הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
משנה וברייתא; "תנא קמא" - מיהו?
יומא מג ע"א-ע"ב
ולרבי יהודה: איש ולא קטן, טהור להכשיר את האשה. מיתיבי: הכל כשרין להזות חוץ מטומטום, ואנדרוגינוס, ואשה. וקטן (שיש) +מסורת הש"ס: [שאין]+ בו דעת - אשה מסיעתו ומזה.
ולא פליג רבי יהודה! אמר אביי: כיון דאמר מר משמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא - פליג.
1.
מבלי לדון בפרטי הסוגיה נלמד מתוס' שני עקרונות חשובים:
תוספות מסכת יומא דף מג עמוד א:
ות"ק דרבי יהודה דמתניתין היינו ת"ק דרבי יהודה דברייתא דפרק הערל (גם זה שם) דסבירא ליה כר' עקיבא דמרבי לערל כי טמא והא דלא קתני ת"ק חוץ מטומטום יש לומר אין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ ותנא חוץ מחרש שוטה וקטן ושייר ערל וטמא וטומטום
באופן עקרוני - בש"ס כולו - אין הכרח לומר שדעת "תנא קמא" זהה לדעת תנא קמא במשנה או בברייתא אחרת.
2.
אם מדובר בשתי משניות הרי שכן נכון לומר שדעת כל ה"תנא קמא" שוות, כלומר, הכוונה היא, שרבי יהודה הנשיא - "עורך המשנה" - סתם ולא פרש את שמו של ה"תנא קמא" כי בזה גילה את דעתו שלו, ולכן בדרך כלל הלכה כ"תנא קמא". וזה נכון גם אם נאמר, שכל "תנא קמא" נאמר בפועל בבית מדרש אחר ונאמר על ידי תנא אחר [בדרך כלל מדובר ברבי יהודה, או ברבי שמעון, או ברבי מאיר].
3.
אבל כשמדובר בברייתא המצב שונה, בברייתות אין לומר שכל ה"תנא קמא" נאמרו על ידי אותו תנא או על ידי אותו עורך [מיהו "עורך הברייתא"?], ולכן, בדרך כלל לא מחייב שהלכה כ"תנא קמא" בברייתא.
4.
לאור כל הנ"ל מובן מדוע תוס' צריך לציין במפורש שדעת ה"תנא קמא" במשנה שווה לדעת ה"תנא קמא" בברייתא. כוונתו יכולה להיות או שמדובר באמת בדעתו של אותו תנא מסויים [בלתי ידוע] שדבריו נקבעו גם במשנה וגם בברייתא, או שיתכן שמדובר בחכמים שונים ובאופן מקרי נסתם כדעתו גם במשנה [כ"תנא קמא"] וגם בברייתא [כ"תנא קמא"].
5.
המשך דברי תוס':
והא דלא פריך ממתניתין למאן דאמר ערל שהזה הזאתו כשירה ופריך מברייתא
י"ל משום דבברייתא קתני בהדיא דהזאתו פסולה להכי ניחא ליה למיפרך מינה.
קושיה ממשנה היא "שוות ערך" יותר מקושיה מברייתא. כי כנראה האמורא חייב לדעת את המשניות - מצד אחד - ודעת האמורא תידחה מפני משנה - מצד שני. מה שאין כן לגבי הברייתות.
האמוראים לא ידעו את כל הברייתות, ואז, או שהאמורא יחזור בו אם הוקשה עליו מברייתא, או - מצד שני - הוא יכול לדחות את הברייתא בטענה שהיא משובשת [גם אם אין לו מסורת מרבותיו שהיא משובשת]. לכן מניח כאן תוס', שקושיה ממשנה היא חזקה יותר מאשר קושיה מברייתא, אלא שבסוגייתנו הקושיה מהברייתא היא יותר ברורה ומפורשת לעומת הקושיה מהמשנה שהיא רק על סמך הנחה ודיוק.
6.
ולעניין זה שברייתא הינה פחות סמכותית ניתן למצוא סימוכין בהמשך הגמרא:
מיתיבי: הכל כשרין להזות חוץ מטומטום, ואנדרוגינוס, ואשה. וקטן (שיש) +מסורת הש"ס: [שאין]+ בו דעת - אשה מסייעתו ומזה. ולא פליג רבי יהודה!
אמר אביי: כיון דאמר מר משמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא - פליג.
הגמרא מקשה ממשנה שבה משמע שרבי יהודה לא חולק עליה ואיך ניתן להסביר אחרת בסוגיה הקודמת.
7.
תוספות מסכת יומא דף מג עמוד ב:
ולא פליג ר' יהודה - תימה הוא דבתוספתא דמסכת פרה תנינא בהדיא ר' יהודה מכשיר בקטן
ושמא המקשה לא שמיע ליה הברייתא.
שואל תוס' הרי בתוספתא מפורש שרבי יהודה כן חולק וסובר כבסוגייתנו.
עונה תוס' שהמקשן בסוגייתנו לא הכיר את דעת רבי יהודה בתוספתא וחשב שהיא נשנית על דעת כולי עלמא.
7.1
וקשה מאד, הרי כך ניתן ליישב הרבה קושיות בש"ס שמבוססות על ייתור לשון או על חוסר אחר ולומר שהאמורא לא ידע את הנתון הזה שכך כתוב בברייתא.
7.2
וצריך להוסיף ולחדד, הרי בדרך כלל מיישבים את הקושיה - וגם בסוגייתנו, ואז יש להניח, שאם המקשן היה יודע ומכיר את הנתון החסר ממילא לא היתה קושיה, והשאלה היא האם התוספת שבתירוץ הגמרא מתקיים למסקנה [אם יש לו נפקות] הרי התירוץ כלל לא נחוץ!
