הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

במאי קא מיפלגי; "איכא בינייהו"

יומא ל ע"א-ע"ב

גמרא. שאלו את בן זומא: טבילה זו למה? אמר להם: ומה המשנה מקודש לקודש, וממקום שענוש כרת למקום שענוש כרת - טעון טבילה, המשנה מחול לקודש וממקום שאין ענוש כרת למקום שענוש כרת - אינו דין שטעון טבילה? רבי יהודה אומר: סרך טבילה היא זו, כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש.
במאי קא מיפלגי?
באחולי עבודה קא מיפלגי; לבן זומא מחיל עבודה, לרבי יהודה לא מחיל עבודה. -
ולבן זומא מי מחיל? והתניא: כהן גדול שלא טבל ולא קידש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה - עבודתו כשרה. אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט, שלא קידש ידיו ורגליו שחרית ועבד עבודה - עבודתו פסולה. -
אלא למיקם בעשה קא מיפלגי; לבן זומא קאי בעשה, לרבי יהודה לא קאי בעשה.
ומי אית ליה לרבי יהודה האי סברא? והתניא: מצורע טובל ועומד בשער ניקנור, רבי יהודה אומר: אינו צריך טבילה, שכבר טבל מבערב. - ההוא כדתני טעמא: שכבר טבל מבערב. ודקארי לה מאי קארי לה? - משום דקא בעי למרמא אחריתי עליה: לשכת המצורעין ששם מצורעין טובלין. רבי יהודה אומר: לא מצורעין בלבד אמר, אלא כל אדם. - לא קשיא; הא דטביל, הא דלא טביל. - אי דלא טביל - הערב שמש בעי! - אלא, אידי ואידי דטביל, הא דאסח דעתיה, הא דלא אסח דעתיה. - אי אסח דעתיה הזאת שלישי ושביעי בעי! דאמר רבי דוסתאי בר מתון אמר רבי יוחנן: הסח הדעת צריך הזאה שלישי ושביעי. - אלא, אידי ואידי דלא אסח דעתיה, ולא קשיא; הא - דטביל על דעת ביאת מקדש, הא - דלא טביל על דעת ביאת מקדש. ואי בעית אימא, תני: לא מצורעין אמרו אלא כל אדם.
רבינא אמר: רבי יהודה לדבריהם דרבנן קאמר להו; לדידי - מצורע אין צריך טבילה, לדידכו - אודו לי איזי מיהת דלא מצורעין בלבד אמרו, אלא כל אדם. ורבנן: מצורע דייש בטומאה, כל אדם לא דיישי בטומאה.

1.
הגמרא דנה במחלוקת בין בן זומא ורבי יהודה, והיא שואלת "במאי קא מיפלגי?", והיא מביאה כמה אפשרויות כדי להסביר מה נובע ממחלוקתם!

2.
וקשה מאד: כל בעלי הכללים מסבירים שמשמעות הביטוי "במאי קמיפלגי" היא מהי סיבת מחלוקתם ומהו המקור לכל אחת מהשיטות, ואילו משמעות הביטוי "מאי בינייהו" היא לברר מה נובע ממחלוקתם - מאי נפקא מינה.

2.1
והנה בסוגייתנו הרי לא מביאים סיבה למחלוקתם אלא רוצים לברר אלו דינים נובעים ממחלוקתם ועל כן היה מתאים הביטוי "מאי בינייהו"!

2.2
ויותר קשה, שהרי בדברי התנאים עצמם כבר נאמרו הסיבות והמקורות לכל אחת מהדעות, ולכן ברור שהגמרא מחפשת רק נפקא מינה ולא מקור למחלוקת, אבל מדוע השימוש הוא בביטוי "במאי קמיפלגי"!

3.
ונראה לומר: בן עזאי ורבי יהודה אמרו תחילה את הדינים שמובאים כ"נפקא מינה", ורק לאור דינים אלה הם קבעו את הכלל שלהם בתוספתא שמובאת כאן בסוגיה!

3.1
לדוגמא: ההסבר השני בגמרא "לבן זומא קאי בעשה, לרבי יהודה לא קאי בעשה" הרי לא הגיוני שבגלל לימוד קל וחומר של בן זומא נקבע שעובר על מצות עשה [למרות שיש אומרים שבגלל הגזירה שווה "נולד" דין תורה של מצות עשה]. אבל אפשר לומר שדברי רבי יהודה שדין הטבילה הוא מתקנת חכמים נובע מכך שרבי יהודה ידע שאין איסור תורה בכך ולכן הדין שלו בתוספתא הוא זה שנובע מהמסורת שלו שאין מצות טבילה, ומובא אצל בעלי הכללים שאומרים את הביטוי "במאי קמיפלגי" גם כשמתייחסים רק לאחד מבעלי המחלוקת בלבד ולא לשניהם!