סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"והוינן בה... ואמר רב..."

יומא לד ע"ב


אם היה כהן גדול זקן או איסטניס וכו'. תניא, אמר רבי יהודה: עששיות של ברזל היו מחמין מערב יום הכפורים, ומטילין לתוך צונן, כדי שתפיג צינתן. - והלא מצרף! - אמר רב ביבי: שלא הגיע לצירוף.
אביי אמר: אפילו תימא שהגיע לצירוף, דבר שאין מתכוין מותר. -
ומי אמר אביי הכי? והתניא: +ויקרא יב+ בשר ערלתו - אפילו במקום שיש שם בהרת יקוץ, דברי רבי יאשיה. והוינן בה: קרא למה לי? ואמר אביי: לרבי יהודה, דאמר דבר שאין מתכוין אסור! -
הני מילי בכל התורה כולה,
אבל הכא - צירוף דרבנן הוא

סוגיה זו עוסקת בעיקרון של דבר שאינו מתכוין באיסורי שבת אם מותר - כדעת רבי שמעון, או אסור - כדעת רבי יהודה [הסוגיה המקבילה במסכת שבת דף קלג]. ויש בזה דיון ארוך בראשונים ובאחרונים. ראה בתוס' בסוגייתנו שמאריך מאד.

רק נדגיש כמה ביטויים .

הגמרא מוכיחה שאביי סובר דבר שאינו מתכוין אסור - כדעת רבי יהודה. היא מוכיחה זאת מכך שאביי הסביר פסוק לפי שיטת רבי יהודה בנידון זה.
וכך מוכח מרש"י:
רש"י מסכת יומא דף לד עמוד ב:

ואמר אביי וכו' - אלמא סבירא ליה לאביי דקרא מסייע ליה לר' יהודה, מדאצטריך קרא למישרייה.
בכל התורה - באיסורא דאורייתא, כגון קוצץ בהרת, דכתיב (דברים כד) השמר בנגע הצרעת ואמר מר: בקוצץ בהרתו הכתוב מדבר.
ואין שבות במקדש לא גרסינן - דהא תלה טעמא באין מתכוין.

לפי זה יוצא, שכאשר אמורא מסביר או מיישב קושיה [באופן כללי ולא רק כשמיישב ייתור של פסוק] לפי שיטת תנא מסויים מוכח מכך, שכך סובר/פוסק האמורא! ואולי מדובר דווקא כשהגמרא מציינת לפני הבאת דברי האמורא את הביטוי "והוינן בה" - ביטוי שבעזרתו עורך הגמרא מביע את הכרעתו. ולפי זה לא בכל מקרה שאמורא מסביר שיטת תנא מסויים יש בזה הוכחה שכך הוא פוסק!

משמע שבדין דרבנן אף רבי יהודה סובר שדבר שאינו מתכוין מותר - ועל כך יש דיון רחב בראשונים.

רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים פרק ב הלכה ד:

היה כהן גדול זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש, או מערבין מים חמין במי המקוה עד שתפיג צינתן.

מהרמב"ם משמע שההיתר לכהן הגדול לעשות את הפעולות הנ"ל הוא בגלל שאינן אסורות כלל בבית המקדש כי יש כלל, שאיסורים של "שבות" [איסורי דרבנן בשבת] אינם חלים כלל בבית המקדש, ומשמע ממנו שלאדם רגיל יהיה אסור והרי הרמב"ם ידוע שפוסק כרבי שמעון שבדבר שאינו מתכוין מותר לגמרי, וכך שואל ה"לחם משנה":
[אני מביא את דבריו מפאת חשיבות תוכנם]
לחם משנה הלכות עבודת יום הכיפורים פרק ב הלכה ד:

[ד] שאין שבות במקדש וכו'. בפרק אמר להם הממונה (דף ל"ד) הקשו שם על ר"י דאומר עששיות וכו' והלא מצרף ותירץ אביי דדבר שאינו מתכוין מותר והקשו והא תניא וכו' ואמר אביי לר"י דדבר שאינו מתכוין אסור ה"מ בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא ואין שבות במקדש. כך היא גירסת התוס' ז"ל ורש"י ז"ל לא גריס ואין שבות במקדש אלא דאיסורא אפי' דרבנן ליכא כיון דהוי דבר שאינו מתכוין והוי צירוף דרבנן,

הוא מביא מתוס' שגורס בגמרא גם את המילים "ואין שבות מקדש", וכך משמע גם ברמב"ם.

ורבינו ז"ל שכתב ואין שבות במקדש נראה דגורס כגירסת התוס' ז"ל ותימה דלפי' התוס' לר"י דבר שאינו מתכוין בשבת אסור מדרבנן ולר"ש מותר גמור
וכיון דרבינו ז"ל פסק כר"ש בפ"א מהל' שבת דדבר שאין מתכוין מותר א"כ הכא נמי ליכא איסורא כלל ולא שבות והיכי קאמר ואין שבות במקדש
ובפרק כירה גבי מיחם הקשו בכי האי גוונא והלא מצרף ותירצו דאתי כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר משמע דלר"ש ליכא איסורא כלל.
ונראה דרבינו ז"ל מפרש דהך צירוף דעששיות הוי פסיק רישיה דא"א שלא יצרף ויש הכרח לזה מדמדמי ליה לההיא דבשר ערלתו דהוי פסיק רישיה כדאמרי' בפ' ר"א דמילה וכמו שכתבו התוס' ז"ל בפ"ג דיומא בד"ה הני מילי באיסורא דאורייתא וכו', ואף על גב דבפ' כירה כשהקשו שם והלא מצרף לא הוי פסיק רישיה אלא פירושו דאפשר שיצרף מדמתרץ דאתי כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר ואי הוי פסיק רישיה אפילו ר"ש מודה דאסור מ"מ הך צירוף דעששיות אית ליה לרבינו ז"ל דהוי פסיק רישיה מדמדמי ליה לההיא דבשר ערלתו כדכתיבנא
ותירץ אביי דדבר שאינו מתכוין מותר ואף על גב דהוי פסיק רישיה והקשו דקשיא אביי מדידיה אדידיה דאף ע"ג דאית ליה לאביי מעיקרא קודם שקבל מרבא דלר"ש פסיק רישיה מותר כדאמרי' בפ' ר"א דמילה מ"מ לר"י הוי פסיק רישיה אסור כדאמר גבי ההיא דבשר ערלתו לא נצרכה אלא לר"י וא"כ הכא דקיימינן אליבא דר"י דאיהו אמר בברייתא הא דעששיות איך תירץ אפי' אליביה דפסיק רישיה מותר ותירצו כי אמר אביי התם דפסיק רישיה אסור הוי באיסור מן התורה אבל הך איסור צירוף הוי דרבנן כלומר כשאינו מתכוין אף על גב דפסיק רישיה לא הוי אסור אלא מדרבנן אף על גב דבמתני' אסור מן התורה ומשום הכי תלה אביי טעם ההיתר בדבר שאינו מתכוין משום דאז ליכא אלא איסורא דרבנן כיון דהוי פסיק רישיה ואין שבות במקדש אבל במתכוין אסור מן התורה. ויש ראיה לזה ממ"ש רבינו ז"ל בפי"ב מהלכות שבת בתחילתו המכבה גחלת של מתכת פטור ואם נתכוין לצרף חייב וכתב שם ה"ה ז"ל שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות וליחייב מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה וכו' ועמ"ש רבינו ז"ל שם נ"ל ליישב הסוגיא הנזכר כמ"ש אבל מדברי ה"ה ז"ל שם נראה דאית לרבינו ז"ל מהך לישנא דהכא דצירוף דעששיות אפי' במתכוין הוי מדרבנן וקשה א"כ לפ"ז למה תלה אביי הדבר באינו מתכוין ואמר דבר שאינו מתכוין מותר אפילו מתכוין נמי ליכא אלא איסורא דרבנן ואין שבות במקדש וצ"ע:

בסופו של דבר הוא מסביר שבסוגייתנו מדובר ב"פסיק רישיה" פירוש, שלמרות שמדובר "באינו מתכוין" בכל זאת מכיוון שהאיסור יבוצע בהכרח אף רבי שמעון אוסר במקרה כזה, אבל מכיוון שמדובר באיסור דרבנן שאינו חל במקדש לכן מותר לכתחילה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר