הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"סתמא דגמרא"; "קתני מיהת"; "לא,..." - דחיה סופית?
יומא לה ע"א-ע"ב
בשחר היה לובש פלוסין של שמונה עשר וכו'. ותנא מניינא אתא לאשמועינן? - הא קא משמע לן: דבציר מהני לא נעביד. הא אי בציר מהני וטפי אהני - לית לן בה. דכולי עלמא מיהת דשחר עדיפי, מנא לן? - אמר רב הונא בריה דרב עילאי: אמר קרא: +ויקרא טז+ בד בד בד בד - מובחר בבד.
מיתיבי: +יחזקאל מד+ ולבשו בגדים אחרים ולא יקדשו את העם בבגדיהם, מאי לאו אחרים - חשובין מהן! - לא, אחרים - פחותים מהן.
תני רב הונא בר יהודה, ואמרי לה רב שמואל בר יהודה: אחר שכלתה עבודת ציבור, כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד, ובלבד שימסרנה לציבור. - פשיטא! - מהו דתימא: ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה, קא משמע לן. אמרו עליו על רבי ישמעאל בן פאבי שעשתה לו אמו כתונת של מאה מנה, ולובשה
1.
מפשט הסוגיה משמע שהמסקנה היא שבעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בגדי הלבן שהוא לובש בבוקר בכניסתו לקודש הקדשים להקטרה ולהזאה צריכים להיות חשובים ויקרים יותר מבגדי הלבן שהוא לובש בערב בכניסתו לקודש הקדשים להוצאת הכף והמחתה.
2.
רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה ג:
בגדי לבן הם ארבעה כלים שמשמש בהן כ"ג ביוה"כ: כתנת, ומכנסים, ואבנט, ומצנפת, וארבעתן לבנים וחוטן כפול ששה ומן הפשתן לבדו הם,
ושתי כתנות אחרות היו לו לכהן גדול ביום הכפורים, אחת לובשה בשחר ואחת בין הערבים, ושתיהם בשלשים מנה משל הקדש ואם רצה להוסיף מוסיף משלו ומקדיש התוספת ואחר כך עושה בה הכתנת.
הרמב"ם סובר שדין סוגייתנו קשור לכותנות ולא לכל בגדי הלבן. על כך ועל שאר פרטי סוגייתנו דן בהרחבה ה"משנה למלך":
3.
משנה למלך הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה ג:
ומ"ש רבינו ושתי כתנות אחרות היו לו לכ"ג ביום הכפורים אחת לובשה בשחר ואחת בין הערבים ושתיהם בל' מנה משל הקדש. דין זה הוא משנה בפ"ג דיומא (דף ל"ד) דתנן וחכמים אומרים בשחר היה לובש של שמנה עשר מנה ובין הערבים של שנים עשר מנה הכל שלשים מנה ע"כ. ואיכא לעיוני טובא בדברי רבינו הללו שכתב ושתי כתנות אחרות דמנא ליה שדין זה הוא דוקא בכתנות ולא כלל לכל הבגדים ורש"י ז"ל כתב במתני' בשאר בגדים שלובש בטבילה זו הוא מפשתן של מדינת פילוסין שהוא חשוב ומעולה הרי שלא חלק בין בגד לבגד אלמא ס"ל דמתניתין על כלל כל ארבעה בגדי לבן מיירי וכן נראה מסוגיית הגמרא דקאמר מנא לן אמר רב הונא בריה דרב עילאי אמר קרא בד בד בד בד מובחר בבד והנה בכתוב על כל ארבעה בגדי לבן כתיב בד ובין לדברי רש"י שפי' ארבעה זימני כתיב בלבישת בגדי שחרית למימר דהוו בד המובחר בבד ובין למה שכתבו התוס' שם לא ידעתי מנא לו לחלק בין כתונת לשאר הבגדים ואולי שיצא לו לרבינו ממאי דאמרינן התם בדף ל"ה אמרו עליו על רבי ישמעאל בן פאבי שעשתה לו אמו כתונת של מאה מנה כו'. ואמרו עליו על רבי אלעזר שעשתה לו אמו כתונת משתי רבוא כו' ונראה דס"ל דטעמא דהני שעשו הכתונת משיעורים מופלגים הללו הוא משום דראו שהכתוב הקפיד בכתונת של בגדי לבן שיהיו מעולים משל שאר הבגדים משום הכי רצו להפליג בהם ועשו אותו של מאה מנה
הוא מסביר שהגמרא מביאה דוגמאות שונות על כותנות מפוארות שנעשו לכהנים גדולים. ומכאן המקור של הרמב"ם שסוגייתנו מדברת דווקא על הכותנות ולא על כל בגדי הכהן הגדול.
4.
המשך דבריו:
ומ"מ עדיין אין זה מספיק דאפשר דגם שאר הבגדים היו מעולים מבגדים שעובד בהם שאר השנה אלא לפי שהכתונת הוא הבגד הגדול שמכסה בו כל גופו עשו אותו מעולה יותר ומה גם שלא ידעתי היכן רמיזא בקרא שהכתונת של בגדי לבן יהיה משונה משאר בגדים וצ"ע. עוד אני תמיה דבגמרא אמרינן ותנא מניינא אתא לאשמועינן הא קא משמע לן דבציר מהני לא נעביד הא אי בציר מהני וטפי אהני לית לן בה ע"כ והנה פשט ההלכה נראה דמאי דאמרינן דבגדי השחר היה שוה שמנה עשר מנה ובגדי בין הערבים י"ב מנה לאו דוקא אלא ה"ה אם עשה של שחר של י"ו מנה ושל ערבית של י"ד מנה דמהני שהרי בין הכל הא איכא שלשים מנה ולעולם בעינן דשל שחרית יהיו מעולים משל ערבית דאי לא תימא הכי לאיזה תכלית נקט התנא דשל שחר היו של י"ח ושל בין הערבים היו של י"ב לא הוה ליה למיתני אלא דבגדי השחר ושל ערב יהיו שוים שלשים מנה
אלא ודאי כדכתיבנא דלעולם בעינן שיהו של שחר מעולים משל ערב אלא דשיעור העילוי אין לו קצבה רק שיהו שוים שניהם שלשים מנה ודבר זה מבואר בגמרא דכולי עלמא מיהא דשחר עדיף ופשיט לה מדכתיב ארבעה בד בכתוב ופירשו התוס' שהכוונה היא שבד שלישי לומר שיותר טוב מבד של שאר ימות השנה והרביעי לומר שטוב משל ערבית ובירושלמי אמרי' דרב נחמן בשם רבי מנא בשחר כתיב בד בד ד' פעמים ובמנחה כתיב בד ובגמרא הקשו מדכתיב ולבשו בגדים אחרים מאי לאו אחרים חשובים מהן ותירצו לא אחרים פחותים מהם ע"כ הרי דפשיטא ליה שבגדי הערב צריך שיהיו פחותין משל שחר וכ"כ הרא"ש שצריך שיהיו של בקר טובים יותר וכ"כ רבינו עובדיה בפי' המשנה
ולפי זה אני תמיה על רבינו למה סתם הדברים וכתב ושתיהם בשלשים מנה ולא ביאר שהאחת צריך שתהיה מעולה מחבירתה וכדכתיבנא והדבר צריך אצלי תלמוד.
ודע שעבודה זו של ערב שצריך שתהיה בבגדים פחותים פי' רש"י שהוא בבגדים שלובש להוצאת הכף והמחתה ובגמרא פי' רש"י הטעם לפי שעבודה הראשונה חשובה ומכפרת וזו אינה אלא לפנות המקום שאין כבוד שיהיו מונחים שם לפיכך שינה הכתוב בבגדים לפחות ע"כ ורבינו לא ביאר לנו דבר מזה לא כאן ולא בהל' עבודת יום הכפורים אלא כתב...
הוא נשאר בקושיה מדוע הרמב"ם לא מביא להלכה את מה שנראה כמסקנת סוגייתנו שצריך שבגדי הלבן של שחר יהיו מעולים מבגדי הלבן של ערב.
5.
ונראה לומר, שאולי הרמב"ם סובר שמהמשך הגמרא משמע שדווקא בעבודת הערב היו הבגדים יותר מעולים. שהרי מספרת הגמרא כמה סיפורים, לדוגמא,
"אמרו עליו על רבי ישמעאל בן פאבי שעשתה לו אמו כתונת של מאה מנה, ולובשה, ועובד בה עבודת יחיד, ומסרה לציבור."
מה שמוזכר "עבודת יחיד" הכוונה לעבודת הערב - הוצאת הכף והמחתה, ואם כן רואים שדווקא בעבודת הערב לבש בגדים יותר מפוארים. ומכיוון שהרמב"ם לא מכריע בין מה שמשתמע מפשט הסוגיה לבין מה שמשתמע מהסיפור לכן לא הזכיר זאת כלל.
6.
ואולי ניתן ליישב את הרמב"ם ולומר, שהוא טוען שמסקנת הסוגיה היא באמת שאין להעדיף את בגדי הלבן של הבוקר. שהרי הגמרא הקשתה, "מיתיבי: +יחזקאל מד+ ולבשו בגדים אחרים ולא יקדשו את העם בבגדיהם, מאי לאו אחרים - חשובין מהן!" והגמרא דחתה את הקושיה: "לא, אחרים - פחותים מהן". הרמב"ם יסבור שזו רק דחיה בעלמא אבל הקושיה נשארת ולכן המסקנה היא שאין להעדיף את בגדי הבוקר.
7.
וראה עוד ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד כט, בשם ה"חסדי דוד" שהמשפט בגמרא "דכולי עלמא מיהת דשחר עדיפי, מנא לן? - אמר רב הונא בריה דרב עילאי: אמר קרא: +ויקרא טז+ בד בד בד בד - מובחר בבד" לא נאמר על ידי "סתמא דגמרא" אלא על ידי רב הונא בריה דרב עילאי! כדי ללמדנו שלא חל הכלל "מעלין בקודש" והיה צריך להיות שדווקא בגדי הערב [שבסוף יום הכיפורים] יהיו עדיפים על פני בגדי הבוקר.
8.
מלבד תוכן התרוץ - לעיל בסעיף 7 - נלמד מדבריו שלשה כללים חשובים ביותר:
8.1
יש חשיבות ל"סתמא דגמרא" יותר מאשר לדברים שנאמרים בשם אמורא!
8.2
לפעמים אמורא שמוזכר בתירוץ אמר גם את השאלה שמוזכרת לפני הזכרת שם האמורא! וראה שם ב"ילקוט ביאורים", עמוד ל הערה כג, ובלשונו:
ואע"פ שבגמרא מובא רב הונא בריה דרב אילעי לאחר סתימת הגמרא 'דכולי עלמא מיהת דשחר עדיפי', ולכאורה משמע שהוא דברי הגמרא, אין להביא מכך ראיה, שמצינו כעין זה הרבה בתלמוד שהתרצן הוא זה שמקדים את דברי הגמרא, אע"פ שלכאורה הם נאמרו בסתמא על דעת כולם וכמו שכתבו התוס' במסכת בבא מציעא דף כא עמוד א ד"ה "וכמה".
8.3
הוא מסתמך על התוס' הבא:
תוספות מסכת בבא מציעא דף כא עמוד א:
וכמה א"ר יצחק קב בארבע אמות - צריך לומר דרבי יצחק גופיה בעי וכמה דאי גמרא בעי מאי בעי וכמה לוקי דרך נפילה ואפילו טובא כדפריך גמ' בתר הכי אלא מדברי רבי יצחק הוא ורבי יצחק לא בעי לאוקמי דרך נפילה ואפילו טובא משום דסבר כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אלא מוקי לה במכנשתא דבי דרי שהניחם שם מדעת וכה"ג איכא בפירקין (דף ל:) דבעי ולעולם אמר רב יהודה כו' דצריך לומר דרב יהודה אמר ולעולם וכן בפרק לא יחפור (ב"ב דף כב: ושם ד"ה וכמה) גבי מרחיקין מן החלונות דקאמר וכמה אמר רב ייבא כמלוא רוחב חלון.
התוס' שם מביא כמה דוגמאות לכך, אלא שבכל דוגמאותיו מדובר בשאלת בירור שלפני הסבר האמורא, ואילו בסוגייתנו ["קתני מיהת דשחר עדיפי מנא לן..."] מדובר בקביעת הנחה ובחיפוש מקור מהתורה לנכונותה של אותה קביעה. ואולי יש הבדל בין שני הסוגים.
8.4
ובאופן עקרוני ניתן לומר שאמנם ה"סתמא דגמרא" אמרה את השאלה, אלא שהאמורא לא הכיר את ה"סתמא דגמרא", אלא להיפך, ה"סתמא דגמרא" שאלה את השאלה כדי שנבין את כוונת דברי האמורא. מתאים לפי שיטת הסוברים שבדרך כלל ה"סתמא דגמרא" היתה אחרי תקופת האמוראים!
8.5
הביטוי "דכולי עלמא מיהת..." משמעותו שיש לפסוק כך [אם נאמר על ידי "סתמא דגמרא"].
