סקר
ממתי אתה בדף היומי?






 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתצ"א, מדור "עלי הדף"
מסכת יומא
דף לה ע"ב

 

למה הותר חילול שבת בעת שהלל הזקן מסר נפשו לשמוע תורה תחת מעטה השלג?

 

אמרו עליו על הלל הזקן, שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרעפיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר ביהמ"ד להכנס, עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו, אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר, אמר לו שמעיה לאבטליון, אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר והיום אפל, שמא יום המעונן הוא, הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג, פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה, אמרו, ראוי זה לחלל עליו את השבת (לה ע"ב).

המפרשים האריכו לבאר דקדוקים שונים בסיפור ידוע זה, ועל כולם בלשון הגמרא: "ראוי זה לחלל עליו את השבת", דמאי שנא זה מאדם אחר, והלא על כל אחד מישראל, ואפילו על הפחות ביותר, מחללין את השבת, וכמה תירוצים נאמרו בזה.

ותחלה וראש נביא דברי ה'עיון יעקב' בביאור מאמרם: "ואותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה", וז"ל: "דאף שהיה ערב שבת, ועל פי רוב מתגבר הקרירות בערב שבת, ונתנו העולם סימן 'וקרקר כל בני שת' (-'וקרקר' מלשון קרירות, 'בני שת' רומז ליום הששי), וגם תקופת טבת דרכו להיות גובר הקרירות, ואפילו הכי סיכן עצמו בשביל אהבת התורה, וסמך עצמו אמה דכתיב (קהלת ח, ה) 'שומר מצוה לא ידע דבר רע'. והשתא מדוקדק שאמרו: 'ראוי זה לחלל עליו את השבת', דלכאורה קשה, מאי שנא זה מאדם אחר, דהא אפילו משום תינוק בן יומו מחללין עליו את השבת, ומה רבותא דידיה דקאמר 'ראוי', אלא ודאי אפשר דבאחר הוי כמאבד עצמו לדעת, שלא היה לו להביא עצמו לידי סכנה כזו שיצטרך לחלל עליו את השבת, רק בזה, שעשה הכל לכבוד התורה, ראוי לחלל עליו את השבת אף בכי האי גוונא".

מדבריו עולה חידוש להלכה, שהמאבד עצמו לדעת ומכניס עצמו לידי סכנה אין מחללין עליו את השבת, ולכן הצביעו שמעי' ואבטליון על הלל: "ראוי זה לחלל עליו את השבת", דהגם שהכניס עצמו לסכנה, ראוי היה לחלל עליו את השבת, מפני שעשה כן מגודל אהבת התורה וסמך עצמו על מקרא שכתוב "שומר מצוה לא ידע דבר רע" . ואמנם כשיטתו זו נקט להלכה גם בתשובותיו 'שבות יעקב' (ח"א סי' טז), וכן הסיק בספר 'חכמת שלמה' להגר"ש קלוגר זצ"ל (שו"ע או"ח סי' שכט). ויתר מכן מצדד ב'מנחת חינוך' (מצוה רלז אות ב), שהמאבד עצמו לדעת אין חובה להצילו כלל, וכמובן שגם אין מחללין עליו את השבת, עי"ש.

בספר 'אור גדול' (סי' א) להגדול ממינסק זצ"ל מכריע גם כן שהמכניס עצמו לסכנה אין מחללין עליו את השבת, ונסתייע מדברי השבות יעקב הנז', ואילו את ביאור דברי הגמרא בסוגייתנו מביא בזה"ל: "ואברך אחד העירני לסייע קצת לזה ממעשה דהלל, דאמרו 'ראוי זה לחלל עליו את השבת', ומשמע, דכל אדם דפשע והביא עליו את הסכנה אין מחללין עליו את השבת, ורק הלל שעשה זה לשם שמים דחשקה נפשו, ואפשר גם כן שבשביל גודל החשק לא הרגיש כלל, כעין דאמר בעירובין (נד:) 'באהבתה תשגה תמיד' (משלי ה, יט), כגון רבי אלעזר בן פדת, אמרו עליו על רבי אלעזר שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי, וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי (-שהיה שקוע בלימודו עד ששכח את סדינו שם בציפורי), ובשבת (פח.) גבי רבא דקא מעיין בשמעתא ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא, ולהכי אמרו 'ראוי זה', והוא דקדוק נכון". והיינו, שמתוך גודל אהבתו לתורה לא הרגיש כלל שהכניס עצמו לסכנה, ולכן לא נחשב כמאבד עצמו לדעת, והיה מצוה להצילו.

על פי האמור יתורץ קושיא נוספת, והיא מה שהקשה בספר 'בן יהוידע', היאך סיכן הלל את עצמו לישב על הגג והשלג יורד עליו, הא איתא בגמרא (ב"ק סא.) אמר דוד המלך: "כך מקובלני מבית דינו של שמואל, כל המוסר עצמו למות על דברי תורה, אין אומרים הלכה משמו", ולפי האמור, הלל הזקן מרוב שקידתו בתורה לא הרגיש כלל בקור ובשלג, ונמצא שלדידיה לא מסר את עצמו למות על ד"ת, ולכן שפיר אומרים דבר הלכה משמו.

ברם להלכה מצינו בכמה מקורות שגם במאבד עצמו לדעת מחללין עליו את השבת, וכן מוכח ב'ברכי יוסף' (או"ח סי' שא אות ו), וכ"ה בשו"ת מהרי"ל דיסקין (קונ"א סי' ה אות לד), וכן האריך בזה בספר 'כלי חמדה' (פר' כי תצא. וראה בארוכה בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו קונ' משיבת נפש פ"ד).

הרחיד"א בספרו 'פתח עינים' (כאן) גם כן דקדק בלשון הגמרא הנז' והוסיף לתמוה, דלכאורה היה להם לומר 'ראוי זה לחלל עליו את השבת', טרם שפרקוהו ורחצוהו וחיללו עליו את השבת, ולא לאחר שכבר עשו מעשה, וכתב על כך: "דהן אמת דלכל אדם מישראל מותר לחלל שבת, אמנם, אפשר דאחר כן זה האדם שחיללו שבת בעבורו, יגדיל עונות מאוד, וטוב לו אם לא חיללו עליו שבת והיה מת, ברם אם הוא צדיק גמור... לזה מצוה גדולה להצילו, וזהו שאמרו אחר שכבר פירקו וכו' 'ראוי זה לחלל עליו את השבת', כלומר, זה צדיק גמור, חזו גברא, שלו ראוי ונאות לחלל עליו השבת, דהוא מסר עצמו למיתה בשביל התורה ונתקדש כל גופו".

תוכן דבריו הוא, כי ברור שחובה לחלל את השבת על כל אחד מישראל, אבל אחרי שחיללו את השבת, יתכן לפעמים לחשוב שבסופו של דבר יתברר שלא היה ראוי לחלל עליו את השבת, כי הרבה אחרי כן לחטוא, ולא היה כדאי להצילו, "וטוב לו אם לא חיללו עליו שבת והיה מת", אמנם, באדם כזה כמו הלל שמסר נפשו על התורה, נתקדש גופו כל כך, ובוודאי יתעלה אח"כ במעלות התורה והעבודה, ועל כל כיוצא בו שפיר "ראוי לחלל עליו את השבת" (ע"ע ב'בן יהוידע' כאן).

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר