעת רבי מאיר בברייתא, שיש למנות אחת ושתים וכו' ולא שתים ואחת וכו'.
2.
בפשטות, הרמב"ם פוסק כמשנתנו שהיא "סתם משנה". אם היה צריך לפסוק לפי הברייתא הרי שהיה צריך להכריע דווקא כרבי יהודה על פי הכלל, שבמחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה ההלכה היא כרבי יהודה. ומדוע הרמב"ם מכריע כמשנתנו ולא כברייתא, כי כנראה הרמב"ם סובר שהלכה כ"סתם משנה" גם אם יש אחריה מחלוקת בברייתא. וכן יש לציין ש"סתם" משנתנו היא כדעת רבי מאיר בברייתא.
3.
וראה ב"מתיבתא", הערה כד שיש גירסא שהופכת את הדעות, ויוצא, ש"סתם" משנתנו היא כדעת רבי יהודה בברייתא, ומתיישב גם שבמחלוקת בברייתא בין רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה.
4.
הרמב"ם פוסק כדעת רבי אלעזר בסיבה לדין שאין עליו מחלוקת - שהזאה ראשונה צריכה מנין עם כל אחת ואחת, כלומר, לומר, "אחת, אחת ו...". הנימוק של רבי אלעזר הוא "שלא יטעה בהזאות", והנימוק של רבי יוחנן הוא שנלמד מדרשת הפסוק.
5.
לחם משנה הלכות עבודת יום הכיפורים פרק ג הלכה ה:
[ה] שמא ישכח וימנה וכו'. קשה דלמה פסק כר"א דאמר כן בפרק הוציאו לו [דף נ"ה א] ולא פסק לחומרא בשל תורה כר"י דפליג עליה ונפקא ליה מקרא דיזה דלדידיה אף על גב דלא מנה ולא טעה לא מהני כדאמרו שם.
5.1
כעיקרון, הכלל הוא שבמחלוקת בין רבי יוחנן ורבי אלעזר ההלכה היא כרבי יוחנן.
5.2
ונניח שכלל זה תקף גם כשהם חלוקים במתן נימוקים לדין שבמשנה או בברייתא [כבסוגייתנו]. ולפי זה ברורה קושייתו של ה"לחם משנה" מדוע הרמב"ם פסק בסוגייתנו דווקא כרבי אלעזר.
5.3
אלא שקשה, מה"לחם משנה" משמע שהיה צריך להכריע כרבי יוחנן בגלל שמדובר בדין דאורייתא וראוי להחמיר כשיש מחלוקת. משמע מכך שמחלוקת בין רבי אלעזר ורבי יוחנן היא בגדר "ספק" ואין הכרעה אישית-עקרונית ביניהם! ואולי כך הוא הדבר כשהם חלוקים במתן נימוק לדברי תנאים.
6.
המשך דבריו:
וי"ל דבירושלמי אמרו בשם ר"י הך טעמא דשמא ישכח וכיון דבגמ' דידן ובגמ' דירושלמי פליגי בסברת ר"י ור"א אית ליה בבירור הכי דטעמא משום שמא ישכח לא שבקינן מאי דאמר ר"א בודאי משום מאי דמספקא לן אדאמר ר"י:
ה"לחם משנה" מתרץ בכך, שבגמרא הירושלמית משמע שהנימוק שמובא בסוגייתנו כדברי רבי אלעזר מיוחסים דווקא לרבי יוחנן, תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת יומא פרק ה הלכה ד, "א"ר יוחנן כדי שלא יטעה", ולפי זה יוצא שיש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי מהי דעתו של רבי יוחנן, ולפי הירושלמי רבי יוחנן סובר כרבי אלעזר בבבלי, לכן יש לפסוק כרבי אלעזר בבבלי!
7.
בן ידיד הלכות עבודת יום הכיפורים פרק ג הלכה ה:
שם ולמה מונה ככה שמא ישכח וימנה וכו'. הקשה הרב לח"מ ז"ל למה פסק כר' אלעזר ולא כר' יוחנן ביומא דף נ"ה ע"א ועי"ש תרוצו
ולענ"ד נראה דכיון דקי"ל ר"א ור"י ההלכה כר' יוחנן ור"י בירושלמי שהוא חיברו כמ"ש רבינו בהקדמת ספרו איתא התם דקאמר איהו מ"ש ר' אלעזר בתלמוד דידן לפיכך תפסינן עיקר מ"ש ר"י התם על דרך סוגיא בדוכתה עדיפא דבתלמוד דידן לא היה ר"י בעצמו שם ומפי השמועה נזכרו שמועותיו והם הפוכות כן נ"ל...
הוא סובר כסעיף 5.1 לעיל ומיישב כדברי ה"לחם משנה", אולם הוא מוסיף נופך, שמכיוון שאת הירושלמי ערך רבי יוחנן, ולכן, כאשר יש "בעיה" מהי דעתו של רבי יוחנן יש עדיפות לדברי רבי יוחנן בירושלמי! ומתאים למושג "סוגיה בדוכתא עדיפה" [=סוגיה במקומה עדיפה = סוגיא עיקרית], כלומר, יש עדיפות לסוגיה העיקרית שבה מובאת דעתו של חכם מסויים. [אולי דומה גם לעיקרון של "מדשקיל וטרי אליביה" - הלכתא כוותיה]
8.
המאיר לארץ הלכות עבודת יום הכיפורים פרק ג הלכה ה:
שם שמא ישכח וימנה וכו'. נ"ב עי' לח"מ שהקשה על זה דפסק כר' אלעזר לקולא, ולא לחומרא בשל תורה כר' יוחנן,
וכוונתו משום דדרכו של הרמב"ם ז"ל לפסוק בשל תורה לחומרא אף אם הוא כתלמיד במקום הרב, וכמ"ש בחידושיו בהל' איסורי ביאה פי"ח ה"ט, ליישב ג"כ על זה שפוסק שם כר"י נגד רבו, וכש"כ נגד תלמידו,
הוא מסביר ששיטת הרמב"ם באופן כללי היא, שיש לפסוק לחומרא [בדיני תורה] במחלוקת של חכמים גם כאשר מדובר בתלמיד נגד רבו, ובודאי אם מדובר ברב נגד תלמידו - כבסוגייתנו, שצריך היה לפסוק כרבי יוחנן נגד רבי אלעזר. למעשה הוא מחזק את קושיית ה"לחם משנה".
9.
המשך דבריו:
והא דלא הקשה ג"כ מהטעם דר"י רבו דר"א הוא, דבכ"מ הלכה כר"י נגדו, וכדאיתא ג"כ בספר הקנה דף פ"ג בסדר תנאים ואמוראים שם, וכן בהליכות עולם שער ה' פ"ב, ובס' הכריתות ה"ג ר"א וכו', ובשם הגדולים אות ס' סי' ל"ב עיין שם, משמע מזה דס"ל ג"כ כגרסת הכריתות ושם הגדולים שם, חוץ מתלתא דהלכה כר"א נגד ר"י, ועי' בהגהות שם שכתב על זה דלא מצא כן בשום מקום בש"ס, אכן בלא ספק דהך דהכא אחת הוא מהנך תלתא הנ"ל,
בקטע הנ"ל הוא מביא כמה מקורות שסוברים שיש לפסוק תמיד כרבי יוחנן נגד רבי אלעזר [כדברינו בסעיף 5.1 לעיל], אלא שיש 3 הלכות שבהם נקבע [על ידי מי?] שהלכה כרבי אלעזר נגד רבי יוחנן, וסוגייתנו היא אחת מאלה.
9.1
אבל נראה, שעדיין יש לשאול מדוע באמת כאן נפסק כרבי אלעזר. ולא נראה שניתן ליישב על ידי אחד ההסברים שנאמרו לעיל כי אז אין משמעות להכרעה כרבי אלעזר ב 3 הלכות דווקא, שהרי יש כאן נימוק נקודתי שיכול להתאים בהרבה מקומות!
10.
המשך דבריו:
ועי' ג"כ חוות יאיר תשובה צ"ד, שהקשה ג"כ קושית הלח"מ הכא, ומתרץ שם באופן אחר, משום דתורת כהנים סתם כוותיה דר"א, ולא הזכיר כלל דברי הלח"מ הכא,
הוא מביא מה"חוות יאיר":
שו"ת חוות יאיר סימן צד [סימן מרכזי-יסודי בדבריו]:
ר"א ור"י הלכה כר"י
וכ"כ ה"ע ובכריתות צ"ט שהיה ר"י רבו דר"א ע' ב"ב קנ"ד ע"ב ותמורה קכ"ב ע"ב
והא דכתב הרמב"ם בפ"ג מ"ה מעבודת יוה"ך בכה"ג מונה שמא ישכח וכו' וא"כ בדיעבד כשר אם לא מנה וזה כר"א ולא כר"י ביומא דף נ"ה ע"א היינו משום דת"כ סתם כוותיה דר"א אף כי לדעת מהרי"ק אין פיסק' הכללות רק בדברים הנהוגים ובחדושי' דת"כ הארכנו בג"ה.
כעיקרון, הלכה כרבי יוחנן נגד רבי אלעזר מהטעם שמדובר ברב ותלמיד.
הוא טוען שיש ברייתא מ"תורת כהנים" שסוברת כרבי אלעזר,
11.
המשך דבריו:
ואחר זמן מצאתי בליקוטי מרדכי שעל הס' כריתות, עוד השתים דהלכה כר"א, א) ריבית קצוצה דיוצאה בדינין כדאיתא ב"מ דף ס"א ס"ז, ב) גבי המעלה על הכבש, דפטור כדאיתא מנחות דף נ"ז, ובכל הנך ג' פוסק הרמב"ם כר"א, וכבר הבאתי את זאת לעיל בהל' איסורי המזבח פ"ה ה"ג.
כאן המחבר הראשון מוסיף הסבר ביחס ל 3 ההלכות שבהם נפסק כרבי אלעזר נגד רבי יוחנן.
12.
חסד לאברהם הלכות עבודת יום הכיפורים פרק ג הלכה ה:
[ה] ולמה מונה ככה שמא ישכח. ביומא נ"ה אפלגי בזה ר' אלעזר ור' יוחנן דר"א אמר טעמא שלא יטעה בהזאות ור"י יליף ליה מקרא דלפני הכפורת יזה שאין תלמוד לומר יזה לימד על הזאה הראשונה שצריכה מנין עם כל אחת ואחת, וקאמר מאי בינייהו איכא בינייהו דלא מנה ולא טעה דלר"י מעכב דעבד אף דלא טעה מגזרת הכתוב דבעי מנין, וכבר תמה בזה הלח"מ על רבינו ז"ל מדוע פסק כר"א דטעמא שמא יטעה ולא כר"י לחומרא, ויש להוסיף עוד להגדיל הקושיא דהא ר"י רביה דר"א וכל מקום הלכתא כותיה דר"י לגביה דר"א ואיך פסק רבינו ז"ל כר"א לגביה דר"י להקל,
והיה נראה מזה ראיה לדברי הש"ך ביו"ד סי' קמ"ה דהיכי דנחלקו שני התלמודים בבלי וירושלמי אליבא דר' יוחנן אית לן למיזיל בתר תלמוד ירושלמי הואיל ור"י בעצמו חיבר הירושלמי עיין שם היטב
וכמו כן אנו נאמר בזה דבתלמוד ירושלמי אמר ר' יוחנן טעמא שלא יטעה היפוך משיטת תלמודנו ולכן אזלינן בזה בתר שיטת הירושלמי,
גם מחבר זה חוזר על דברים שכבר נאמרו למעלה.
12.1
המשך דבריו:
ואולם יותר נראה בזה דלכאורה יש להעיר בהא דאמרינן בש"ס איכא בינייהו דלא מנה ולא טעה והיינו דלמ"ד דטעמא שלא יטעה כשר דעבד דהרי חזינן דלא טעה ולמ"ד דדריש ליה מקרא מעכב דעבד והרי למ"ד דדריש טעמא דקרא יש לנו לומר דהכתוב הזהירנו על המנין הזה שלא יטעה, ובדיעבד כשר,
ועל כרחך דהסוגיא אזלא למ"ד דלא דריש טעמא דקרא
הוא מעיר שדעת רבי יוחנן שלומד מהפסוק ולא משתמש בטעם של רבי אלעזר מתאימה לכך שרבי יוחנן סובר שלא "דריש טעמא דקרא" [שהרי סביר לומר שטעם הפסוק הוא כהסברו של רבי אלעזר].
12.2
המשך דבריו:
ומעתה לפי מה שהבין הלח"מ פ"ג מהל' מלוה ולוה בשיטת רבינו ז"ל דפסק כר' שמעון דדריש טעמא דקרא לכן לדידיה אף לר"י דיליף מקרא דהזאה ראשונה צריכה מנין עם כל אחת ואחת מ"מ כשלא מנה ולא טעה כשר בדיעבד דדריש טעמא דקרא משום שמא יטעה,
הרמב"ם עצמו מכריע - באופן כללי בש"ס - כשיטת רבי שמעון "דדריש טעמא דקרא", ולכן מתאים לנימוקו של רבי אלעזר בסוגייתנו. ונראה לי שראוי להוסיף כאן את מה שאמרנו בסעיף 5.2 לעיל, שניתן לומר, שכאשר רבי יוחנן ורבי אלעזר חולקים בטעם דינו של תנא אזי אין תופס הכלל שהלכה כרבי יוחנן, ולכן הרמב"ם פוסק בסוגייתנו כרבי אלעזר.
12.3
המשך דבריו:
וסוגית הירושלמי מסייע לזה דאמרינן התם דטעמא דר"י משום שלא יטעה ואין צורך לומר דפליגי שני התלמודים אהדדי אלא דהירושלמי אזיל למ"ד דדריש טעמא דקרא לדידיה גם לר"י הוי הטעם שלא יטעה אלא דיליף ליה מקרא ודו"ק בזה. ועי' בתוס' יום טוב פ"ג דפרה משנה ז'.
דומה לדברים שנאמרו בקטעים לעיל.
