סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 858
 

"ר' יהודה המקרע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע"

יומא עב ע"א

ומכאן למד רבי יהודה חידוש גדול: שהמקרע בגדי כהונה לוקה. הרמב"ם בפ"ט מכלי המקדש מוסיף על חידושו של רבי יהודה חידוש נוסף "הקורע פי המעיל לוקה. שנאמר: 'לא יקרע' וה"ה לכל בגדי כהונה שהקורעם דרך השחתה לוקה". זאת אומרת, שהרמב"ם למד שכוונת התורה לא יקרע מתייחס לכל בגד מבגדי הכהונה, אלא שהרמב"ם הוסיף: שבשאר בגדי הכהונה הקורעם דרך השחתה לוקה, אבל קריעה שאינה דרך השחתה אין בה את העבירה של "לא יקרע", וכוונת הרמב"ם לאפוקי אדם שקורע באופן שכוונתו לתקן את בגדי הכהונה. מה שלא ברור בדברי הרמב"ם, אם ההגבלה של דרך השחתה נאמרה דווקא על שאר בגדי כהונה או גם על קריעת פי המעיל, שהרי הרמב"ם לעיל חילק בין קריעת פי המעיל לשאר בגדי כהונה, אבל מסברא אין לכאורה מקום לחלק. המשנה למלך במקום מביא את דברי בעל הקרבן חגיגה שמביא ראיה לכך: שרק לגבי שאר בגדי כהונה הלאו נוהג רק בדרך השחתה, אבל לגבי המעיל יש איסור בקריעה אפי' שלא בדרך השחתה, מדברי גמ' בזבחים צ"ה. אומרת שם הגמ': "מעיל שנטמא מכניסו בפחות מג' על ג' ומכבסו משום שנאמר לא יקרע", המדובר שם בבגד שניתז עליו מדם החטאת. בפרשת צו (ויקר ו', י"ח) נאמר: "זאת תורת החטאת וכו' כל אשר יגע בבשרה יקדש ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום קדוש". ולמדו חז"ל: שדם החטאת שהתקבל בכלי והיה מיועד לזריקה ע"ג המזבח וניתז על בגד, חייב לכבס את הבגד דווקא בעזרה, ואסור להוציאו. ומה יקרה אם בגד יקבל התזה מדם חטאת ולאחר מכן הוציאו אותו מבית המקדש ושם נטמא הבגד, באופן שאין אפשרות להכניס את הבגד לתוך בהמ"ק, שהרי הבגד טמא, ואין גם אפשרות לטהר אותו בחוץ במקווה, משום שנאמר: "יכבס במקום קדוש". המשנה בזבחים צ"ד: אומרת "נטמא חוץ לקלעים פוחתו ונכנס", יש לקרוע את הבגד, שהרי בגד שנקרע טומאתו פורחת ממנו, ואז ניתן יהיה להכניסו ולכבסו במקום קדוש. נחזור לגמ' בזבחים צ"ה. מעיל שנטמא (של הכה"ג) ניתז עליו מדם החטאת והוציאו את המעיל מחוץ לקלעים והמעיל נטמא כיצד עלינו לנהוג, לקרוע את המעיל כפי שהיינו עושים לכל בגד א"א משום הלאו "לא יקרע", ואם נטבול אותו בחוץ תתבטל העשה של "יכבס במקום קדוש", על כך אמרה הגמ': שעדיין יש עיצה "מכניסו בפחות מג' על ג' ומכבסו", בגד טמא שמכניסים אותו למקדש אין איסור אלא דווקא כשמכניסים שיעור חשוב של בגד, אבל אם מכניסים לבהמ"ק בגד טמא בשיעור של פחות מג' על ג' טפחים (או אצבעות תלוי במחלוקת ראשונים) אין בזה איסור. וא"כ יכניסו בהדרגה ויכבסו חלק חלק. הרמב"ם פ"ח במעשה הקרבנות מביא דין זה להלכה "מעיל שניתז עליו דם חטאת ויצא ונטמא בחוץ כיצד הוא עושה, והרי הקורע אותו לוקה, מכניסו פחות פחות מ – 3 אצבעות ומכבסו בפנים, ולאחר שהתכבס כל הדם מעט מעט מטבילים אותו בחוץ". שואל בעל הקרבן חגיגה קושיא עצומה: הרי הרמב"ם חידש שקריעת בגדי כהונה אינה נוהגת אלא דווקא כאשר הקריעה נעשית דרך השחתה, שמטרת הקריעה היא להשחית את הבגד, אם נאמר שהגבלה זו של דרך השחתה נאמרה גם לגבי המעיל ולא רק לגבי שאר בגדי כהונה מדוע יש לקחת את אותו מעיל ולהכניסו דווקא בפחות מג' על ג', ניתן לקרוע את המעיל, כשם שהיינו קורעים בגד אחר שהרי קריעת המעיל כאן נעשית לצורך, רוצים אנו להפריח את הטומאה מהמעיל, מה בין קריעה לצורך הוצאת תולעת (במסכת שבת יריעה שנפלה בה תולעת יש צורך לפתוח פתח באחד המקומות של הבגד כדי שהתולעת תצא וקריעה זו לצורך תקון הבגד וחייבים עליה בשבת משום שאין זה מקלקל אלא מתקן), לבין קריעה לצורך הוצאת טומאה, בשניהם מטרת הקריעה היא לצורך הבגד, מדוע א"כ התבאר בזבחים וכך גם מובא ברמב"ם להלכה שאין אפשרות לקרוע את המעיל שנטמא כדי לטהר אותו משום הלאו של "לא יקרע", אם אינו נוהג אלא דווקא בדרך השחתה אין זאת, סבור בעל הקרבן חגיגה, משום שההגבלה של דרך השחתה לא נאמרה אלא דווקא על שאר בגדים, אבל לגבי המעיל יש עבירת לא יקרע אפי' כאשר הקריעה נעשית לצורך ולכן לא היתה עצה אחרת אלא דווקא להכניסו פחות מג' על ג'. עד כאן ראיתו הנפלאה כפי שמובאת במל"מ, אבל המל"מ עצמו חולק על מסקנתו של בעל הקרבן חגיגה וסובר: שאין שום מקום לחלק בין הלאו של "לא יקרע", שנאמר במעיל, לבין שאר בגדי כהונה. וכשם שלגבי שאר בגדים נאמר ברמב"ם שאין הלאו נוהג אלא בדרך השחתה, כך גם לגבי המעיל, וא"כ כיצד תתורץ קושייתו של בעל הקרבן חגיגה, המל"מ סתם ולא פירש. הגאון בעל המנ"ח במצוה ק"א מביא תירוץ עמוק על קושיתו של בעל הקרבן חגיגה, וכך אומר בעל המנ"ח: כאשר אדם קורע כדי להוציא את התולעת קריעה זו אינה מוגדרת כקריעה בדרך השחתה, קריעה זו נעשית לתיקונו של הבגד, אבל כאשר קורעים בגד כדי שהבגד יטהר קריעה זו, למרות שמטרתה הסופית היא לצורך הבגד, אם הקריעה לא תהיה מוגדרת כשהשחתה הטומאה לא תפרח, שהרי הטעם שהטומאה פורחת כשהבגד נקרע, הר"ז משום שהבגד איבד את שמו, ולכן סבור בעל המנ"ח, שאע"פ שהקורע מעיל שלא כדרך השחתה אינו לוקה זה דווקא כאשר קריעתו היא עצמה לצורך התיקון, אין אנו משתמשים בהשחתה שבקריעה, אבל לקרוע מעיל כדי להפריח ממנו את הטומאה, קריעה זו בהכרח השחתה נקראת, ומכיון שנאמר בתורה על המעיל "לא יקרע" אין לנו אפשרות לקרוע את המעיל אפי' כדי לטהרו שהרי חייבת היא לעבור את השלב של ההשחתה בדווקא, ואין לנו שום היתר להשחית את המעיל משום הלאו של "לא יקרע", ולכן אמרה הגמ': שאין שום עצה אחרת אלא להכניסו פחות מג' על ג'. ואם זוהי הסברה, נדחתה ראיתו של הקרבן חגיגה, ושוב אין מקום לחלק בין המעיל לשאר בגדי כהונה כפי שסובר המל"מ, אלא שישנה ראיה לבעל הקרבן חגיגה וקושיא על המשנה למלך ע"פ הרמב"ם בפרק יט' מהלכות סנהדרין שם קיבץ הרמב"ם את כל העבירות שעונשיהם מפורשים בתורה לפי סדר חומרת העונש, חייבי כריתות, חייבי מיתות בי"ד, חייבי מיתות בידי שמים, וחייבי מלקויות, וכך כותב שם הרמב"ם בהלכה ד'. "כל לא תעשה שבתורה שאין בהם לא כרת, ולא מיתת בי"ד ולוקים עליהם קס"ח", והרמב"ם מונה את כל 168 הלאוים עליהם לוקים אם עוברים עליהם במזיד, בין שאר הלאוים מביא הרמב"ם בעבירה כ"ה "הקורע פי המעיל", ובהמשך שם בלאו קמ"ו כותב הרמב"ם: "הקוצץ אילני מאכל דרך השחתה", אם נניח כדברי בעל המל"מ שגם לגבי מעיל אין עוברים על הלאו של "לא יקרע", אלא דווקא דרך השחתה, מדוע לא הוסיף הרמב"ם בלאו זה הקורע פי המעיל דרך השחתה, ואם הרמב"ם הביא את הקורע פי המעיל בלי ההגבלה, ואילו לגבי כריתת אילני מאכל הוסיף הרמב"ם דרך השחתה משמע שלגבי כריתת פי מעיל אפי' בלי השחתה לוקים, והר"ז לכאורה כדברי הקרבן חגיגה ולא כדברי המל"מ.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)