טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה – שקד

"גמרא. במאי עסקינן? אילימא במקדש ראשון מי הוו פרוכת? אלא במקדש שני מי הוה ארון? והתניא: משנגנז ארון נגנזה עמו צנצנת המן, וצלוחית שמן המשחה, ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה, וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל, שנאמר וכלי הזהב אשר השבתם לו אשם תשימו בארגז מצדו ושלחתם אתו והלך" (יומא, נב ע"ב).

פירוש: גמרא. שואלים: בְּמַאי עָסְקִינַן [במה עוסקים אנו] כאן; באיזו תקופה אנו מדברים? אִילֵימָא [אם נאמר] בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, אולם אז מִי הָווּ פָּרוֹכֶת [האם היו פרוכות]? הלא שמה היתה רק פרוכת אחת בתוך כותל אמה טרקסין. אֶלָּא תאמר בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי אם כן מִי הֲוָה [האם היה] אז אָרוֹן? וְהָתַנְיָא [והרי שנינו בברייתא]: מִשֶּׁנִּגְנַז הָאָרוֹן נִגְנְזָה עִמּוֹ צִנְצֶנֶת הַמָּן שהיתה בצידו וּצְלוֹחִית שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וּמַקְלוֹ שֶׁל אַהֲרן וּשְׁקֵדֶיהָ וּפְרָחֶיהָ, וְאַרְגָּז שֶׁשִּׁגְּרוּ פְּלִשְׁתִּים דּוֹרוֹן לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לאחר ששבו את הארון וניגפו בכמה מגיפות, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּכְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁבתֶם לוֹ אָשָׁם תָּשִׂימוּ בָאַרְגָּז מִצִּדּוֹ וְשִׁלַּחְתֶּם אתוֹ וְהָלָךְ (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: שקד מצוי        שם באנגלית: Almond         שם מדעי: Prunus dulcis

שם נרדף במקורות: שקד, לוז, לוזא, שגדא, לוזין, לוזיא        שמות בשפות אחרות: ערבית – לוז, לאוז


נושא מרכזי: מדוע נבחר השקד לנס פריחת מטהו של אהרון?

לריכוז המאמרים שנכתבו על השקד הקש/י כאן.

לריכוז המאמרים שנכתבו על השקד הקש/י כאן.

 
תקציר: את השקד ופריו אנו פוגשים לראשונה כחלק מהמנחה ששלח יעקב ליוסף בנו, מושל מצרים: "... קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה, מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים" (בראשית, מג י"א). זיהויו של השקד חד משמעי ומתבסס על השוואות לשוניות לשפות קרובות, אזכורו במקורות היסטוריים רציפים ותפוצת שרידיו באתרים ארכיאולוגיים רבים בארץ ישראל והמזרח התיכון. ניתן להוסיף לשיקולים אלו גם את העובדה שהמאפיינים של השקד המתוארים במקרא ובספרות חז"ל הולמים היטב את עץ הפרי הנקרא בשם זה בפינו. דוגמה בולטת להתאמה זו בספרות חז"ל היא הלכה הקשורה לעונת חיוב מעשרות: "... החייב בשקדים המרים פטור במתוקים החייב במתוקים פטור במרים" (מעשרות, פ"א מ"ד). מפרש רש"י (חולין, כה ע"ב): "קטנים חייבין - במעשר שדרכן לאוכלן בקוטנם קודם שיהו מרים. מתוקים גדולים חייבין - שנגמר פריים".

מחזור החיים המיוחד של השקד הביא לבחירתו בנבואת ירמיהו ואולי גם בפרשתנו. בנבואת ירמיהו (א יא-יב) השקד מתואר כעץ הממהר לפרוח: "ויהי דבר ה' אלי לאמר מה אתה ראה ירמיהו ואמר מקל שקד אני רואה. ויאמר ה' אלי היטבת לראות כי שקד אני על דברי לעשתו". השקד הוא אכן עץ פרי המקדים לפרוח וכבר לקראת ט"ו בשבט הוא עומד במלוא הדרו. תכונה זו זיכתה אותו למקום של כבוד בשיר הילדים המפורסם "השקדייה פורחת". בתמונה ניתן לראות שקד פורח בעיצומו של יום שלג באלון שבות. השוואה זו מופיעה בפירוש הרד"ק בירמיהו:

ויהי דבר ה' - ... הראה לו האל מקל שקד להיות משל על הפורענות העתידה לבא על ישראל שתבא להם במהרה, כמו שעץ השקד ממהר לפרוח יותר משאר העצים. לפיכך נקרא שקד כי השקידה ענין המהירות וההשתדלות וכן אמר כי שקד אני על דברי לעשותו ואמר לשקוד על דלתותי יום יום וכו'".

ייחודו של השקד איננו רק בכך שהוא ממהר לפרוח אלא גם בעובדה שהוא מאחר להבשיל פירותיו וניתן לקוטפם רק לאחר 6-7 חודשים מעת הפריחה. ייתכן ומסיבה זו נבחר דווקא הוא כדי להוכיח את בחירתו של אהרון. המלבי"ם בפרשתנו נדרש לשאלה מה היה ייחודו של נס מטה אהרון:

"... רק שהיה בזה נס אחר, שדרך האילנות שבעת הנצה כבר נפל הפרח, ובעת שגמל הפרי לא נמצא הנץ עוד, ובמטה זה היה הנס שלא נפל הפרח ולא הנץ והיה נמצא עליו הפרח כמו שהתחיל לפרוח שעל זה אמר והנה פרח, ועוד פרחים שנגמרה פריחתם שעל זה אמר ויוצא פרח וגם נמצא עליו הנץ וגם הפרי שנגמרה וכו'".

המלבי"ם מחדש שהנס היה בעצם העובדה ששלבי ההתפתחות השונים נמצאו בו זמנית על מטה אחד. לאור פירושו מציע י. פליקס שדווקא השקד נבחר ל"נס המטות" משום שהוא העץ שבו פרק הזמן בין הפריחה לבין הבשלת הפירות הגדול ביותר ולכן הופעת שלבים אלו בו זמנית במין זה, מדגישה במיוחד את עוצמת הנס.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
  

השקד - לוז

את השקד ופריו (או אולי שמן המופק ממנו) אנו פוגשים לראשונה כחלק מהמנחה ששלח יעקב ליוסף בנו, מושל מצרים: "... קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה, מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים" (בראשית, מג י"א). זיהויו של השקד חד משמעי ומתבסס על השוואות פילולוגיות (1), אזכורו במקורות היסטוריים רציפים ותפוצת שרידיו באתרים רבים בארץ ישראל והמזרח התיכון. ניתן להוסיף לשיקולים אלו גם את העובדה שהמאפיינים של השקד המתוארים במקורות הולמים היטב את עץ הפרי הנקרא בשם זה בפינו. בספרות חז"ל אנו לומדים על כך שקיימים לפחות שני זנים של שקד: זן מר וזן מתוק. השקד מתואר כעץ הממהר לפרוח ואכן פרחי השקד מבצבצים כבר לקראת ט"ו בשבט. 

על פי רוב המפרשים השקד נקרא גם בשם לוז, אם כי כמה מהם, כנראה כבר מתקופת חז"ל, זיהו אותו עם האלסר (אגוז הלוז Corylus avellana) שהוא עץ נשיר שאינו גדל בארץ ישראל. הלוז מופיע בין המקלות שהניח יעקב בשקתות: "ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות מחשוף הלבן אשר על המקלות" (בראשית, ל ל"ז). בבראשית (מג י"א) מייעץ יעקב לבניו להוריד מנחה ליוסף: "... מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים". בתרגום יונתן (שם) אנו מוצאים: "... קליל שרף קטף וקליל דבש שעוה ולטום משח דבוטנין ומשח דלוזין". כך מוצאים אנו גם במדרש בבראשית רבה (תיאודור-אלבק, פרשת מקץ פרשה צא): "קחו מזמרת הארץ בכליכם ר' יהושע דסיכנין בש' ר' לוי דברים שהן מזמרין בעולם ... בטנים ושקדים משח דבטנין ומשח דלוזין". לפי שני הפירושים נקראו השקדים בשם לוזים והמנחה ליוסף כללה שמן שקדים ולא הפירות עצמם (ראו במאמר "כפיסתקא ופלגי דפיסתקא"). לפירוש הרס"ג לפסוק זה קיימות כמה גירסאות (2) ובאחת מהן המובאת על ידי האבן עזרא (בראשית, ל ל"ז) קיים גם נימוק לבחירת הפירוש: "והגאון אמר כי לוז שקדים, בעבור שנקרא כן בלשון ישמעאל, כי הב' לשונות והארמית ממשפחה אחת היו". רש"י (בראשית, ל ל"ז) נאמן לשיטתו גם במקומות אחרים מפרש: "לוז - ועוד לקח מקל לוז, עץ שגדלין בו אגוזים דקים קולדר"א בלע"ז"". ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י" מתרגם את לעז זה לאלסר (אגוז לוז) (Corylus avellana). הוא מעלה כאפשרות שדברי רש"י האומר שהוא "עץ שגדלים בו אגוזים דקים" קשורים לשם הפרי בצרפתית המודרנית שבה הוא נקרא noisette כלומר "אגוז קטן". לדבריו ייתכן שכבר בימי רש"י השתמשו בכינוי זה במקביל לשם הרשמי colder. בכמה כתבי יד יש גרסאות קרובות למלה noisette שאינה ידועה לפני 1280. 
 

נס המטות ובחירת אהרון

על מנת שנוכל להעריך את ייחודו של השקד בהשוואה לעצי פרי אחרים והתאמתו להוכחת בחירתו של אהרון עלינו להכיר את מחזור חייו של השקד. השקד הוא עץ פרי נשיר ממשפחת הוורדניים העומד בשלכת במהלך החורף. עץ זה מקדים לפרוח וכבר לקראת סוף החורף מבצבצים הפרחים ומקדימים אף את הלבלוב (3) (בתמונות 3-4 נראה שקד פורח ביום שלג). לא בכדי זכה השקד לסמל את ט"ו בשבט בשיר הילדים המפורסם "השקדיה פורחת".

יש להוסיף (כתשובה לשאלתה של אחינעם אליאסף) שאמנם העונה איננה מתאימה לפריחה משום שפעילות החרקים המאביקים בחורף נמוכה ביותר אך העובדה שהשקד הוא היחיד הפורח בעונה זו מעניקה לו יתרון, על פני עצים אחרים, בתחרות על מאביקים. ייתכן ויש כאן דוגמה ל"שיתוף פעולה" בין השקד לבין הדבורים הזקוקות לכמות מזון מינימלית גם בחורף (ראו עוד במאמר "פורסין מחצלת על גבי כוורת דבורים בשבת"). עובדה היא שבדרך כלל השקד מניב פירות דבר המעיד על כך שזכה למספר הנדרש של ביקורי מאביקים. על תופעה זו של עונות פריחה החורגות מהתקופה האופטימלית כדרך להמנע מתחרות אנו לומדים מפריחת הסתיו של מבשרי הגשם או פריחת הקיץ של צמחי מים. בכל דוגמאות אלו הצמח מנצל את התנאים בסביבה בה הוא גדל ומאפשרים לו לפרוח בעונה קשה. במקרה של השקד הוא יכול ל"הרשות לעצמו" את התנהגות זו משום שהוא זקוק למנת קור קצרה יחסית. יש להעיר שאמנם פריחת זנים מודרניים מאוחרת יותר, על מנת שלא תתרחש בתקופה הקרה שבה כמעט אין פעילות דבורים דבר הגורם לחנטה דלה. יש להעיר שפריחת זנים מודרניים מאוחרת יותר, על מנת שלא תתרחש בתקופה הקרה שבה כמעט אין פעילות דבורים דבר הגורם לחנטה דלה.

פריחתו המוקדמת של השקד הפכה אותו לסמל לחריצות ושקידה. על קשר זה בין השקד והשקידה אנו לומדים בנבואת ירמיהו (א י"א-י"ב): "ויהי דבר ה' אלי לאמר: מה אתה ראה ירמיהו ואמר מקל שָׁקֵד אני רואה. ויאמר ה' אלי היטבת לראות כי שֹׁקֵד אני על דברי לעשתו". מפרש שם רש"י: "מקל שקד - מנדולי"ר בלעז, ויונתן תרגם מקל שקד מלך דמוחי לאבאשא (4)". ד"ר משה קטן גורס כאן "אמינדלייר" (amendlier) שמשמעותו עץ השקד (בצרפתית בת זמננו נקרא השקד amandier). תאור מפורט מופיע בפירוש הרד"ק (שם): 

"ויהי דבר ה' - ... הראה לו האל מקל שקד להיות משל על הפורענות העתידה לבא על ישראל שתבא להם במהרה, כמו שעץ השקד ממהר לפרוח יותר משאר העצים. לפיכך נקרא שקד כי השקידה ענין המהירות וההשתדלות וכן אמר כי שקד אני על דברי לעשותו ואמר לשקוד על דלתותי יום יום וכו'".

מאידך גיסא פרי השקד מאחר להבשיל והוא ראוי לקטיף רק לאחר כחצי שנה. בספר אחיקר החכם שהתחבר באשור לפני המאה ה – 5 לפנה"ס: (5) "בני, אל תאץ כשקד השוקד להנץ, ופריו ייאכל לאחרונה. אך השכל כמו תות המאחר להנץ, ופריו ייאכל לראשונה". במשל, החכם מנגד בין השקד הממהר להוציא את ניצתו (פרחיו) ומבשיל מאוחר לבין עץ התות המאחר לפרוח וממהר להבשיל. 

נחזור לתאור הנס בפרשת קרח (במדבר, יז י"ז-כ"ג): "דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה לבית אב ... והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח ... וינח משה את המטת לפני ה' באהל העדת ... ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים". מפרש רש"י: "ויצא פרח – כמשמעו. ציץ - הוא חנטת הפרי כשהפרח נופל. ויגמל שקדים - כשהוכר הפרי הוכר שהן שקדים, לשון ויגדל הילד ויגמל, ולשון זה מצוי בפרי האילן, כמו ובוסר גומל יהיה נצה. ולמה שקדים, הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות וכו'".

י. פליקס מפרש את המונחים "פרח" ו"ציץ" באופן שונה ההולם את תרגום אונקלוס: "והוה ביומא דבתרוהי ועל משה למשכנא דסהדותא והא יעא חוטרא דאהרן לבית לוי ואפיק לבלבין ואניץ נץ וכפית שגדין". "פרח" במקרא איננו כמשמעותו בימינו אלא לבלב (הלבלוב הוא שלב הופעת העלים) בדומה ללשון האונקלוס "ואפיק לבלבין" (בניגוד לדברי רש"י). הפסוק פותח בתאור כללי של המטה "והנה פרח מטה אהרון" ולאחר מכן תאור ספציפי של שלבי ההתפתחות שנראו במטה. "ויצא פרח" – הופעת העלים, "ויצץ ציץ" – הצמיח ניצה שהיא ניצני הפרחים (6), "ויגמל שקדים" – הבשיל שקדים. הנס היה בכך שכל השלבים נראו בו זמנית על ענף אחד. טענה זו האומרת שכל השלבים נראו יחד מופיעה בדברי המלבי"ם (אם כי הוא מגדיר באופן שונה את שלבי הגידול): 

"רק שהיה בזה נס אחר, שדרך האילנות שבעת הנצה כבר נפל הפרח, ובעת שגמל הפרי לא נמצא הנץ עוד, ובמטה זה היה הנס שלא נפל הפרח ולא הנץ והיה נמצא עליו הפרח כמו שהתחיל לפרוח שעל זה אמר והנה פרח, ועוד פרחים שנגמרה פריחתם שעז"א ויוצא פרח וגם נמצא עליו הנץ וגם הפרי שנגמרה וכו'". 

הרעיון שלפחות הפרחים והשקדים היו יחד על המקל מובאת כתשובה לשאלה שמציג בעל "תוספות ישנים" (יומא, נב ע"ב): "מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה. תמהני למה מזכיר ופרחיה והלא גמל שקדים ונראה כי מקצת הפרחים נשארו שלא גמלו שקדים ונשארו פרחים". באופן דומה מופיעים השאלה והתשובה בדברי הרא"ש (שם). לאור פירוש המלבי"ם מציע י. פליקס שהשקד נבחר לנס ה"מטות" משום שהוא העץ שבו פרק הזמן בין הפריחה לבין הבשלת הפירות הגדול ביותר ולכן הופעת שלבים אלו בו זמנית במין זה, מדגישה במיוחד את עוצמת הנס. 
    

תמונה 1.  שקד מצוי -  בתמונה נראה עץ מזן מתוק בעל קליפה דקה		תמונה 2.  שקד מצוי

תמונה 3.  שקד בפריחה מלאה ביום שלג בגוש עציון		תמונה 4.  פרחי שקד בשלג

משך זמן הבשלת פרי השקד

עד עתה התייחסנו לשקד כעץ המאחר להבשיל את פירותיו אך עובדה זו עומדת בסתירה לנאמר בירושלמי (תענית, פ"ד ס"ח טור ג /ה"ה): "... בין כמאן דאמר בתשעה לחדש בין כמאן דאמר בשבעה עשר מה ביניהון? עשרים ואחד יום מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב בית המקדש. אמר רבי אבונה סימנא מקל שקד אני רואה, מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר את פירותיו עשרים ואחד יום, כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית עשרים ואחד יום וכו'". הלוז הוא שמו הנרדף של השקד ומוצאים אני שמשך הבשלתו היא 21 יום. פרק זמן זה מוזכר גם בברייתא המובאת בגמרא בבכורות (ח ע"א) המונה את זמן עיבורם של צמחים ובעלי חיים שונים: "ת"ר: תרנגולת לעשרים ואחד יום וכנגדה באילן – לוז וכו'". יש להעיר שרש"י (שם) מפרש את השם לוז באופן שונה: "לוז - קורדל"א שגדילים בו אגוזים קטנים ומשעת פרחיו עד שעת גמר פריו שנים ועשרים יום". כאמור, לדעת ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י" הכוונה לאלסרים (אגוזי לוז).

י. פליקס מיישב את סתירה זו על ידי אבחנה בין ה"לוז" שהוא זן או זני שקד מרים לבין ה"שקד" שהוא הזן המתוק. ה"לוז" וה"שקד" נאכלים בשלבי התפתחות שונים ומכאן ההבדל בפרק הזמן עד שהם מוכנים לאכילה. אומרת המשנה במעשרות (פ"א מ"ד): "... החייב בשקדים המרים פטור במתוקים, החייב במתוקים פטור במרים". הלכה זו מופיעה גם בתוספתא (חולין, צוקרמאנדל, פ"א הלכ' כ"ד) ובגמרא בחולין (כה ע"ב) שם מפרש רש"י: "קטנים חייבין - במעשר שדרכן לאוכלן בקוטנם קודם שיהו מרים. מתוקים גדולים חייבין - שנגמר פריים".

השקד המר מכיל תרכובת גליקוזידית רעילה בשם אמיגדלין (7). לתרכובות זו שימוש רפואי נתון למחלוקת עזה משום שרבים סבורים שקיימת סכנת הרעלה בעקבות השימוש בחומר זה. שקדים מרים בשלים אינם ראויים לאכילה (ואף מסוכנים) בגלל הריכוז הגבוה של האמיגדלין אך בעודם צעירים וירוקים ניתן לאכול את כל חלקי הפרי כולל ציפתו (קליפת הפרי) הירוקה. לעומת זאת בשקד המתוק נאכל הגלעין בלבד לאחר הבשלתו והתייבשות הציפה. מסיבה זו חל חיוב מעשרות על שקדים מרים בעודם קטנים ובשקדים מתוקים חייבים במעשר רק הגדולים. את השקדים המרים ניתן לקטוף כבר לאחר מספר שבועות (21 יום) ואילו להבשלה המלאה של השקד המתוק יש להמתין כ – 6-7 חודשים כלומר עד סוף הקיץ.

שקדים מרים גדולים שימשו להפקת שמן שהיה בעל ערך רב ברפואה הקדומה וייתכן שמסיבה זו כללה המנחה ששלח יעקב ליוסף גם שמן שקדים ("ומשח דלוזין") ולא את פרי השקד שכנראה היה בעל ערך נמוך. השקדים היו חביבים על הילדים ונועדו לשמח אותם. "תני: צריך הוא אדם לשמח את אשתו ואת בניו ברגל במה משמחן? ביין. רבי יודה אומר: נשים בראוי להן וקטנים בראוי להם. נשים בראוי להן כגון מסנים וצוצלין, וקטנים בראוי להן כגון אגוזין ולוזין" (ירושלמי, פסחים פ"י לז טור ב /ה"א). על חוני המעגל אמר רבי שמעון בן שטח: "... אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו. ואומר לו: אבא, הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים, שקדים, אפרסקים, ורמונים ונותן לו" (תענית כ"ג ע"א). למעשה ניתן להכשיר למאכל גם את השקדים המרים הבוגרים בעזרת פירוק האמיגדלין בחום תהליך הנקרא בלשון הגמרא "למתקן על ידי האור" ומסיבה זו חולק רבי יוחנן על ההלכה שנאמרה בתוספתא:

"והיכא אתמר דרבי יוחנן? אהא: דתניא, שקדים המרים, קטנים חייבין, גדולים פטורין. מתוקים, גדולים חייבין, קטנים פטורין. רבי שמעון ברבי יוסי אומר משום אביו: זה וזה לפטור, ואמרי לה: זה וזה לחיוב. אמר רבי אילעא: הורה רבי חנינא בציפורי כדברי האומר זה וזה לפטור. ולמאן דאמר זה וזה לחיוב, למאי חזי? אמר רבי יוחנן: הואיל וראוי למתקן על ידי האור" (עירובין, כח ע"ב).

הקליפה העצית של כל זני השקד שימשה להסקה כפי שאנו מוצאים בתוספתא (ביצה, ליברמן, פ"ג הלכה י"א): "המטה והכסא והספסל וקתדרא ועריסה שנתפרקה, וכן קורה שנשברה וכן סואר של קורות שנשבר אין מסיקין בהן ביום טוב לפי שאינן מן המוכן. איגוזין ושקדים שאכלן מערב יום טוב מסיקין בקליפיהן ביום טוב ... איגוזין ושקדין עצמן אין מסיקין מהן ביום טוב לפי שאינן מן המוכן".
 

מבנה פרי השקד ועונת המעשרות

חז"ל דנו בשלבי ההתפתחות השונים של פרי השקד לצורך קביעת עונת המעשרות שלו. במשנה במעשרות (פ"א מ"ב): "מאימתי הפירות חייבות במעשרות? התאנים משיבחילו ... האגוזים משיעשו מגורה. רבי יהודה אומר האגוזים והשקדים משיעשו קליפה". תאור מדוייק יותר של הקליפה מובא בירושלמי (מעשרות, פ"א מח טור ד /ה"א): "רבי זעירא בשם איסי משיטילו גידין אדומין. האגוזים והשקדים משיעשו מגורה. רבי יודה אומר האגוזים והשקידים משיעשו קליפה, אמרו בקליפה התחתונה שהיא סמוכה לאוכל וכו'". תאור דומה מופיע גם בתוספתא (מעשרות, ליברמן, פ"א הלכה א). לפני שננסה לפרש את המונחים השונים נסקור את מבנה הפרי מטיפוס "בית גלעין" עליו נמנה השקד ולאחר מכן נתאר את המאפיינים המיוחדים לשקד.

תמונה 5.  מבנה פרי "בית גלעין"         שרטט:  LadyofHats		תמונה 6.  חתך רוחב בשקד  כ -3 חודשים לאחר החנטה

 
השרטוט בתמונה 5 מייצג פרי מטיפוס בית גלעין. הפרי מתחלק באופן כללי לזרע ולקליפה (Pericarp) ושניהם מתחלקים ליחידות משנה. חלקי הזרע הם: א. האנדוספרם המכיל את מלאי חומרי התשמורת עבור התפתחות העובר. ב. עובר. ג. מעטה הזרע. הקליפה כוללת שלוש שכבות: א. קליפה דקה קרומית (Exocarp), קליפת ביניים (Mesocarp) שהיא עיקר החלק הנאכל בפירות עסיסיים (אפרסק, משמש, שזיף וכד') ושכבה פנימית (Endocarp) העוטפת את הזרע. השכבה הפנימית מתקשה ומהווה את קליפת הגלעין.

בחתך רוחב בפרי שקד כ – 3 חודשים לאחר החנטה (תמונה 6) ניתן להבחין בכל שלוש שכבות מעטפת הזרע. השכבות הן מההיקף פנימה: שכבה חיצונית דקה (Exocarp), שכבה עבה בצבע ירוק (Mesocarp) המתייבשת לאחר ההבשלה ומתבקעת (תמונות 7-8). פנימה להן נמצאת שכבה עבה בגוון בהיר (Endocarp) שבתוכה חללים הנראים בחתך כטבעת נקבים קונצנטרית. שכבה זו מתעצה ומתקשה בהדרגה משוליה הפנימיים (תמונה 10) לכיוון היקף הפרי ולבסוף יוצרת את הגלעין הקשה של השקד. השכבה הפנימית (Endocarp) עוטפת חלל או תא הנקרא בלשון המשנה מגורה, שבתוכו נשמר הזרע שאותו אנו אוכלים (תמונה 9). בשלבי ההתפתחות המוקדמים הזרע עטוף בשכבה מעובה יחסית הנקראת מעטה הזרע (תמונה 6) שצבעה לבן. תוך כדי הבשלת הפרי מעטה הזרע מתייבש ומתכווץ, משנה את צבעו לחום ונותר כקרום דק הדוק לגרעין (תמונה 11). 
 

מחלוקת התנאים בקביעת עונת המעשרות

המחלוקת על פי הרמב"ם

בסעיף זה אציג את מחלוקת התנאים על פי שיטת הרמב"ם כפי שהבין אותה י. פליקס. לדעתו הריבמ"ץ והר"ש (מעשרות, פ"א מ"ב) פירשו את המחלוקת באופן שונה אך בספרו הוא הסתפק באזכורם מבלי להציג את שיטתם. לענ"ד ייתכן שכוונת הרמב"ם הייתה שונה וגם הוא סבר כדעת הר"ש והריבמ"ץ. 

י. פליקס מתאר שלוש דרגות הבשלה הקשורות להיווצרות קליפות הפרי כאשר מחלוקת התנאים היא מהי דרגת ההבשלה הקובעת. לדעת ת"ק חיוב המעשרות חל "משיעשו מגורה" כלומר לאחר שמתפתח החלל הפנימי שבתוכו הזרע (תמונה 9). את מונח זה אנו פוגשים במשנה (תרומות, פ"ד מ"ב): "מי שהיו פירותיו במגורה ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני וכו'". מפרש שם הרא"ש: "במגורה - אוצר תבואה כדכתיב העוד הזרע במגורה". בשלב זה השכבה המעוצה (Endocarp) יוצרת מגורה כלומר מחסן שבתוכו נשמר הפרי. 

לרבי יהודה החיוב חל רק לאחר שמתפתחת הקליפה "התחתונה שהיא סמוכה לאוכל". לדעת י. פליקס (8) הכוונה לקליפה הקרומית העוטפת את הזרע (הקרום החום) משום שהיא "התחתונה שהיא סמוכה לאוכל" וכאמור, לדעתו, כך פירש הרמב"ם בפיהמ"ש (מעשרות, פ"א מ"ב):

"משיעשו מגורה, משיבדל האוכל מהקליפה החיצונה וייעשה האוכל כאלו הוא במגורה, והוא האוצר. ורבי יהודה אומר משיעשו קליפה, רצה לומר הקליפה הפנימית שעל האוכל, לפי שאינה נבדלת אלא אחרי גמר בשולן, וכך אמרו בקליפה שעל גבי האוכל, ולא יהיה זה אלא אחרי שיבשלו תכלית בשולן כמו שביארנו. ואין הלכה כר' יהודה".

השלב השלישי, שלב ההבשלה הסופית, מופיע בירושלמי (מעשרות, פ"א מט טור א /ה"ב): "תני רבי ישמעאל בי רבי יוסי משום אביו: שקידים המרים הרי אלו פטורין ומתוקין אינן חייבין עד שתפרוש קליפתן החיצונה (תמונה 8). הורי רבי חנינה בציפורי כהדא דרבי ישמעאל בי רבי יוסי. במה הורי ציפוראי? אמרי במרים, רבי זעירא אמר במתוקים. אמר רבי יוחנן: ירדו לכאן נתחייבו, עלו כבר נפטרו. הורי רבי פינחס כיון שראה שלשה שפירשה קליפתן החיצונה שהוא תורם את כל הקופה". לדעת רבי ישמעאל ברבי יוסי רק לאחר ש"פרשה" (נסדקה או נשרה) הקליפה החיצונית השקדים מגיעים לעונת המעשרות. לדעת רבי פנחס ניתן לקבוע ששלב זה הגיע על פי שלושה שקדים שקליפתם "פרשה". קשה להניח שכוונת הירושלמי לומר שהקליפה נושרת משום שהדבר כמעט ואינו מתרחש ואם כן הרי שרק לאחר זמן רב. 

פירושו של הרמב"ם על פי הבנתו של י. פליקס נראה לי בעייתי משלוש סיבות: א. אם אכן "משיעשו מגורה" הכוונה להיווצרות הקליפה המעוצה, הפנימית יחסית לקליפה הירוקה, מדוע כותב הרמב"ם: "משיעשו מגורה, משיבדל האוכל מהקליפה החיצונה וייעשה האוכל כאלו הוא במגורה, והוא האוצר". ב. בשקד, מעטה הזרע מהווה חלק מה"אוכל" ובעת אכילת שקדים אין מסירים את קרום זה. רק לעיתים, כאשר מעוניינים להשתמש בשקדים לאפייה או טיגון, מסירים את הקרום על ידי שרייה במים (ולא על ידי קילוף). ב. בתמונה 6 ניתן לראות שמעטה הזרע מנותק ממנו כבר בשלבים מוקדמים יחסית של ההתפתחות ואילו על פי דברי הרמב"ם הדבר מתרחש "אחרי שיבשלו תכלית בשולן". יש להעיר שדווקא לאחר הבשלת השקד הקרום מחובר אל הזרע באופן הדוק יותר. 
 

המחלוקת על פי הריבמ"ץ ור"ש 

ניתן להציע הסבר חלופי וייתכן שה"אוכל" בלשון הירושלמי (ופירוש הרמב"ם) הוא הזרע כולו כולל הקרום החום העוטף אותו ואילו ה"קליפה" היא הקליפה המעוצה שמסביבו (Endocarp). קליפה זו היא הנקראת "התחתונה שהיא סמוכה לאוכל" משום שהיא עטופה בקליפה הירוקה (Mesocarp) שהיא ה"עליונה". השלב הראשון הוא מ"שיעשו מגורה" ושלב זה ניכר בכך שהגלעין ממלא את כל חלל הפרי ונוצרת "מגורה" (תמונה 9). עד שלב זה הגלעין הוא נוזל צמיג ואיננו מופרד באופן ברור מהשכבה שמסביבו. ייתכן (אך לא הכרחי) ששלב זה נקבע על פי התעצות השוליים הפנימיים של השכבה הפנימית (תמונה 10). ההפרדה הברורה בין הגרעין לסביבתו מאפשרת לכנות את החלל הפנימי בשם "מגורה". שלב זה מציין את הגעתו של זרע השקד לשיא גודלו (אך לא הבשלתו). 

ייתכן וזו גם כוונת הריבמ"ץ (מעשרות, שם): "האגוזים והשקידין משיעשו מגורה. פירוש משתיגמר המחיצה שבין אוכל לאוכל, כדגרסינן בחזית (ילקוט שמעוני, שיר השירים רמז תתקצב) מה האגוז יושב ד' מגורות כך ישראל היו חונין ד' דגלים וכו'". לגבי האגוזים הדבר מובן שהרי יש בתוכו מחיצות המפרידות בין מגורות האגוז אך מהי המחיצה "בין אוכל לאוכל" בשקד? בשלב זה השכבה הפנימית (Endocarp) ומעטפת הביניים הירוקה (Mesocarp) עדיין ראויות לאכילה ואם כן קיימת כאן מחיצה בינם לבין הזרע שאף הוא ראוי לאכילה. אם נניח שכך סובר גם הרמב"ם הרי שניתן ליישב את הקושי הראשון שהעלתי לעיל. בשלב זה מאוחים השכבה הפנימית ומעטפת הביניים זו לזו ויוצרים קליפה אחידה אחת (ואכילה) חיצונית לגרעין ולכן כתב: "משיעשו מגורה, משיבדל האוכל מהקליפה החיצונה וייעשה האוכל כאלו הוא במגורה וכו'".

השלב הבא הנקרא בפי חז"ל "משיעשו קליפה" עשוי להיות, אולי, התעצות השכבה הפנימית (Endocarp). בחתך בתמונה 10 ניתן לראות את תחילת התהליך כאשר עדיין רק השוליים הפנימיים של השכבה הפנימית מעוצים. בפירושו הראשון אומר הריבמ"ץ: "ר' יהודה אומר האגוזין והשקדין חיובן במעשר משיעשו קליפה. פירוש לאו החיצונה, דאם כן היינו תנא קמא, אלא קליפה החיצונה שעל האוכל, והיינו העץ וכו'". ניתן להניח ש"העץ" הוא הקליפה הפנימית המעוצה של השקד (בניגוד לפירושו של י. פליקס ברמב"ם הרואה במעטה הגרעין הדק והחום את ה"קליפה"(9)). כך סובר כנראה גם הר"ש: "שיעשו קליפה - אגוזים ושקדים כשנלקטין מן האילן יש להן ב' קליפות זו על גבי זו ואמרינן בירושלמי (שם) באי זו קליפה אמרו בקליפה תחתונה הסמוכה לאוכל". קרוב לוודאי ששתי הקליפות העוטפות, בעת הלקיטה, את האגוזים והשקדים הן הקליפה החיצונית הירוקה (Mesocarp) והקליפה הפנימית הקשה (Endocarp). באופן מפורש הדברים מופיעים במלאכת שלמה במעשרות (שם) בשם ה"ר יהוסף (10): "מפורש בירושלמי הקליפה התחתונה ופירושו פרט לקליפה הירוקה החיצונה ע"כ".

מאחר וההתעצות היא תהליך ממושך היה מקום לקבוע נקודת זמן קריטית וייתכן שהרמב"ם סבר שנקודה זו היא סוף התהליך המתבטא בהפרדות השכבה הפנימית הקשה ושכבת הביניים הרכה יחסית. בחתכים בתמונות 6, 9-10 ניתן לראות ששתי שכבות אלו עדיין מאוחות למרות שתהליך ההתעצות בעיצומו והשקד הגיע לשיא גודלו. ההפרדה ביניהן מתרחשת עם ההבשלה ובלשון הרמב"ם "לפי שאינה נבדלת אלא אחרי גמר בשולן". 
 

תמונה 7.  שקד שנותר על העץ מיבול השנה הקודמת – עטוף בקליפה החיצונית שהתייבשה      צילם: גלעד פלאי		תמונה 8.         צילם: גלעד פלאי

תמונה 9.  שקד - חתך אורך		תמונה 10. השוליים הפנימיים המעוצים של הקליפה הפנימית

 



תמונה 11. שקד לאחר הבשלה - בשלב זה נותרה רק השכבה הפנימית (Endocarp) והזרע העטוף במעטה הזרע (צבע חום)
 
 

עונת המעשרות במבחן המציאות

מחלוקת התנאים לגבי עונת המעשרות חייבת לשקף את האופן בו אכן השקדים ראויים למאכל שאם לא כן מדוע יתחייבו במעשרות. ניתן להניח שעונות המעשר השונות מייצגות את אופני האכילה של השקדים ואין מדובר ב"מחלוקת במציאות" בין התנאים. ייתכן והמחלוקת נובעת מהערכה שונה של חשיבות האכילה בכל שלב או אולי אפילו "מר כי אתריה ומר כי אתריה". עלי להדגיש שאין בהצעתי ואפילו שמץ של משמעות "הלכה למעשה" אלא רק השערות "פורחות באוויר" מתוך כוונה לעורר מחשבה ודיון. לצורך זה אצטט את תאור צורות האכילה של השקדים בארץ כפי שנכתבו על ידי ט. אלברט.

שקד אוכלים בארצנו בכמה צורות:
1) ספרדי ירושלים אוכלים אותו בסביבות פסח על בוריו מומלח במלח גס ועליו רסיסי קרח (אפשר לראות זאת כל שנה במחנה יהודה).
2) בהבשלת חלב: השומר ירוק, ה"כתונת" (מעטה הזרע) עדיין לבנה, אך הגלעין (הזרע) ממלא את כל חללו (לפני כן הוא נוזלי – ג'ל). יש לגלעין טעם שקדי מרענן, לצורה זו יש שוק די גדול.
3) התימנים, בעיקר, אוכלים את השקד כשהשומר ירוק אך בצידו הפנימי כבר מורגשת עציותו. הכתונת כבר חומה אך הגלעין לא יבש לגמרי.
4) הצורה הקלסית – שקד יבש בו נעשה המסחר העיקרי.

ייתכן ושלב 1 (האופן שבו נאכל השקד על ידי ספרדי ירושלים) הוא שלב שעדיין פטור ממעשרות משום שהוא מוקדם מדי. עלינו להניח לצורך כך שבתקופת חז"ל השקדים נאכלו באופן זה רק באופן ארעי. שלב 2 הוא השלב של "משיעשו מגורה". בשלב זה הגרעין שהיה נוזלי, בשלבי ההתפתחות הראשונים, מתמצק בתוך החלל בו הוא נמצא ומופרד מדפנותיו. ייתכן וניתן לזהות את שלב זה בהופעת שכבה מעוצה דקה סביב הגרעין (תמונה 10). בלשון הרמב"ם: "משיעשו מגורה, משיבדל האוכל מהקליפה החיצונה וייעשה האוכל כאלו הוא במגורה, והוא האוצר". לחילופין ניתן להציע שכבר בשלב 1 קיימת בשקד "מגורה" ואם כן גם "ספרדי ירושלים" צריכים לעשר את שקדיהם. שלב 3 הוא "משיעשו קליפה" כלומר לאחר השלמת התעצות השכבה הפנימית (Endocarp) או אולי תחילתה. על פי הרמב"ם בשלב זה ניתן לראות הפרדה ברורה בין השכבה הפנימית המעוצה ושכבת הביניים הירוקה. רק על פי הירושלמי עונת המעשרות היא לאחר הבשלה מלאה המתאימה לצורה הקלאסית (שלב 4) של אכילת השקד. שלב אחרון זה הוא גם השלב שנפסק להלכה על ידי הרמב"ם (הלכות מעשר, פ"ב הלכה ה'): "אי זו היא עונת המעשרות, משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח הכל לפי מה שהוא הפרי ... השקדים המתוקים משתתפרש קליפתן החיצונה, המרים פטורין לעולם וכו'".


במאמר זה שוקעו הערותיו של טוביה אלברט, נוטע ותיק בקבוץ סעד.
 

(1) בתרגום עקילס של השקד והלוז נכתב amygdalon שהוא שם נרדף לשקד וכך גם בוולגטה amigdala. בתרגומים ארמיים נכתב לוז ושגדא. בפשיטתא לוז – לוזא. באכדית שקדו (shikdu) או שוקדו (shukdu), באתיופית שקד (shekd), בסורית שקדתא (shkedata) ובערבית לוז או לאוז. יוצא מן הכלל הוא תרגום השבעים שבו השקד מתורגם לאגוז.
(2) בגרסה אחת הוא תרגם את הלוז בערבית בשם "חור" כלומר צפצפה מכסיפה (Populus alba). באחרת נכתב "ויש שפירשו: מיני ארזים (אולי צ"ל "אגוזים") (על פי ז. עמר).
(3) הלבלוב הוא השלב בו מבצבצים העלים מניצניהם לאורך הענפים לאחר השלכת. בשנים בהם החורף חם, יכול הלבלוב להקדים את הפריחה ובשנים כאלו – הפריחה דלה.
(4) פירוש: מלך ממהר לעשות רע.
(5) ספר אחיקר נמצא בפפירוס ארמי משנת 500 לפנה"ס, ביב שבמצרים.
(6) י. פליקס, טבע וארץ בתנ"ך, עמ' 69-75.
(7) על תפקידו בחיי השקד ראה במאמר כאן.
(8) באופן זה פירש בעל "תפארת ישראל": "היא קליפה דקה שסמוכה על האוכל שאינו מתהווה על הפרי רק אחר גמר בשולה".
(9) ייתכן ודבריו מבוססים על גרסה שונה בדברי הרמב"ם שממנה אכן משתמע שמדובר בשכבה הדקה משום שרק היא דבוקה לזרע. "משיעשו קליפה – רצה לומר הקליפה הפנימית שהיא דבוקה לאוכל וכו'" (מהדורת הדפוס "ראם וילנא). גרסה זו תמוהה שהרי, כאמור, דווקא לקראת ההבשלה שכבה זו נצמדת לזרע ואילו הרמב"ם ממשיך "כי זו אינה מובדלת אלא אחר גמר בשולם וכו'". ניתן ליישב את הקושי אם נניח שכוונת הרמב"ם במונח "מובדלת" איננה להתהוות רווח והפרדות אלא ליצירת הבדל במרקם או בצבע. אכן התפתחות הקרום מושלמת רק לקראת ההבשלה (כפירוש בעל "תפארת ישראל" בהערה 8). בשלבי ההתפתחות הראשונים קשה להבדיל בינו ובין הזרע שבתוכו בגלל הדמיון במרקם ובצבע אך לקראת ההבשלה הוא מצטמק וצבעו הופך מלבן לחום. 
(10) הרב יהוסף אשכנזי "התנא מצפת" בן המאה ה – 16.
 

רשימת מקורות:

יהודה פליקס, עצי פרי למיניהם. צמחי התנ"ך וחז"ל (143-149).
זהר עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 118).

לעיון נוסף:

ע. לונדון, מדוע לא נכלל השקד בשבעת המינים? מוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011. ראה כאן. 
ע. לונדון, 'סוגיות חקלאיות במטע בתקופת המשנה והתלמוד לאור מקורות חז"ל והספרות הקלאסית. פרק השקד. תשס"ט, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן. לקריאה לחץ כאן.

באתר "צמח השדה": "שקד מצוי". 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.