הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
ישמעאל בן קמחית
יומא מז ע"א
בשיעור זה ברצוני לעסוק בדמותו של אחד הכהנים הגדולים – תרתי משמע: ישמעאל בן קמחית. הוא התפרסם, כפי שמיד נראה, בעיקר בזכות כפות ידיו הגדולות. המשנה, במסגרת סדר העבודה של הכהן הגדול ביום הכיפורים, עוסקת במלאכת חפינת הקטורת. נאמר בתורה:
1. ויקרא פרק טז פסוק יב
וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת
כמות הגחלים שהוא צריך להביא היא מלוא המחתה, וכמות הקטורת היא מלוא חופניו. הגמרא מסבירה שאין אפשרות טכנית להביא מחתה של גחלים כאשר שתי הידיים מלאות בקטורת, ולכן מה שעושה הכהן הגדול הוא זה: הוא ממלא קטורת מלוא חופניו ויוצק אותם אל כף, ואח"כ מכניס את הכף ואת המחתה לקודש הקדשים. כך מובא במשנה:
2. משנה יומא פרק ה משנה א
הוציאו לו את הכף ואת המחתה וחפן מלא חפניו ונתן לתוך הכף, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, וכך היתה מדתה. נטל את המחתה בימינו, ואת הכף בשמאלו.
מידת החפניים, אם כן, היתה מידה משתנה בהתאם לגודל כפות ידיו של הכהן הגדול. ואומרת על כך הגמרא:
3. תלמוד בבלי יומא מז, א
יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא? (=האזרח על הארץ והגֵר בשמים? כלומר: מדוע כף הקטורת, שהיא החשובה יותר, נלקחת דוקא ביד שמאל?) - זו מרובה וזו מועטת. ואפילו בזמן ששניהן שוין, וכמעשה דרבי ישמעאל בן קמחית - זו חמה וזו צוננת.
אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית שהיה חופן ארבעת קבין במלוא חפניו, ואומר: כל הנשים זרדו, וזרד אימא עלה לגג. איכא דאמרי: בערסן, וכדרבה בר יונתן. דאמר רבה בר יונתן אמר רבי יחיאל. ערסן יפה לחולה. ואיכא דאמרי: בשכבת זרע, וכדרבי אבהו. דרבי אבהו רמי: כתיב "ותזרני חיל למלחמה", וכתיב "המאזרני חיל למלחמה"! אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, זריתני וזרזתני. אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית: פעם אחת סיפר דברים עם ערבי אחד בשוק, ונתזה צינורא מפיו על בגדיו, ונכנס ישבב אחיו ושמש תחתיו, וראתה אמן שני כהנים גדולים ביום אחד. ושוב אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית: פעם אחת יצא וסיפר עם הגמון אחד בשוק, ונתזה צינורא מפיו על בגדיו, ונכנס יוסף אחיו ושמש תחתיו, וראתה אמן שני כהנים גדולים ביום אחד. תנו רבנן: שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה. אמרו לה חכמים: מה עשית שזכית לכך? - אמרה להם: מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי. - אמרו לה: הרבה עשו כן, ולא הועילו.
כבר כשקוראים את הסיפור הראשון על ישמעאל בן קמחית אנחנו תמהים מה יש לכהן הגדול לעשות בשוק ביום הכיפורים, ועוד לשוחח שם עם ערבי. אבל אח"כ כשקוראים את הסיפור השני התמיהה היא גדולה יותר: האם הוא לא למד לקח מהסיפור הראשון?
האמת היא שהגירסה של התלמוד הירושלמי לסיפור הזה יכולה אולי ליישב את התמיהות הללו. לא היה מדובר בשיחת רעים עם ערבי, אלא בשיחה עם מלך ערבי, וכנראה שהיה בה צורך דחוף לכלל ישראל. יכול להיות שהמלך הערבי רצה להראות שהוא מתחשב ביהודים ובא לכבד אותם ביום חגם, ואם הכהן הגדול לא היה יוצא לקראתו זה היה יכול לעורר תקרית דיפלומטית לא נעימה, ולכן הכהן הגדול יצא לשוחח איתו למרות שידע שהדבר כרוך בסיכון אישי שלו.
ואולם, בגירסה של התלמוד הירושלמי השמות של האחים הם שונים: הכהן הגדול הוא שמעון, ולא ישמעאל, והאח שנכנס לשרת תחתיו הוא יהודה. מעניין לציין שלפי הגירסה כאן הוא דיבר עם המלך בערב יום הכיפורים, אבל מאוד יכול להיות שהגירסה המקורית היתה שהוא דיבר עם מלך ערבי ביום הכיפורים, שהרי אם הוא היה מדבר בערב יום הכיפורים הוא עדיין יכול היה לטבול ולשמש למחרת:
4. תלמוד ירושלמי מסכת יומא פרק א הלכה א
מעשה בשמעון בן קמחית שיצא לדבר עם המלך ערב יום הכיפורים ונתזה צינורה של רוק מפיו על בגדיו וטימתו ונכנס יהודה אחיו ושימש תחתיו בכהונה גדולה, וראת אימן שני בניה כהנים גדולים ביום אחד. שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שימשו בכהונה גדולה. שלחו חכמים ואמרו לה: מה מעשים טובים יש בידך? אמרה להן: יבא עלי אם ראו קורות ביתי שערות ראשי ואימרת חלוקי מימיי. אמרוּן: כל קימחיא קמח, וקמחא דקמחית סולת. וקרוּן עלה "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה".
ואולם, סיפור זה מעלה תמיהה מכיוון אחר: אנחנו יודעים שכמעט כל הכהנים הגדולים שהיו בימי בית שני לא היו צדיקים, ולא שרדו שנה שלמה מיום הכיפורים ליום הכיפורים. מהסיפורים האלה משמע שישמעאל בן קמחית היה כהן גדול לפחות שנתיים – ואולי שש שנים, כדי שכל אחיו יספיקו להחליף אותו בחייו! זה סותר, לכאורה, את דברי הגמרא שכל הכהנים הגדולים בימי בית שני חוץ מהמפורסמים לא השלימו את שנתם:
5. תלמוד בבלי יומא ט, א
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה"?, 'יראת ה' תוסיף ימים' - זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים ולא שמשו בו אלא שמונה עשר כהנים גדולים. 'ושנות רשעים תקצרנה' - זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים. צא מהם ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול, עשר ששמש ישמעאל בן פאבי, ואמרי לה אחת עשרה ששמש רבי אלעזר בן חרסום - מכאן ואילך צא וחשוב: כל אחד ואחד לא הוציא שנתו.
אומר המהרש"א שישמעאל בן פאבי הוא הוא ישמעאל בן קמחית:
6. מהרש"א (ר' שמואל איידליש, המאה ה-17, פולין) חידושי אגדות יומא מז, א
מתוך הסוגיא מוכח דעכ"פ שני יוה"כ היה כהן גדול. ולעיל בפרק קמא דחשיב ד' כהנים בבית שני ששמשו זמן מה וכל שאר הכהנים לא הוציא כל אחד את שנתו!?
וצריך לומר דר' ישמעאל בן קמחית דהכא היינו ישמעאל בן פאבי שנזכר לעיל בד' כהנים ולעיל קרא אותו ע"ש אביו בן פאבי והכא ע"ש אמו בן קמחית ומשום דבעי לאסוקי מלתא דאמו זכתה לכך לז' בנים שיהיו כהנים גדולים.
מי הוא אותו ישמעאל בן פאבי? ובכן, הגמרא במסכת פסחים מביאה שתי מימרות הקשורות אליו, האחת דורשת אותו לגנאי והשניה דורשת אותו לשבח:
7. תלמוד בבלי פסחים נז, א
אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית בייתוס אוי לי מאלתן (=מהקללות שלהם), אוי לי מבית חנין אוי לי מלחישתן (=יועצי רע), אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן, אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי אוי לי מאגרופן. שהם כהנים גדולים, ובניהן גיזברין, וחתניהם אמרכלין, ועבדיהן חובטין את העם במקלות.
תנו רבנן: ארבע צווחות צוחה עזרה ראשונה: צאו מכאן בני עלי שטימאו היכל ה'. ועוד צווחה: צא מיכן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים, דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה (=היה כורך בדים סביב ידיו כדי שלא ללכלכן בעבודת הקרבנות). ועוד צווחה העזרה: שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פיאכי תלמידו של פנחס, וישמש בכהונה גדולה.
כיצד יתכן שמצד אחד אומרים שישמעאל בן פיאכי היה ממשפחה אלימה, ומצד שני הוא הכהן הגדול היחיד שהעזרה צווחה לכבודו? התשובה היא, כנראה, שהוא היה קנאי לה'. לכן כתוב שהוא תלמידו של פינחס. כנראה שבדורו זה מה שהיה נדרש, ולכן אין זוקפים לחובתו את העובדה שבני משפחתו חובטין את העם במקלות.
התשב"ץ דן בספרו בקשר למשהו שכתב רב אחר על הכהנים הגדולים שהיו בבית שני. אותו אדם כתב שבימי בית שני לא התקיים הנס שלא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים, והסיבה לכך היא שהכהנים הגדולים לא היו ראויים לנס כזה. התשב"ץ חולק על הדברים האלה מכל וכל ואומר שהכהנים הגדולים בימי בית שני – גם אלו שלא התפרסמו בשמותם – היו צדיקים גדולים, בניגוד למה שבדרך כלל אנחנו חושבים. גם אם אופן המינוי שלהם לא היה ראוי כלל, הרי שאין זה סותר את העובדה שהם היו אנשים ראויים. גם יהושע בן גמלא, האיש שהקים את כל מערכת החינוך בעם ישראל, התמנה ככהן גדול רק בזכות שוחד רב ששילמה אשתו, מרתא בת בייתוס. וכך כותב התשב"ץ:
8. שו"ת תשב"ץ (ר' שמעון בן צמח דוראן, המאה ה-15, אלג'יר) חלק ג סימן לז
כתבת כי מ"ש שבירושלמי (יומא פ"א ה"ד) אמרו שלא היה הנס שלא אירע קרי לכ"ג אלא במקדש ראשון כי יראה לך שהוקשה להם איך אפשר שיעשה נס למי שאינו הגון כגון רוב כהני בית שני עד כאן לשונך:
...חלילה להם לומר כן שאם היו הכהנים רשעים מאריכין ברעתם היה אפשר לומר כן, אבל כבר אמרו בפ"ק דיומא (ט, א) כי לא הוציא כל א' שנתו ובשנה אחת ביום א' בשנה אם לא אירע קרי עם כל אותן השמירות שאמרו בגמ' אין הדבר פלא עד שנייחס אותו לנס והנס היה ראוי לצדיקים המאריכין ימים כשמעון הצדיק מ' שנה ויוחנן כ"ג קודם שנעשה צדוקי כדאיתא בפ' תרומת הדשן (כט, א) שמונים שנה ור' אלעזר בן חרסום י"א שנה וגם קודם שמעון הצדיק יהושע הכהן הגדול ובנו יהוקים ובנו אלישיב ששמשו בימי דריוש הפרסי כמ"ש בס' עזרא והיו ל"ד שנים כמ"ש בפ"ק דע"ז (ט, א) וכן שמעי בנו של שמעון הצדיק כמ"ש בסוף מנחות (ק"ט ע"ב) וז' בני קמחית בפ' הוציאו לו את הכף (מז, א) ור' ישמעאל בן אלישע ז"ל בראשון מברכות (ז, א) וכן ריב"ז בסוף בית שני שנראה בספרי ובתוס' פ' שהיה כ"ג ויוחנן בן גרבאי ופנקאי רבו כמ"ש במקום שנהגו (נ"ז ע"א) שהיו צדיקים והאריכו ימים בזה היה נראה הנס.
ואף ישמעאל בן פאבי שמנו אותו פרק מקום שנהגו (פסחים נז, א) עם אותן בעלי זרועות של בית בייתוס ושל בית חנין ושל בית קתרוס ואמרו שהיו בעלי אגרופין, כבר מנו אותן עם הצדיקים בפ"ק דיומא (ט, א) וכן בפ' מקום שנהגו (נז, א) אמרו כי היה כשר... ואמרו בגמ' תרקבא דדינרי עיילא מרתא בת בייתוס לינאי מלכא לאוקומי יהושע בן גמלא בכהני רברבי ואפי' הכי הזכירוהו לשבח בפ' לא יחפור (כא, א) ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל וכן בפ' א"ל הממונה (לז, א) הזכירוהו לשבח שעשה גורלות של זהב ואמרו עליו ועל בן קטין שהיה כ"ג זכר צדיק לברכה וא"כ ראוי לנס היה אע"פ שהיה מהפלהדרין (=מהכהנים שהתחלפו כל שנה) הא למדת אע"פ שאמרו עליו בגמ' בבלית וירושלמית "ושנות רשעים תקצורנה" - לאו רשעים ממש אלא שלא היו מתמנים כהן בן כהן ככהני בית ראשון, וכן אמרו בירושלמי. אבל כשתסלק זה מהם צדיקים גמורים הן והיו ראויין לנס שלא היו זבחם של ישראל ביה"כ זבח רשעים תועבה אבל תפלתם בבית קדשי הקדשים היתה תפלת ישרים רצויה. ואם נמצא אחד מהם צדוקי כבר נגף ביומו ונכנס אחר תחתיו...
ובכמה מקומות ביומא (סט, א) בכהני בית שני אמרו "מפני כבודו של כהן גדול". והיו אומרין לו אפילו הסגן אישי כהן גדול (יומא לט, א) וכן העושה שליחות באותו יום אומרין לו כשמצאו בשוק "אישי כהן גדול עשינו שליחותך", וזה כדי לכבדו בפני העם, ואף באותן פלהדרין שהרי היו אומרין לו: 'אישי כהן גדול שמא לא למדת'. וכל ישראל היו מלוין אותו כשיוצא מן המקדש וא"כ ראויין היו לנס ואם היו מתמנים מפני ממון ושונאין זה את זה - עון זה עון כולל היה לכל ישראל בבית שני ו"אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".
הרב ראובן מרגליות, שהקים את ספריית הרמב"ם בתל-אביב ועמד בראשה, היה ת"ח עצום ובקיא בהרבה מאוד ספרים נידחים. הוא כתב חיבור קטן בשם 'לחקר שמות וכינויים בתלמוד' שבו הוא דן בכל מיני שמות שמופיעים בתלמוד, שחלקם אינם באמת שמות אנשים אלא כינויים בהתאם לתכונות אופי או אירוע מסוים.
פרק שלם מקדיש הרב מרגליות לישמעאל בן קמחית, ובו הוא מעלה תמיהה חשובה: מה הסיבה לכך שכאשר היה צורך להחליף את הכהן הגדול, כל פעם בחרו אדם אחר למשימה זו? מדוע לא בחרו את אותו אדם שנבחר בסיפור הקודם, עד שניצלו את כל ששת האחים של ישמעאל בן קמחית? כותב הרב מרגליות כך:
9. לחקר שמות וכינויים בתלמוד (הרב ראובן מרגליות, המאה ה-20, תל-אביב) עמ' 45
כבר העלה מרן המהרש"א ביומא שם כי ר' ישמעאל בן קמחית הוא הוא ישמעאל בן פיאבי הנזכר במחקרי הקודם. במקורות שהובאו נקרא על שם משפחת אביו "פיאבו", וכאן יכונה על שם אמו "קמחית" וכאשר פאבי אינו שם עצם כי אם כינוי - כאשר הוכחתי - כן גם "קמחית" אינו שם עצם של אם הכהן הגדול כי אם כינוי, על שם מדת צניעות, וכן המליצו: כל קמחא קמחא וקמחא דקמחית סולת, כל הנשים זרדו וזרד אימא עלה לגג, וכאמור כי שאלו אותה מה עשית שזכית לכך, והיא השיבה מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי, ובירושלמי יומא פ"א ה"א סיימו: וקרוּן עלה 'כל כבודה בת מלך פנימה, משבצות זהב לבושה'. הכוונה, כל כהן לובש בגדי בד והיא זכתה שבניה ילבשו משבצות זהב, בגדי כהן גדול, יען 'כל כבודה פנימה', שלא ראו קורות ביתה קלעי שערותיה, ומיוסד בלשון הכתוב (ישעיה מז, ב) "טחני קמח גלי צמתך" עיין ילקוט ומפרשי המקרא שם: טחני קמח, טחינה אחר טחינה, בסגנונה קמחא דקמחית סולת, על זהירותה בענין גילוי צמתה.
ומדי עמדי בענין זה חושבני שכדאי להאירו ולבררו.
המעיין במקורות ימצא חמשה מהאחים מפורטים בשם: הכהן הגדול ישמעאל, אחיו ישבב, אחיו יוסף, אחיו שמעון שגם הוא נמנע פעם מלעבור על ידי פסול צנורא ונכנס יהודה
תחתיו. באחדים מהם מבוארת הסיבה שעל ידה נמנע הכהן הגדול מעבודתו - היא טומאת צנורא שנתזה עליו. באחדים שלא נקבו בשם לא פורשה הסיבה. ובכל פעם נכנס אח אחר לעבוד במקומו. הן לא יקובל שישמעאל הכהן הגדול וגם אחיו הסגנים ששימשו כבר נטמאו גם הם ע"י צנורות. כן לא יקובל שישמעאל הכהן הגדול מת ושימש אחיו ומת גם הוא ומילא מקומם אח שלישי ומת גם הוא וכן הלאה עד שמילא השביעי מקום אחיו. אלמלי כן הן לא זכות היא לאם שתקבור בניה בחייה, שיעלה הצעיר לגדולה אחרי שאחיו הגדול פנה לו מקום במיתתו, על מאורע מעציב כזה לא היו חכמי הדור אומרים להאם השכולה: מה עשית שזכית לכך! ואם נגיד שכולם היו בחיים אך בכל פעם שנטמא הכהן הגדול נכנס אח למלאות מקומו, הנה יפלא מדוע נכנס בכל פעם אח אחר? אם אירע שוב פסול שלא היה יכול ישמעאל הכהן הגדול לעבוד, מדוע לא נכנס שוב אותו האח שמילא כבר פעם מקומו ורגיל בעבודה, אך במקום ישמעאל וישבב שלחו פנים חדשות את האח יוסף? וכן אחרי כן כל שנה מילא המקום אח טירון, האם היתה מניעה גם להכהן הגדול וגם לממלאי מקומו?
הרב אפרים סמנוב בספרו הכהן הגדול והסגן (ריגא) כותב כי מי שמילא פעם מקומו של הכהן הגדול ונכנס לפני ולפנים אינו יכול למלא אחר-כך תפקיד סגן כשחזר הכהן הגדול לעבודה, לכן הוכרחו למנות סגן אחר. וכשבא יום הכפורים ושוב אירע שלא היה הכה"ג יכול לעבוד אז מילא מקומו בעבודת יוהכ"פ זה הסגן השני, ואחרי יוהכ"פ נתמנה שוב כהן אחר לסגן וממלא מקום וכן הלאה. אמנם גם אם נניח כך, שמי אשר זכה ליכנס לפני ולפנים גנאי הוא לו שיטיל פייסות ויעשה כל תפקידי סגן כבראשונה טרם שנכנס, לאשר נראה הוא כמשמשו של הכהן הגדול, עוד לא מובן כלל מדוע לא יזכה סגן זה ותיעבד בו מצוה אחריתא, שאם שוב היה עיכוב ונמנע הכהן הגדול לעבוד, יכנס הסגן הראשון שוב לעבודה? הן אין להניח שזכה בזה הסגן השני שנתמנה מחדש, אחרי שאם מת הכהן הגדול באותה שנה הרי הסגן הראשון שנכנס תחתיו הוא ממלא מקומו, ובכן גם בחייו של הכהן הגדול כשאירע שוב עיכוב מה יעמוד זה הרגיל בעבודה מאשתקד ויכנס בעבודה, ולמה בכל פעם להכניס אדם חדש?
שוב הביא הרב סאמונוב בשם אביו הסבר אחר בהקדם אמרם בחולין כד, ב כהן שידיו מרתתות פסול לעבודה, ובכן - הוא אומר - דגופא דעובדא הכי הוה, ישמעאל בנה הכהן הגדול התחיל לרתת בידיו ושימש אחיו וגם אחיו זה הזקין והתחיל לרתת ושימש שוב אח אחר וכן כולם, יש איפוא אפשרות שישמשו כולם בקודש בחיי האם ובחיי האחים כולם [ראה שם אות ג], והנה מפליא, שהזכיר מניעה לעבודה שהמציא מדעתו ולא הביא המפורש במקורות כסיבת המניעה טומאת צנורא של גוי שעל ידי זה נכנסו ישבב, יוסף ושמעון, הרי אלו לא הועברו על ידי ריתות ידים של הכהן גדול וממלאי מקומו, שזהו מום מתמיד ויכולים להעביר ע"י זה כהן גדול ממשרתו. וגם אם נגיד "אין מורידין בקודש" על כל פנים הרי אותו האח ששימש אשתקד יכול היה לשמש שוב, האם גם הוא נטמא? מדוע איפוא באו במקומם אחיהם הצעירים?
הפתרון לדעתי הוא, שישמעאל הכהן הגדול לא חפץ לוותר על זכותו לכהן בכהונה גדולה, ואלמלי שימש במקומו אדם אחד כמה פעמים היה זה ויתור החלטי, כמבואר בתוס' נזיר מז, א ד"ה וכן משיח בשמן המשחה: כהן גדול שגלה ומינו אחר תחתיו בריבוי בגדים כגון שנגנז השמן כבר ושימש כמה שנים, אף אם הראשון שב, אינו חוזר לעבודתו שהרי זה שימש תחתיו כמה שנים.
מובן איפוא שישמעאל הכהן הגדול בריבוי בגדים לא הניח שאחד ישמש תחתיו כמה פעמים, שאז היה זה סילוק גמור מכהונה גדולה, והוכרחו לשלוח בכל פעם כהן אחר כדי שישמעאל ישאר בחזקתו. כן זכתה הקמחית לראות כל שבעת בניה משמשים בכהונה גדולה לפני ולפנים.
חיזוק לדבריו של הרב מרגליות ניתן להביא מדברי התוס' רי"ד, אשר כתב בתירוצו השני דברים דומים:
10. תוספות רי"ד (ר' ישעיה מטראני, המאה ה-13, איטליה) יומא דף מז עמוד א
ושוב אמרו עליו על ישמעאל בן קמחית כו' עד ונכנס יוסף אחיו ושימש תחתיו. פי' למה לא שימש ישבב שכבר שימש פעם אחת? יש לומר מת. או י"ל משום חולשא דכהן גדול כשרואה שזה קבוע לשמש משום הכי מתקינים אחר תחתיו
אלא שיש להדגיש שדברי התוס' רי"ד אינם בדיוק דברי הרב מרגליות: התוס' רי"ד כותב שהבעיה היתה מצד חולשה של הכהן, ואילו הרב מרגליות טוען שאין מדובר רק בחולשה אלא גם בעניין הלכתי, שכאשר כהן החליף את הכהן הגדול יותר מפעם אחת, הכהן המקורי מאבד את חזקתו ככהן גדול.
